1. הטור הזה יוקדש לאריה דרעי.
יש בי איזה חלק נאיבי שמאמין שהוא יהיה מסוגל להבין. שבשונה מגולדקנופף, שחי באיזה סרט מקביל שהעלילה שלו מתרחשת בעיירה רחוקה ושלווה שאין בה מלחמות, דרעי דווקא מבין היטב איפה הוא חי. הוא יודע מה מצבנו הביטחוני וכמה אנחנו זקוקים לחיילים, הוא הרי יושב בקבינט ושומע.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של חנוך דאום:
לא יכול להיות, אני באמת מאמין בזה, שהוא יסגור את ליבו עד כדי כך לשוועתנו.
אפתח בבקשה פשוטה, אריה, והיא שתיכנס ליום אחד לקבוצת הוואטסאפ שאני מפעיל. תהיה אורח שקט בחמ"ל. תראה את הבקשות, תראה את העומס. בשבת שעברה אישה דתייה רצתה עזרה להגיע לנהריה. בעלה פונה לשם מלבנון. הוא נפצע ביד, אז היא לא רצתה להיעזר בהוריה הדתיים. חיברנו לה מתנדב צדיק שלקח אותה. הנה דוגמה אחרת מהחג, שאולי תדבר אליך: פלוגת ביינישים (בני ישיבות) נקראה לצפון בצו 8 חמש שעות לפני סוכות. בחורים צעירים כבני 30. הם השאירו את הסוכה שבנו, את הנשים והילדים, ויצאו צפונה. הם פנו אלינו שנעזור להם להתארגן עם סוכה בשטח, כדי להרגיש בכל זאת חג. אתה מבין, אריה? הם רצו להרגיש חג כמו בני גילם החרדים, אבל נאלצו לעשות זאת בעומק לבנון.
2. אמרת לאחרונה בראיון בתקשורת החרדית שאתה מקווה שתפתרו את העניין ולא תהיה יותר את "הבעיה של הצווים", אז אני מוכרח לספר לך על "הבעיה הזו של הצווים" משהו חשוב: לפני כמה ימים קיבלתי הודעה מאם שכולה, שהזמינה אותי לאזכרה לבנה ז"ל. 11 חודשים עברו מאז נלחם בעזה. משפחה קטנה, שני בנים היו לה ונותר אחד. היא נלחמת כדי להחזיק. היא זקוקה לכוחות נפש אדירים כדי לא לוותר. ונחש מה? הבן השני שלה גם במילואים. הוא לא מוכן לתת לחייליו להיכנס בלעדיו ללחימה. אתה מבין מה זו "בעיה של צווים", אריה?
ביקרת פצועי מלחמה, אריה? אני מקווה שכן. רוצה להניח שכן. אתה לא אדם מנותק, חלילה. ודווקא בשל כך, אני לא מצליח להבין איך אינך שומע את זעקתנו. את זעקתו של הרב חגי לובר, שבנו אלישע יהונתן ז"ל נפל בעזה, תלמיד חכם שיצא להגן על עמו ונפל בקרב; ואת זעקתו של הרב תמיר יעקב גרנות, שבנו אמתי צבי ז"ל נפל בגבול לבנון בקרב הרואי; ואת זעקתם של תלמידי ישיבה רבים כל כך, שעזבו את בית המדרש כדי להשתתף במלחמת מצווה, בזמן שאתה נלחם על תקציבים למעונות יום לאברכים, שכל המלחמה הזו כמו עוברת לידם. האם אתה מבין כמה זה קשה לנו? תחשוב על אמא ללוחם. על הימים שלה. על הלילות שלה. האם זה אנושי להביט בעיניה ולהגיד לה: אנחנו לא במשחק, את תמשיכי לדאוג לחייו של בנך, אבל הבנים שלנו לא יבואו לעזור לו?
3. ראיתי שבירכת בטוויטר אחרי חיסולו של סינוואר עם פסוק מהמקורות. זה בסדר. אני מגיע ממקום שבו להודות לריבונו של עולם על דברים טובים, זה חלק מההוויה היומיומית. אבל עדיין, אחרי שפינו היה מלא שירה והודיה למי שאמר והיה העולם, אולי היה ראוי להזכיר עוד משהו: את חיילי ביסל"ח והשריונרים שהסתובבו שם בסוכות, בזמן שאתה ישבת ואכלת ארוחת חג עם בניך וחתניך הרבים, עם נכדיך ונכדותיך החמודים. החיילים האלה שחיסלו את סינוואר לא היו עם המשפחות שלהם בסוכות. גם לא בכיפור. ולא בראש השנה. גם לא בחנוכה ובפסח. הם כבר שנה עוברים משכונה לשכונה בעזה, מרחוב לרחוב.
בתחילת המלחמה, אריה, הייתה ידיעה שהבן שלך, הוא בסביבות גיל 40 כמדומני, התגייס. הוא הצטלם עם מדים. היו שלעגו לו. ללכת לשבועיים לשלב ב' ואז למילואים בשקר כלשהו, סנטו בו, זה לא שוויון בנטל. זה המשך השתמטות באמצעים אחרים.
אני גרסתי אחרת. אמרתי אז לחבריי שהם טועים. שהתמונה של בנו של דרעי במדים היא תמונה חשובה. שהיא לא צינית. נכון, בנך מבוגר מכדי להתגייס לשלוש שנים, אבל היה משהו יפה בעיניי בכך שאחרי הפוגרום שעברנו, הוא עשה מעשה סמלי שסימן שמה שהיה הוא לא מה שיהיה. ועדיין, מעשה סמלי זה טוב, אבל לא מספיק. אנחנו במצב חדש. אנחנו במשבר אמיתי. אנחנו צריכים חיילים. צריכים למלא את השורות.
4. אחיין שלי בסיירת גולני סיפר לי שחילץ באירוע הקשה בלבנון לוחם שכבר חילץ כמה חודשים לפני כן, בעזה. אתה מבין את ההקרבה? בזמן שחרדים בגילו ממשיכים בחייהם, הוא הספיק להיפצע בעזה, להשתקם, ולהיפצע בלבנון. מישהו אחר מיחידת הניוד סיפר לי דבר מדהים: אחרי התקרית הקשה שבה נהרגו לוחמים מאגוז, יצא אחד הלוחמים מהתקרית מהשטח, הסתובב עם סוג של נשק מיוחד שהיה לו - לא אפרט מסיבות מובנות - אבל בלי קנה. לוחם הניוד ביקש לקחת אותו לבית החולים והוא אמר לא, לא, באתי רק לראות שכולם על המסוקים. אני חוזר לקרב. עם מי אתה חוזר, שאלו אותו. עם מי שנשאר, הוא ענה, זה מה שהחברים שלי שמתו הרגע היו מבקשים: שאסיים את המלאכה. אבל תראה מה אתה מחזיק, נשק בלי קנה! רק ברגע הזה הוא הסתכל, ושם לב שמֵהַירי הנשק שלו נחצה והוא פצוע בכף היד.
5. אתה יודע, אריה, חלק ממי שחיסלו את סינוואר התגייסו לצבא אחרי 7 באוקטובר. אמא של אחד מהם שלחה לי הודעה. היא סיפרה קצת על ההתרגשות של הבן שלה, תלמיד מכינה שהתגייס אחרי השבת ההיא, כשהבין שהוא עומד מעל גופתו של סינוואר.
עכשיו תחשוב: זה יכול היה להיות בחור חרדי שהתגייס אחרי האסון. אתה מבין? אנחנו מדברים על תהליכים, אבל האמת היא שזה די פשוט. אפשר להפחית את העומס הבלתי נסבל על המשרתים מאוד מהר. יש חבר'ה שאמורים לעשות בשנתיים הבאות 300 ימי מילואים. אפשר להוריד את העומס ל-150 יום, במאמץ לא גדול של גיוס חרדים. יש מי שמנסה לצייר את הנושא הזה כאיזה עיקרון בלבד, אבל האמת היא שאם יגויסו חרדים כעת, העומס יתחיל לרדת כבר בתוך שנה.
בוא איתי גם למחלקות השיקום, אריה. אתה תפגוש שם דתיים וחילונים, מהעיר ומהכפר, יהודים ודרוזים, כל בית ישראל שם ביחד - חוץ מכם. בוא איתי לחיילים שהתעוורו. לחיילים שכבר חודשים ארוכים שוכבים במחלקות, עם פציעות ראש שהרופאים אומרים שתפילות אולי יעזרו, כי להם אין מה לעשות. הם שוכבים שם בין חיים למוות. זה מתעתע כל כך וקשה כל כך.
אנחנו זקוקים לכם. אנא אל תשיבונו ריקם מלפניכם. שבת שלום.
