נתחיל מהסוף. כבר שבועות אחדים שמתנהל כאן קמפיין מתוזמר נגד כל מי שקרא להפסקת אש, או התנגד לכניסה לרפיח. המכות הקשות שספג חיזבאללה לפני שבועות אחדים, חיסול נסראללה, ובשבוע שעבר גם חיסול סינוואר, הפכו ל"הוכחה" למדיניות הכל כך מושכלת וחכמה של ראש הממשלה. האם אכן כולם טעו והוא חכם מכולם?
רוב האלופים במילואים, אכן, התנגדו ומתנגדים למדיניות נתניהו, גם בלי קשר לדיון הבלתי נגמר על מה שהוביל ל-7 באוקטובר. איך הם העזו לדרוש הפסקת אש? ובכן, הם העזו, משום שהם יודעים ששנה שלמה של מאבק בחמאס, והשיגורים מהרצועה נמשכים. הם יודעים שכל שטח שיצאנו ממנו, חמאס חזר אליו. הם יודעים שחודשים רבים צה"ל דישדש ברצועה, בלי שום מטרה ברורה. הם יודעים שזה היה נתניהו, בכבודו ובעצמו, שמסיבות שלאף אחד לא ברורות עיכב את הפעולה ברפיח. הם יודעים שהעיכוב רק הגביר את הלחץ הבינלאומי נגד כניסה לרפיח, כולל איומים באמברגו, גם מצד האמריקאים, כדי לצבור את כל הנזקים האפשריים, ורק אז להיכנס. בני גנץ וגדי איזנקוט, בניגוד לתעמולת הביבים, דווקא לחצו להיכנס הרבה יותר מוקדם. והם יודעים שהחזרת החטופים חשובה יותר מחיסול סינוואר. אבל לעזאזל העובדות. העיקר ההטעיות.
ואז הגיע השלב שבו היה נדמה שמתחוללת תפנית אסטרטגית. חיזבאללה חטף שורה של מכות קשות, כולל חיסול נסראללה. אבל ספק אם היה צורך להמתין ליום השיגורים אתמול כדי לדעת שזו הייתה אשליה קצרת מועד. מחבלי רדואן בורחים, כך הדיווחים, בעקבות חיסולו של נסראללה. ואז נפלה עלינו המכה של חמישה הרוגים, אנשי סיירת גולני, בתוככי לבנון. יכולת השיגור חטפה מכה קשה, אמרו לנו. מאז רק עלה קצב השיגורים וגם הטווחים גדלו. כטב"ם אחד הרג חמישה חיילים בבסיס גולני, וכטב"ם אחד הגיע אתמול לביתו של ראש הממשלה. אין ספק שעשרה ימים רצופים של הצלחות מבצעיות מול חיזבאללה הכניסו אותנו לשאננות. זהירות. גם חיסול סינוואר עלול להכניס אותנו לשאננות נוספת. וכאשר הדברים הללו נכתבים, דובר צה"ל מודיע על שני חיילים שנהרגו בצפון רצועת עזה. והכאב שורף.
גם עכשיו, ברגע זה, כמו בהרבה מאוד רגעים מאז 7 באוקטובר, ישראל צריכה, חייבת, להודיע על נכונות להפסקת אש וגם להכריז חד-צדדית על הפסקת אש
כך שצריך להציג את תמונת האמת. גם עכשיו, ברגע זה, כמו בהרבה מאוד רגעים מאז 7 באוקטובר, ישראל צריכה, חייבת, להודיע על נכונות להפסקת אש וגם להכריז חד-צדדית על הפסקת אש. עם תנאים כמובן: תמורת שחרור החטופים ופירוז הרצועה, מול חמאס. ותמורת יישום החלטות 1701 ו-1559, מול חיזבאללה. סביר מאוד להניח שארגוני הטרור, חמאס וחיזבאללה, היו אומרים לא. אז מה? היה נגרם לישראל נזק כלשהו? לא. להפך. רק רווח.
המערכה בחמאס, בחיזבאללה ובאיראן, ראש התמנון, מורכבת מזרוע צבאית ומזרוע מדינית. אנחנו עם הישגים משמעותיים בזרוע הצבאית. אבל אנחנו בבעיה קשה בזרוע המדינית. הצעות חוזרות ונשנות להפסקת אש, כולל הפסקות אש יזומות מצד ישראל, תוך הצבת אולטימטום, היו משפרות את המצב המדיני של ישראל. התחלנו את המלחמה עם תמיכה בינלאומית אדירה. אנחנו נמצאים עכשיו במצב שבו בריטניה, צרפת, גרמניה ואיטליה, עצרו את היצוא הביטחוני לישראל, וארה"ב, שחשובה מכולן, מחזיקה שוט קבוע מעל ישראל. אל תיכנסו לרפיח, אל תפציצו את הדאחיה, אל תפגעו באיראן, ועוד ועוד. זה לא שלארה"ב יש מדיניות חכמה במזרח התיכון. ממש לא. אבל היינו יכולים וחייבים להקדים תרופה למכה על ידי הצעות להפסקת אש ועל ידי נכונות להתקדם במסלול המגה-דיל. אבל נתניהו נקט מדיניות של ראש בקיר. הוא הוביל את ישראל לבעיה. הידיים שלה קשורות בגלל ההתנהלות הזאת. היא במצב המדיני הגרוע בתולדותיה. אז כן, יש הישגים צבאיים. אבל גם חמאס, ובעיקר חיזבאללה, ממשיכים להכות בנו. אנחנו לא יכולים להנחית מכה ניצחת על איראן. וגם לא על חיזבאללה. ואנחנו עלולים להגיע למחסור ממשי בחימושים.
אתמול, אולי בניסיון לתקן משהו, נשא עמנואל מקרון, נשיא צרפת, נאום קצת יותר הוגן, עם הרבה התחייבויות על עמידה לצידה של ישראל. הוא אמר שם, בין השאר, ש"חיזבאללה חייב לשאת בתוצאות. יש לו מחויבויות. הראשונה, נטישה של כל כלי הנשק, טרור ואלימות. היום, כשהוא חלש יותר, ואיש לא מצטער על כך, הוא חייב לאפשר ללבנון להתגבר על בעיותיה. ולכן", הוסיף מקרון, "צרפת תקיים ועידה ב-24 באוקטובר, על לבנון וריבונותה". ישראל יכולה לומר למקרון: עוף לנו מהעיניים. והיא יכולה לומר: מצוין. אנחנו תומכים בדרישה הבינלאומית לפירוק חיזבאללה מנשקו. ואנחנו מוכנים אפילו להודיע על הפסקת אש, שתימשך רק אם חיזבאללה יתחייב להתפרקות מנשק. זה לא יחליש את ישראל. להפך. זה יחזק את הזרוע המדינית, ואנחנו זקוקים לה, כדי שגם הזרוע הצבאית תהיה חזקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 20.10.24
