אם יחיא סינוואר יכול היה לבחור את מותו – הוא לא היה בוחר אותו באופן שבו הוא קרה. חיילים צעירים, לא לוחמים של יחידה מובחרת, לא יחידה מיוחדת של שב"כ, אלא לוחמי שטח מבית הספר למ"כים שנמצאו במקום הנכון ברגע הנכון, הם שחיסלו את אחד האנשים המבוקשים בעולם – בלי לדעת את מי הם מחסלים. לא מבצע מתוכנן, לא פעולה מתוחכמת. ככה, באקראי, חוסל האיש שהפך בקרב מחבליו לאגדה, ובקרב אויביו לאיש רצחני שאחראי לטבח הנורא ביותר מאז השואה ולמלחמה שפרצה בעקבותיו.
לא עוד תמונה שלו יושב רגל על רגל על הכורסה המרופטת בין הריסות משרדו המופצץ, ידיו מונחות בנחת על מסעד הכיסא ועל פניו חיוך מתריס. זה היה במהלך מבצע שומר חומות, תמונה שנצרבה חזק בתודעה של כולנו כתמונת ניצחון של האויב, שייחלנו שלא נשוב לעולם לראותה.
ועדיין, חיסולו הוא לא תמונת ניצחון, למרות שבימים הקרובים יהיו מי שינסו לשכנע אותנו שזאת התמונה ושאין בלתה. האם לא זה מה שרצינו לראות בכל השנה האחרונה, יגידו לנו, את רב-המרצחים הזה, האויב המר והאכזר, שוכב בין הריסות עזה מחורר כולו, מת לגמרי, מת כמו שרק מת נראה?
דווקא הצהרתו של נתניהו בחמישי הפתיעה בצניעותה: הפעם לא "אני ואני ואני", "הוריתי, דרשתי, אמרתי". אלא שימוש ברבים: "אנחנו". אפילו האופן שבו דחף את השם המועדף עליו, "מלחמת תקומה" – היה סביר בערב כזה. אבל העיקר, ההצעה ההגיונית לאנשי חמאס שמחזיקים בחטופים; הפנייה המעוררת תקווה לתושבי האזור; התודה וההוקרה ללוחמי צה"ל והשב"כ ולמפקדיהם ותנחומים למשפחות שילדיהם נפלו. טוב, אז הוא לא הזכיר את שר הביטחון. אולי יש גבול למה שאנחנו דורשים.
זו לא סגירת מעגל, גם אם הסמליות של התאריך, סוכות, בדיוק שנה אחרי, ממש מתבקשת
ועדיין, זו לא סגירת מעגל, גם אם הסמליות של התאריך, סוכות, בדיוק שנה אחרי, ממש מתבקשת. בימים הקרובים ידברו בחוגים מסוימים על נס. אורית סטרוק, דרעי, גודלקנופף ושופריו של נתניהו. זה נס, הם יגידו, שהחיילים היו שם כשסינוואר יצא מהמנהרות. זה נס שהצליחו להרוג אותו. זה נס שזה קרה בדיוק בסוכות. ויהיו גם מי שיגידו שזה בזכות התפילות, והנה לכם סיבה להעביר את חוק ההשתמטות.
אז זהו. זה לא נס. כמו ששום דבר שקרה פה בשנה האחרונה לא היה נס, אלא עבודה מאומצת של החיילים והמילואימניקים, של חיל האוויר ושל היחידות הטכנולוגיות, שחירפו נפשם בגלל מה שממש לא היה נס אלא מחדל ענק, וזה הטבח בעוטף.
זהו הישג מפואר, כמו הישגים צבאיים רבים שראינו השנה. אבל האם נוכל להכריז על ניצחון? ניצחון צבאי – כן. ניצחון מדיני – ממש לא.
ב-8 באוקטובר, יום לאחר הטבח, כתבתי את הדברים הבאים: "לא משנה מה יקרה בימים ובשבועות הקרובים: נשטח את אדמת עזה; נמוטט את שלטון חמאס; נהרוג את ראשיו; נחזיר את כל החטופים שלמים ובריאים. כל מה שלא יקרה – תמונת ניצחון כבר לא תהיה לנו. שום תמונה, תהיה אשר תהיה, לא תוכל למחוק, או אפילו לטשטש, את מה שנחשף לנגד עינינו אתמול: איך במשך יום שלם היו יישובי עוטף עזה תחת שליטת חמאס. 22 יישובים ישראליים שנכבשו על ידי ארגון טרור".
לא כתבתי את מה שעוד לא ידענו: מה עשו אנשי הנוח'בה עם כניסתם ליישובי העוטף. על הרצח ההמוני, האונס, השחיטה של משפחות שלמות, של הורים מול ילדיהם ולהפך. על החטופים והחטופות שנגררו מבתיהם, שותתים דם, ועל האכזריות הבלתי נתפסת, הלא אנושית, של אותם אנשים שהיו תחת פיקודו של סינוואר.
אז שיטחנו את אדמת עזה. מוטטנו את שלטון חמאס. הרגנו את ראשיו, עד לראש המרצחים שלו. אבל זו לא סגירת מעגל, כי המעגל הזה לא ייסגר עד שאחרון החטופים, החיים והמתים, יחזרו הביתה
מאז אנחנו יודעים. וככל שהזמן עובר, והפרטים מתבררים – הכאב לא מרפה, הזעם לא מתרכך. אז שיטחנו את אדמת עזה. מוטטנו את שלטון חמאס. הרגנו את ראשיו, עד לראש המרצחים שלו. אבל זו לא סגירת מעגל, כי המעגל הזה לא ייסגר עד שאחרון החטופים, החיים והמתים, יחזרו הביתה. וגם אז, ייקח שנים להחזיר את האמון של האזרחים בצבא, בממשלה, במערכות השונות. לחזור להיות, אם זה בכלל אפשרי, המדינה שהיינו.
מאז אותה שבת, כבר ברור שבלי חזרתם הביתה של החטופים לא תהיה פה שום סגירת מעגל. יעדי המלחמה אמנם השתנו אתמול, כשבראשם הוצבה המטרה הקדושה של השבתם הביתה. אבל מה שבטוח, שזה לא יקרה אם זה לא יקרה מיד. הזמן הוא גורם קריטי, וכל מסמוס, דחייה, הצבת תנאים, תתפרש שוב כניסיון להאריך את המלחמה וכל המשמעויות שנובעות מכך.
הכוח אצלנו, ההישגים הצבאיים חסרי התקדים בידינו. יותר ממה שיש לנו עכשיו, עם חיסולו של סינוואר, ספק אם יהיה. להחזיר אותם הביתה עכשיו.
פורסם לראשונה: 00:03, 18.10.24
