נורא לא מתחשק לי להשחית מילים – שכבר הושחתו ממילא – על הקוריוז גדעון סער, ממילא אחת מהערות השוליים הזניחות בתולדות הפוליטיקה הישראלית, ובכל זאת מדובר בנקודת התחלה טובה לענייננו.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של רענן שקד:
כי גדעון סער הוא האיש הזה שבנה את עצמו, כל השנים האחרונות, על אמירות כמו "ממשלת נתניהו – אסון למדינה", "נתניהו נחוש לדרדר את ישראל לתהום" ו"תרשמו – אני לא אצטרף לממשלת נתניהו!" ואז, כשהבין שתוך מערכת בחירות אחת נוספת לכל היותר הוא עובר לעבוד מהבית בתפקיד המאזין הממתין על הקו שינון וכספית יעלו אותו לשידור ב-103 רגע לפני שהוא מתחיל לקלף תפוחי אדמה לצהריים – הצטרף לממשלת נתניהו.
בריצה. ובפעיות אהבה והערכה לאיש.
עכשיו תראו; אני לא מתרגז או משהו. זה בסך הכל גדעון סער – מעולם לא היו לי מהאיש ציפיות מיוחדות למעט התפקיד ההיסטורי שייעד לעצמו כעוד אחד מהכלים המתכלים של ראש הליכוד – ולכן זה בעיקר הרבה יותר קומי ממרגיז. אבל התפנית הגמורה, המוחלטת והסותרת ב-180 מעלות את כל מה שלכאורה הצהיר והאמין בו לאורך השנים האחרונות, הכניסה את סער למועדון מצומצם, אבל מובחר, של פוליטיקאים ישראלים מזן חדש:
הייתי קורא להם גמדונים פוליטיים – אבל זה נשמע דווקא נחמד, כאילו מדובר בחבר'ה שישאירו לך טורטית בלוקר בהפתעה – רק שהם משהו קצת אחר: הם סופר-מפירי אמון.
שזו דרגה אחת פחות מסתם פוליטיקאים מפירי אמון סטנדרטיים, כי כאן כבר מדובר באמנות הגסה והעדינה בו-זמנית של להגיד, להצהיר, להבטיח בכל לשון של הבטחה, להבהיר בדרך שאינה משתמעת לשום דרך אחרת, שלא תעשה משהו – ואז ללכת ולעשות בדיוק את הדבר האחד הזה.
אנשים שאולי באו לפוליטיקה כדי לעבוד למען משהו עקרוני ודחוף ואידיאולוגי במקור, מהר מאוד הבינו שלא זו העבודה; העבודה היא להישאר בעבודה. להיות מועסקים. לבזבז לכולנו את הזמן (ולפעמים גם את המדינה) כדי לסדר לעצמם (ולפעמים לחברים) את המשך התעסוקה
סופר-מפירי אמון הם כמו יינות סופר-טוסקניים; הדבר עצמו, אבל מתוגבר ועוצמתי ומזוקק ועכשווי יותר.
איך הופכים לסופר-מפר אמון? בקלות: יוצאים בהצהרה חגיגית, בומבסטית, משודרת, מיוחצנת, ובה הבטחה מפורשת וחד-משמעית יותר מהמוות עצמו, ואז – באותה נחישות בדיוק – עושים רוורס ודורסים את ההצהרה ההיא לטובת ההפך.
נפתלי בנט הדגים בשעתו את הטכניקה כשישב באולפן וחתם באופן מופגן והצהרתי על נייר שעליו התחייב בכתב – בכתב! הדבר הזה שאיתו עושים חוזים! וכותבים שירים של נעם חורב! – לא לשבת בממשלה עם יאיר לפיד או עם מפלגת רע"מ, ואחר כך הלך ועשה את שני הדברים.
גם בני גנץ, גבר הולך לאיבוד דרך מחיאות כפיים בעמידה במופע של שלמה ארצי, נתן בשעתו ביצוע מושלם של סופר-הפרת אמון, כשהבטיח מפורשות בכל דרך ומקום אפשריים ש"לא אשב עם נתניהו" ו"לא אשב בממשלה תחת אדם עם כתב אישום", ואז הצטרף – פעמיים – לממשלת נתניהו.
אלה היו, כולם, מופעים קיצוניים של גניבת דעת, הבטחות שלא רק שאין להן כיסוי, אלא שיש כיסוי להפך מהן – הבן אדם אמר משהו? תראו בזה התחייבות שיעשה הפוך – ובעיקר הוכחה למה שהפוליטיקה הישראלית הפכה להיות: סידור עבודה לאנשים המקיימים קשר רופף ומקרי מאוד עם מילים, משמעות, מהות והקשר ביניהם – ובקיצור, טיפוסים שבאזרחות היו מתפרנסים ממשהו בענף הבנייה.
במילים אחרות: אלה אנשים שאולי באו לפוליטיקה כדי לעבוד למען משהו עקרוני ודחוף ואידיאולוגי במקור, אבל מהר מאוד הבינו שלא זו העבודה; העבודה היא להישאר בעבודה. להיות מועסקים. לבזבז לכולנו את הזמן (ולפעמים גם את המדינה) כדי לסדר לעצמם (ולפעמים לחברים) את המשך התעסוקה. אלה אנשים שהעיקרון היחיד שלהם בפוליטיקה הוא זה שהנחיל אריק שרון:
להישאר על הגלגל. העיקר להישאר. רק להישאר. היום אתה מתחת לאחוז החסימה? תישאר! לא חשוב באיזה מחיר, לא משנה כמה משפיל זה או איזו הבטחה מפורשת, איזו שבועה באמא, איזו התחייבות ריד-מיי-ליפס נתת מול קהל של מאות אלפים – זרוק הכל לפח, העיקר תישאר על הגלגל. האנשים שהאמינו בך לא משנים; משנה רק הגלגל.
והגלגל מסתובב.
ההבנה הזו הפכה את הפוליטיקה הישראלית למקום שבו אנשים עובדים למען מטרה אחת בלבד: הישארות בעבודה. כך הפכה הליכוד למפלגה שכבר שנים לא טורחת אפילו לפרסם מצע, כי לא אכפת לה להודות בזה ישירות ולהגיד: אין לנו שום תוכנית עקרונית או סדורה בקשר למדינה, ואנחנו בשלטון למטרה אחת: להמשיך להיות בשלטון.
וכשמטרת-העל היא להישאר בעבודה, לא חשוב על מה, והעבודה מחזיקה בידיה את הדבר היקר והשביר ביותר – חייהם של אומה ואזרחיה – עלולים לקרות האסונות הגדולים ביותר; למשל 101 חטופים שנשארים בשבי כי מטרת-העל של הממשלה היא לא "להחזיר את החטופים" או "להחזיר את תושבי הצפון בבטחה לבתיהם" או "לפרק את חמאס", אלא להישאר בתפקיד.
וכשמוכרים לנו עקרונות, ערכים ותפיסות עולם – לכאורה מה שפוליטיקה אמורה להיות עליו – ומתברר שמתחת למכסה המנוע אין שום מנוע מלבד אופורטוניזם אישי וציני (נוסח סער), ולפעמים סתם מגומגם ודחלילי (נוסח גנץ), אנחנו מאבדים עניין ואמון באירוע הפוליטי כולו.
כי הכל שקרים, לא? אם בני אדם שמתיימרים להיות רציניים ולייצג משהו מהותי מסוגלים להיישיר מבט למצלמה, לחתום על מסמך, להתחייב בקולם, ואז לעשות ההפך – מה בכלל הטעם להיות חלק, אפילו כקהל פסיבי, מהמופע הריק וחסר המשמעות הזה?
וספירלת הציניות ממשיכה להתרחב כל הזמן, והפוליטיקאים הציניים להשחית הנוכחיים תמיד יגרמו לקודמיהם הציניים להחריד להיראות לעומתם כמו גבירות ואדונים ויקטוריאניים בנימוסיהם וגינוניהם: כי לעומת צרחניות-העל מירי רגב וטלי גוטליב, הדור הקודם לימור לבנת ורוחמה אברהם נראות ממרחק כמו שתי אצילות טובות מזג ורחבות אופקים ויריעה, לא? כי לעומת אופורטוניסטי-העל עידית סילמן ועמיחי שיקלי, גם הדור הקודם, אורלי לוי-אבקסיס וצבי האוזר, נניח, מצטיירים כאנשים סבירים וכמעט עקביים.
3 צפייה בגלריה
סילמן ושיקלי. פתאום לוי-אבוקסיס והאוזר מצטיירים כאנשים סבירים
(צילום: אלכס קולמויסקי, דוברות הכנסת)
ובעידן סופר-מפירי האמון, שום דבר לא שווה כלום. שום אמירה לא מחזיקה מים, והפוליטיקה הישראלית כולה היא גיגית מי אפסיים שאין לכאורה שום סיבה לקפוץ ראש לתוכה או לצפות ממנה למשהו. רק שזה לא יכול להיות המצב, משום שבאופן פרדוקסלי, דווקא הפוליטיקה – בטח במדינה שגורלה, נכון לכרגע, הוא ספינה מיטלטלת בסופה – היא עניין חשוב ומכריע מדי.
זה מחייב אותנו להסתכל על פוליטיקאים מהסוג שלהישאר על הגלגל זו לא מטרת-העל שלהם. והיו כאלה שממש ידעו לרדת מהגלגל מיוזמתם – משלי יחימוביץ' ועד, אה... נו, תנו לי מישהו... שנלך על נתן שרנסקי?
ובעיקר תסתכלו על אלה שנמצאים שם עכשיו, אבל לא בכל מחיר, ומייצגים משהו אמיתי; לא מייצגים "ציבור" (סקטוריאליות ומגזריות תמיד יכתיבו שוב מטרת-על בודדה: להישאר), אלא תפיסת עולם ועתיד ממשית.
יש כמה כאלה, נדמה לי. בשני הקצוות. וגם קצת במרכז.
אם הפוליטיקה הישראלית תוליד את עצמה מחדש בעידן פוסט-נתניהו, יהיו יותר מהם.
ואם הפוליטיקה הישראלית תהרוג את עצמה בעידן נתניהו – האיש שלא הולך לשום מקום אף פעם – אנחנו נישאר עם דמוקרטיה שקרית וחלולה נוסח הונגריה של אורבן, ועם הבטחה אחת בלבד ביד: שהם תמיד יעשו ההפך, ושהכל בעצם חסר משמעות.
