לפני כמה חודשים החליט רס"ב אדיר קדוש ז"ל להקים קיר זיכרון בכניסה לתחנה, באגף התנועה הארצי בבית דגן, ועליו תמונותיהם של כל השוטרים שנהרגו עד כה במלחמה. השבוע הגיעו לשם אמו טלי, אחותו שאנל ובן זוגו אדי, כדי להוסיף לקיר ההנצחה גם את תמונת אהובם, אדיר. עדות לשוטר האמיץ שנרצח כשמיהר כהרגלו להגיב לקריאה על חשוד המשוטט בכביש 4, סמוך למחלף יבנה, ביום שלישי שעבר, ואז נורה ונהרג בידי מחבל בעת מילוי תפקידו.
"מאז שהיה ילד בגן חובה, בכל מסיבת פורים, אדיר התעקש להתחפש לשוטר", מספרת האם טלי קדוש. "אמרתי לו, 'אדיר, למה לבחור אותה תחפושת כל הזמן, בוא נגוון קצת', אבל הוא אמר לי: 'אמא, אני מתחפש רק לשוטר, אני אוהב רק את המדים האלה'".
אדי לוי, בן הזוג: "התפקיד היה חלק בלתי נפרד מאדיר, זה היה בדם שלו. כשחשבת עליו, חשבת על המשטרה. החלום שלו היה להגיע לדרגות הכי גבוהות בארגון. הוא ידע בדיוק מה הוא רוצה, תיכנן את זה לפרטי פרטים. בכל פעם הציב לעצמו מטרה חדשה והשיג כל אחת מהן. המשטרה הייתה האהבה הראשונה שלו, יותר ממני, זה בטוח, היא הייתה אצלו מעל הכל. כשהיו צריכים אותו, גם אם הוא היה חולה, הוא פשוט עזב הכל מיד ואמר לי: 'אדי, אני הולך, יש לי משמרת'".
את האהבה השנייה שלו, ארוסו אדי לוי (31), שעובד בעיריית תל-אביב, פגש קדוש לפני שש שנים. מהר מאוד הכיר אותו למשפחה המורחבת, שקיבלה אליה את אדי כבן נוסף.
איך הכרתם?
"באינסטגרם, אדיר עשה לי לייקים ופולואו ואז שלח הודעה וביקש את מספר הטלפון שלי. הייתי בתקופה לא טובה בחיים ואדיר בדיוק הגיע אליי כמו מלאך. לא חשבתי כשהוא פנה אליי שזה הולך לכיוון רציני, אבל אחרי הפגישה הראשונה לא נפרדנו. הפכנו לשמות נרדפים, אדי זה אדיר ואדיר זה אדי".
גם המשפחה של אדיר, כאמור, אימצה אותו בחום. "הוא הכניס אותי להורים שלו הביתה והם קיבלו אותי ברמה שאי-אפשר להסביר. מהרגע הראשון הרגשתי שייך. אני בן אדם נורא ביישן, אבל מיד הייתה לי תחושה של בית. גם שתי האחיות שלי התאהבו באדיר. הדייט הראשון שלנו היה בבית של אחותי רינת ביבנה".
כעבור כמה חודשים כבר עברו לגור יחד. "מההתחלה, אדיר דאג לכל מה שהייתי צריך. לקח אותי בפעם הראשונה לטיולים בארץ. לפני שהכרנו, אף פעם לא ישנתי אצל אף אחד, גם לא אצל חברים. התקדמנו מהר. אחרי שאח של אדיר עבר לדירה שכורה, עם המשפחה שלו, סידרו לנו יחידת דיור גדולה מחוץ לבית של ההורים שלו ביפו. הפכנו סופית למשפחה".
לפני שלוש שנים וחצי, הגשימו חלום ועברו לגור בבית משלהם בראשון-לציון, יד ראשונה, נקי, נוצץ ובוהק. "אדיר רצה בית חדש, לא היה יכול לגור בבית ישן. לא הייתה לנו אפשרות לשכור דירה כזאת בתל-אביב, אז עברנו לראשון-לציון. מצאנו דירה שאף אחד לא גר בה קודם, היינו הדיירים הראשונים".
עם הזמן, התא המשפחתי התרחב. תחילה אימצו השניים את כלב הצ'יוואווה ליו. לפני שנה הצטרף אליו בוס, בולדוג צרפתי, שספג התעללות. "זה כלב שעבר הרבה בתים, אז הבעלים פחד לתת אותו לעוד משפחה שתנטוש אותו. אמרתי לאדיר שיתקשר אליו ויגיד לו שהוא שוטר, שיספר לו שאנחנו אנשים טובים, ואדיר שיכנע אותו כמו שאדיר יודע".
איך היית מתאר את אדיר?
"אנשים תמיד אמרו לי עליו: 'איזה בן אדם איכותי מצאת', זו המילה שהכי מאפיינת אותו, איכותי. הוא היה גבר-גבר, לא חשש משום דבר. היה בחור צנוע. תמיד נראה טוב, תמיד הריח טוב, עם בגדים שיושבים עליו בול, כמו שהוא אוהב. אנחנו הכי שונים, לא קשורים בשום צורה. אני טיפוס עצבני, והוא היה תמיד רגוע, הבן אדם הכי רגוע שפגשתי, לא מתעצבן. גם במקרים הנדירים שבהם הוא יצא מהכלים, הוא מיד חייך וצחק. אני גם כולי מקועקע, אדיר שנא קעקועים. על הצוואר יש לי קעקוע של 'נבר גיב אפ' ולידו הקעקוע האחרון שהוא הרשה לי לעשות: המילה 'פייטר', לוחם".
טלי: "הוא אהב לחיות, אהב מסעדות טובות, אהב טיולים בחו"ל, ותמיד היה מדוגם".
אבל את רוב זמנו, בעיקר מאז שפרצה המלחמה, השקיע במשטרה. "מבחינתו זה היה עבודה, בית, צפייה בחדשות ולישון", מספר אדי. "הוא היה חוזר באמצע הלילה ממשמרת, מוריד את הכלבים, מתקלח, מריץ אחורה לחדשות, רואה הכל ולוקח הכל ללב. כל אירוע קשה היה בשבילו כמו חץ בלב, הכל השפיע על מצב הרוח שלו".
איך זה בא לידי ביטוי?
"כשהיינו רואים את ההלוויות של הנופלים, הוא היה תמיד זורק לי: 'גם אני אמות ככה, כגיבור, ויהיו יריות כבוד בלוויה שלי, כמו לגיבורים האלה'. ואז היה אומר לי: 'אתה בטח תבכה המון', ומבקש: 'תשמור על הכלבים'. הייתי אומר לו שאסור להגיד דברים כאלה, אבל הוא היה צוחק".
טלי: "גם לי הוא תמיד אמר: 'אמא, אם אצטרך למות, אני רוצה למות כגיבור'".
אדי, מתי החלטתם להתחתן?
"אחרי שנה ביחד, אדיר התחיל לדבר על חתונה. רצה משפחה משלו, רצה ילדים. רצה לעבור לגור במגדלים. הצעתי לו נישואים בקורונה, אחרי שהוא ביקש ממני לעשות את זה. הוא רצה שאקנה לו טבעת, ועכשיו אני עונד את הטבעת שהבאתי לו, עם השם אדיר חרוט עליה. את הטבעת שלי נתתי לאחותו שאנל".
איך הצעת לו נישואים?
"בבית מלון בנתניה, ביום ההולדת ה-29 שלו. הייתי עצבני מרוב התרגשות, מרוב שרציתי שהכל יהיה מתוקתק, כמו שהוא אוהב. נכנסנו לחדר, הכל היה מסודר יפה, עם בלונים. הוא התרגש ובכה וישר אמר כן. זה לקח זמן, כי חיכינו לרגע הנכון במערכת היחסים, שאנחנו מדברים על ילדים ועל החיים האמיתיים, והרגע הנכון הגיע עכשיו".
שנה שלמה אירגנו את החתונה. "שבוע לפני המלחמה הלכנו לראות את הגרייס בראשל"צ וסגרנו על המקום. לא היו לנו כל כך הרבה מוזמנים, אז חיפשנו אולם מתאים. איך שאדיר נכנס לגרייס, הוא ננעל עליו. האולם הזה נכנס לו ללב. גם טלי באה איתנו לסגור את האירוע וכל כך התרגשה, כל כך שמחה בשבילנו".
טלי: "הלכנו ביחד לטעימות. הגענו עם רפי, אבא של אדיר, ורינת ושרית, אחיות של אדי. היה מאוד חשוב לאדיר ואדי שנטעם את המנות ונבחר מה שאנחנו הכי אוהבים, שיהיה האוכל הכי טעים שיש. אדיר רצה כמובן את הכי טוב. לא פיספס את הארטיקים שיחלקו כשהחברים רוקדים, שיהיה שפע. שיהיה הכי מפואר".
למרות ההבדלים ביניהם, השניים דווקא הגיעו להסכמות על חליפות החתן. "בחרנו את אותה חליפה", אומר אדי. "אדיר רצה בהתחלה צבע בהיר, אבל אמרתי לו למדוד שחור - וזה היה זה. לא דיברנו על החתונה יותר מדי, רק בחודש וחצי האחרונים פתאום הרגשנו שזה תכף מגיע".
טלי: "רינת, אחות של אדי, ואני הלכנו איתם לבחור חליפות וכשהם מדדו אותן ממש בכינו. חיכינו לחתונה הזו, רצינו לעשות הכי שמח שיש. אדיר אהב את רינת ושרית כל כך, כאילו הן אחיות שלו. נוצר בינינו קשר מאוד חם וקרוב, הן היו עושות איתנו חגים".
6 צפייה בגלריה
"הצטיין בכל דבר". בסיום התואר של אדיר במשפטים, מימין: סבא, אמא טלי, אדי, אדיר ואבא רפי
שאנל: "הילדים שלי שאלו כל בוקר מתי החתונה של אדיר ואדי. זאת הייתה אמורה להיות חתונה מיוחדת. ידענו שאנחנו הולכים להרים שם. גם סבתא של אדיר, אילנה, התרגשה, הוא היה הנכד האהוב עליה. כן, הייתה אפליה לטובתו, זה היה ידוע והיה בסדר".
איך עברה היציאה שלו מהארון במשפחה, במשטרה?
"אבא שלי רפי הוא לא בן אדם שמביע רגש, אבל כולם ידעו שאדיר ואדי הם זוג, לא היינו צריכים לבוא ולדבר ולספר לו על זה. גם כשנכנסתי להיריון, בגיל 18, לא דיברנו על זה בבית עם אבא. ועדיין, תמיד ידענו כמה הוא אוהב את אדיר. מתי הבנו שאבא שלי מעריך ומעריץ מישהו? כשהוא היה מדבר עליו עם אחרים. היינו שומעים שיחות טלפון שבהן הוא היה מדבר עלינו ומבינים מה הוא חושב על כל דבר שאנחנו עושים.
"על אדיר הוא היה יכול לדבר שעות, הוא היה כל כך גאה בו. כל מה שהוא עשה התקבל על ידי אבא שלי בחיוב. דווקא כי אדיר שונה מאיתנו בהמון דברים. הוא היה עדין נפש ורגוע. תמיד אמר לנו: די, תירגעו, הכל בסדר. אנחנו היינו מתעצבנים על שטויות והוא היה המפייס".
אדי: "במשטרה הוא לא דיבר אף פעם על זה שיש לו בן זוג, זה פשוט היה מצב נתון. זה היה טבעי מבחינתו, זוגיות רגילה לגמרי, הוא לא ראה שום צורך להסביר את עצמו, וככה גם הסביבה שלו קיבלה את זה".
איך הוא הגיב לאמירות הומופוביות כלפיו אם היו?
"הוא מעולם לא התייחס לזה. לא התייחסנו לדברים כאלה. כמו ששמענו על זה, עברנו תכף הלאה. התעסקנו אך ורק בעצמנו".
יום שלישי שעבר היה גם יום ההולדת ה-28 של דור, אחיו של אדיר, שהקדים לברך בקבוצה המשפחתית. "הוא הראשון ששלח הודעה, בשש וחצי בבוקר: 'דור, אחי היקר והאהוב, המון מזל טוב, עד 120, אושר, בריאות'", מספרת טלי.
אבל כשאדיר, שהקפיד תמיד להיות זמין, לא ענה לטלפונים כמה שעות אחר כך, באותו בוקר שחור ‑ הם החלו לדאוג. "קיבלתי שיחת טלפון באותו יום מחבר של אדיר, ששאל מה שלומי ואם שמעתי על הפיגוע", מספר אדי. "אמרתי שכן, ניתקתי את הטלפון וחייגתי לאדיר, אבל הוא לא ענה. אדיר תמיד ענה לי, בכל סיטואציה, גם כשהוא היה עם עצור, הוא היה עונה ואומר: 'אני עם עצור עכשיו, אחזור אליך, ביי'.
"ואז עוד חבר התקשר אליי ושמעתי מעבר לקו שמישהו אומר ששוטר ממצודה ‑ מרכז השליטה המחוזי, שבו הוא שירת ‑ נרצח. איך ששמעתי ‘מצודה’, הבנתי שזה יכול להיות רק אדיר. הרמתי טלפון לדור אחיו ואמרתי לו ששמעתי ששוטר נהרג ואדיר היה בשטח ולא עונה לי. לא ידעתי כבר עם מי לדבר, לא רציתי להלחיץ את ההורים שלו. הסתכלתי בסרטונים בטלגרם, ואני זוכר שראיתי את הסרטון של המחבל ומתוך כל הלחץ התחלתי לצרוח במשרד. הייתה לי תחושה רעה.
"כשקיבלתי טלפון מטלי שביקשה שאבוא אליהם הביתה, התחלתי להתפרע. ברחתי מהעבודה דרך השער האחורי והקצינים שבאו להודיע לי פספסו אותי כי הם נכנסו מהשער הקדמי. תוך כדי, בפקק, חבר של אדיר סימס לי, כי הוא חשב שאני יודע: 'לא מעכל מה שקרה'. פה שהבנתי שאדיר שלי נהרג. שהוא הלך לי".
הלווייתו של רס"מ אדיר קדוש
(צילום: ליאור שרון )
טלי: "אני עובדת בגן ילדים, ובאותו בוקר לא הפסקתי לדבר על אדיר. סיפרתי לגננת ולסייעות כמה שהוא אהב להתחפש לשוטר. בשעה 11 בבוקר חברה סיפרה לי שהיה פיגוע ליד יבנה, ואמרתי לה: 'וואו, עוד פעם פיגוע, כמה אדיר לוקח ללב כל אירוע כזה'. היא אמרה לי ששוטר נהרג, אבל לא חשבתי על אדיר. אמרתי לעצמי, תכף אתפנה ואשאל את אדיר מי זה.
"ואז, תוך כדי עבודה, חשבתי שלא יכול להיות שאדיר לא כתב לנו בווטסאפ כלום. ואני מחייגת אליו והוא לא עונה. אדיר ענה לי בכל מצב, גם כשהוא נרדם, גם כשהיה במקלחת, הוא היה עונה ואומר לי שהוא יחזור אליי. ואני מתקשרת לאדי ואדי בוכה, אומר שאדיר לא עונה גם לו. לא רציתי להאמין שזה הוא. ואז הגעתי הביתה והשוטרים חיכו לי בכניסה".
את החלום הגדול התחיל אדיר להגשים בגיל 16, כשהפך למתנדב במשטרה, מילא בשמחה כל משימה שאפשר היה לתת לנער מתלהב שמחכה כבר ללבוש את המדים הכחולים. “כשהחברים שלו יצאו למסיבות, הוא התנדב במשטרה”, מספרת טלי בדמעות, “שום דבר אחר לא עניין אותו. בגיל 17, כשקיבל צו ראשון הוא אמר לי: ‘אמא, אני רוצה רק משמר הגבול ואם לא, אני לא מתגייס’. אחרי הגיוס, כשחגגנו לשאנל בת-מצווה באולם אירועים גדול, אמרתי לו: ‘אדיר, צריך לקנות לך בגדים’, והוא ענה: ‘אמא, אני לא יכול לבוא, כי אני בקורס ולא מוכן לפספס אפילו יום אחד’”.
שאנל: “חייל אחר היה רק מחפש תירוץ לברוח מהצבא. אנחנו בבית לא רואים חדשות, לא מדברים על פוליטיקה. כל אחד בשלו. אבל אדיר תמיד התעניין במה שקורה במדינה, הוא אהב אותה כל כך”.
טלי: “הוא סיים את השירות שלו במשמר הגבול ועבר מיד למשטרה הכחולה, המפקדים שלו משכו אותו איתם. לא היה לו יום חופש אפילו. כשהייתי שואלת אותו לפני החגים: ‘אדיר, אתה עושה איתנו ראש השנה?’ הוא היה אומר לי: ‘אמא, קודם כל השוטרים הנשואים צריכים להיות עם המשפחה שלהם ואני האחרון, כשיהיו לי ילדים ‑ אני אצא לעשות איתם את החג, מבטיח’”.
אדי: “לפני שהכרנו, אדיר עשה המון משמרות חגים והמון שבתות. כשאני נכנסתי לתמונה, טלי תמיד התעקשה שאגיע אליהם, שלא אהיה לבד בחג, שמעכשיו הם גם המשפחה שלי, אז הוא דאג לבוא יותר הביתה. אבל גם כשלא הייתה לו ברירה והוא היה צריך ללכת למשמרות במשטרה ‑ הייתי מצטרף למשפחה של אדיר. זה הרגיש הכי טבעי בעולם”.
הוא שיתף אתכם במה שעבר עליו בעבודה?
“אני לא אשכח שהוא סיפר לי שיום אחד הוא ראה קבוצה של ברווזים באמצע הכביש, ועצר את התנועה כדי שיעברו. זה אולי נשמע לך מוזר, אבל מבחינתי זה נראה הכי רגיל. זה אדיר, ככה הוא מתנהג. זו השליחות שלו בעולם”.
רס"ר מרווה גופרגם רס”ר מרווה גופר, שעבדה עם אדיר באגף התנועה, נזכרת ברגישות הגדולה שלו לאנשים ולבעלי חיים: “הייתה לנו משמרת משותפת, שבה חייל שחזר עם הכלב שלו מעזה, נתקע בכביש. אדיר עצר לידו, הביא לו ולכלב מים ולא עזב עד שהם הצליחו להמשיך בנסיעה. הייתה גם פעם שעצרנו מישהי שדיברה בטלפון בזמן נהיגה. הוא ראה מאחורה שלושה ילדים וקרא במסוף שהיא גרושה. הוא הפחיד אותה שלא תעשה את זה יותר, אבל ריחם עליה וויתר על הדוח”.
טלי: “גם לנו הוא סיפר שהוא היה מתחשב באנשים שהוא היה צריך לתת להם דוחות, כאב לו עליהם”.
מרווה: “אדיר הוא הכותל שלנו. בינינו היינו רבים כל הזמן, אבל עם אדיר תמיד הסתדרנו. הוא ממש הנהיג אותנו”.
רס”ר לי אלון, ששירתה עם אדיר במשטרת התנועה: “ביום שקברו את אדיר, חצי לב שלי נקבר יחד איתו. עדיין יש לי באף את הריח הטוב שלו כשהוא מגיע לתחנה, הריח שלו עדיין פה בכל מקום”.
רס"ר לי אלוןמרווה: “יום לפני שהוא נהרג, קיבלתי ממנו איזה 20 שיחות. הוא אמר לי שהוא רוצה להזמין לחתונה אישית כל שוטר ומפקד שהוא מכיר, לא רצה סתם לשלוח הזמנה כללית בקבוצה. הוא התקשר לוודא עם קצינים סופר-מכובדים ובכירים אם הם קיבלו את ההזמנה שלו, וסיפר לי שהם אמרו שיבואו, למרות שהם לא מגיעים לאירועים של אף שוטר. כולם נתנו לו את הכי הרבה כבוד שאפשר לתת. ראש אגף התנועה, שוטרים כמונו מורידים את הראש כשהם רואים אותו, אמר לאדיר: ‘אני בטוח מגיע’. כבר סגרתי לחתונה שלו שיער ואיפור, השכרתי בגדים חדשים. התרגשתי כל כך. כל היחידה חיכתה לחתונה הזו. אחרי תקופה כל כך קשה, חיכינו לשמוח איתם”.
טלי: “הוא היה אמור לצאת לקורס קצינים בדצמבר. שמחתי בשבילו, שהוא השוטר הכי נכון לקורס ולתפקיד הזה”.
אדי: “רצינו שהוא יהיה קצין. לא חשבנו מעולם מה ההשלכות של התפקיד והאם הוא מסוכן או לא, חלמנו את זה יחד”.
מרווה: “הוא סיפר לי שהחלום שלו היה שסבא שלו יעניק לו את הדרגות. הוא היה אדיר בעוצמותיו וקדוש במידותיו. תמיד אמר שאם הוא יראה מחבל הוא מיד יחתור למגע. כל הזמן אמר לנו כמה הוא אוהב את המדינה. ראו את זה גם בלוויה. לא ראיתי עוד לוויה שעשו בה כזה כבוד לשוטר. המפכ”ל הגיע, השר בן גביר, שוטרים שלא הכירו אותו. לוויה של גיבור אמיתי”.
אדי: “בימים האחרונים לפני הפיגוע, אדיר התחיל להתאמן לקראת קורס קצינים, עשה עליות מתח בבית ויצא לריצות. אדיר, כמו אדיר, רצה לעבור גם את הקורס הזה, כמו כל דבר אחר שהוא עשה, בהצטיינות. אני בטוח שאם הוא היה מגיע לקורס, הייתה לו עוד תעודת מצטיין נוספת. אני וכל המשפחה, ובמיוחד סבא של אדיר, נזכור אותו לנצח כמו הגיבור שהוא היה”.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
