כמה מאות מטרים מפרידים בין בית משפחת רון באופקים לשדה הקרב של מישור הגפן. גם אליהם, לשכונת רמת שקד, הגיעו המחבלים. בבוקר ההוא שמעו הכל: את צרורות הירי, את נפץ הרימונים, את האר-פי-ג'י שנורה אל בית סמוך. וכשיצאה מהממ"ד אחרי שעות רבות החליטה בת-אל רון, עד אותו רגע מהנדסת מצליחה בשוק הפרטי, שהיא חייבת לחשב מסלול מחדש.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אנחנו עומדים על הגבעה המשקיפה אל אתר הקרווילות שמוקם בימים אלה עבור מפוני קיבוץ כפר עזה בפאתי קיבוץ רוחמה. חלק מהמבנים כבר מאוכלסים, אבל האתר עדיין בבנייה. משאיות מעלות תימרות חול ואבק, מחפרונים נותנים פיניש אחרון של עבודות תשתית, קבלני חשמל ומזגנים ואינסטלציה שקועים במרוץ נגד הזמן. בת-אל, 40, המהנדסת הראשית של מינהלת תקומה במשרד ראש הממשלה, מסבירה איך הגיעה עד הלום.
8 צפייה בגלריה
האתר הזמני ברוחמה שנבנה עבור תושבי כפר עזה. "אנחנו מסיימים בכמה חודשים פרויקטים שלוקחים שנים" (צילום: יובל חן)
"עד 7 באוקטובר עבדתי בחברת סטארט-אפ שפיתחה שיטה למעקב באמצעות רחפנים אחר ביצוע של פרויקטים בתחום התשתית, וגם הייתה בבעלותי חברה שעסקה בתחומי היזמות והאנרגיה", היא מספרת. "בבוקר שמחת תורה התעוררנו כמו כולם לאזעקות. רצתי לממ"ד עם בעלי צחי, איש קבע בבסיס חיל האוויר בחצרים, ועם ארבעת הילדים. אחרי כמה זמן התחילו להגיע דיווחים על חדירת מחבלים לאופקים. כשקראו לצחי להגיע לבסיס, אמרתי, 'מאמי, אתה לא יוצא לשום מקום. אין סיכוי שאתה משאיר אותנו לבד כשמסתובבים מחבלים בשכונה'. הוא אמר, 'אל תדאגי, אני אשאיר לך את האקדח שלי'. תוך כדי שאנחנו מתווכחים, התקשרו שוב מהבסיס להגיד לו שלא ייצא מהבית".
הטלפונים הבאים נשאו בשורות מדאיגות. "מתקשרים ואומרים לי: 'יגאל ורוני לא עונים כבר הרבה זמן. אולי ראית אותם?" רנ"ג יגאל אילוז ז"ל, חבלן במשטרת אופקים, ורנ"ג רוני אבוהרון ז"ל, בלש במשטרת רהט, יצאו להגן על תושבי עירם ונפלו תוך כדי לחימה לצד שוטרים נוספים. "הם היו שכנים שלנו, חברים שלנו, למדו איתנו. יגאל גר ממש מאחורינו ברחוב הברוש. הוא היה יושב איתנו בפרלמנט של יום שישי".
במשך כמה ימים לא יצאה מהבית. "כשהבנתי מה קרה בעוטף אמרתי: 'אני לעבודה שלי לא חוזרת. אני יודעת לבנות ולתכנן, ועכשיו המשימה שלי היא להשתתף בשיקום של העוטף'. שמעתי בחדשות שהקימו מינהלת תקומה ושעומד בראשה משה אדרי, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית. נכנסתי לוויקיפדיה שלו וראיתי שהוא היה תא"ל בחיל האוויר. שאלתי את בעלי: 'אתה מכיר אותו?' אמר לי, 'בטח. יש חבר ששירת איתי, שאדרי הוא הבוס שלו'. אמרתי, 'אתה מתקשר עכשיו לחבר הזה ושואל אותו איך אני מגיעה לעבוד בתקומה'. התקשר ואמר: 'תשלחי לו קורות חיים'.
"אחרי כמה ימים, טלפון. אני רואה על הצג: 'אביאל. מטה הדיור'. בזמנו הייתי מנכ"לית החברה הכלכלית של אופקים ועבדתי מול אביאל פנסאפורקאר, שעבד אז במטה הדיור הלאומי. עניתי. 'בת-אל, מה העניינים?' הוא אומר, 'הגיעו אליי קורות החיים שלך'. אמרתי לו, 'איך אתה קשור?' אמר, 'אני עובד במינהלת, אדרי נתן לי'".
אביאל, שהיה עד לפני חודשיים ראש מערך דיור ותשתיות במינהלת, הוא כיום סגן ראש המינהלת. "אמרתי לו: 'מחר אני אצלך, שלח לי מיקום'. הוא אומר לי: 'אני מחפש מישהו צמוד, בפול טיים ג'וב. לא פרילנס, לא מתנדב'. אמרתי, 'מה שאתה צריך'. הייתי צריכה להעביר את החברה שלי לנאמנות כדי למנוע ניגודי עניינים, הפסקתי את עבודת הדוקטורט, ומאז אני פה. כל הפרויקטים ההנדסיים של שיקום העוטף, אם בפתרונות הדיור הזמניים ואם בשיקום היישובים, עוברים דרכי: לאשר תוכניות, לקבוע מי ינהל כל פרויקט, להתוות לוחות זמנים, לאשר תקציבים ולסנכרן בין כל הגורמים".
אביאל: "חיפשנו מישהו שאי-אפשר לחרטט אותו. שיודע הנדסה, שמכיר את השטח, שאין לו בעיה לרדת בשכר ולמחול על כבודו. זו בת-אל".
שלא כמוה, אביאל פנסאפורקאר הגיע מתוך השירות הממשלתי. בתפקידיו הקודמים היה מנהל פרויקטים במטה הדיור הלאומי במשרד האוצר, מנהל פרויקטים בכיר במשרד הבינוי והשיכון, וסמנכ"ל פנים תכנון ופיתוח במשרד ראש הממשלה. בן 37 מרחובות, שירת כקצין-לוחם בגבעתי במבצע עופרת יצוקה והיה במשך שנים מ"פ במילואים. בנסיבות אחרות, נראה שהיה עכשיו בסבב המילואים השלישי. "אבל בזמן הקורונה התחלתי להרגיש כאבים בלתי מוסברים בכל הגוף. אחרי סדרת בדיקות ועבודת מחקר מאומצת התגלתה אצלי מחלה ניוונית נדירה מאוד. הגוף מזכיר לי את זה כל יום, אבל ממשיך לחיות כרגיל: הולך, מתפקד, מטייל".
גון סוסנה, חבר קיבוץ כפר עזה: "באה משפחה ואומרת: 'חבר'ה, אני רוצה לחזור, אבל אני לא אחזור לבית שרצחו בו את הבן או את הבת שלי. יש בית מחולל 'כבד', שנרצח בו אזרח ישראלי ולבית עצמו לא קרה כלום, ויש בית מחולל 'לייט', למשל בית שמחבלים שהו בו, השתמשו בשירותים, אכלו בסלון, או שנהרגו בתוכו מחבלים"
מה שהמחלה לא איפשרה לו, זה להמשיך את המילואים הקרביים. "אחרי 7 באוקטובר שאלתי את עצמי איפה אני יכול לתרום. אני מנוסה בתחום הדיור והתשתיות, יודע איך ממשלה עובדת ומכיר את תחום האסונות. אחד הדברים שעשיתי במשרד רה"מ זו תוכנית לשיקום ארוך טווח אחרי אירועי אסון. התרחיש העיקרי שבו עסקנו זו רעידת אדמה עם אלפי הרוגים, עשרות אלפי פצועים ואלפי בניינים הרוסים". אף אחד לא הציע לו את התפקיד במינהלת תקומה. "הגעתי ב-10 באוקטובר, התיישבתי ואמרתי: 'אני פה'".
בימים הראשונים פעלה המינהלת מלשכתו של אדרי בוועדה לאנרגיה אטומית. אלא שתקומה עובדת מול התושבים, ראשי היישובים, המועצות המקומיות ועוד שלל גופים אזרחיים, והיה בלתי אפשרי לעשות זאת מתוך בניין הוועדה, שהכניסה אליו דורשת מסכת של אישורים ושאסור אפילו להכניס אליו טלפונים סלולריים. לכן הוקם עבור המינהלת מתחם נפרד מחוץ לגדרות, בצמוד למרכז למחקר גרעיני בנחל שורק.
לצורך הקמת המינהלת גייס אדרי עובדים מהוועדה לאנרגיה אטומית, ובמקביל הביא אנשים מבחוץ - כולל שתי מנכ"ליות של משרדי ממשלה מתקופת בנט ולפיד, שהפכו לבכירות בתקומה. יש שיראו בזה עדות לכך שמדובר בגוף מקצועי, חף ממינויים פוליטיים.
כך גם אדרי עצמו, 60, שפעל כל חייו הרחק מהזרקורים: הוא לחם בלבנון הראשונה כמ"פ בגולני, איבד את ידו בתאונת אימונים, אך חזר לשירות ופיקד בין היתר על יחידה 669. לאחר פרישתו מצה"ל מונה לראש מערך בוועדה לאנרגיה אטומית, היה עוזר שר הביטחון להתגוננות וראש אגף אמצעים מיוחדים במשרד הביטחון, ולפני קצת יותר משנתיים מונה לראש הוועדה.
ב-4 באוגוסט סיים אדרי לכהן כראש המינהלת ושב במשרה מלאה לענייני הגרעין. ראש הממשלה ביקש למנות במקומו את האלוף (מיל') יפתח רון-טל, אדם עתיר ניסיון שהיה בין היתר יו"ר חברת נמלי ישראל ויו"ר חברת החשמל, אך גם כזה שאינו מסתיר את דעותיו הימניות. מינויו לא צלח, לפחות בינתיים, וכרגע עומד בראש המינהלת ממלא מקום - מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יוסי שלי.
מי שפגש בו מתאר אדם חביב ובעל חוש הומור. קרובת משפחתו נרצחה בנובה, כך שהכאב והאובדן אינם זרים לו. אבל זה לא סוד שהוא מחויב לנתניהו ולליכוד, מה שסייע לו להגיע לאן שהגיע. רק השבוע, אחרי פגיעת הכטב"ם בקיסריה, מיהר שלי להתייצב עם מנהל רשות המסים בבית משפחת נתניהו כדי לאמוד את הנזקים. היה מי שתהה בציניות אם לא יעבירו עכשיו חלק מתקציבי השיקום של העוטף לטובת שיפוץ הווילה.
תושבי העוטף וראשי היישובים שאיתם שוחחתי נזהרים מלומר מילה רעה על שלי, אבל ניכר שהיעדרו של ראש מינהלת קבוע מוסיף לחוסר הוודאות שבו הם חיים. "אין ספק שחסרונו של אדרי מורגש", מודה גון סוסנה, חבר כפר עזה שמוביל את נושא התקומה מטעם הקיבוץ ש-64 מאנשיו נרצחו ו-19 נחטפו, חמישה מהם עדיין בשבי. "אדרי הוא דמות שדחפה קדימה. אנשי המינהלת קורעים את התחת בשבילנו, אבל כשראש של גוף כל כך גדול ומורכב הולך, לוקח זמן למערכת להתאפס. יש לי המון כבוד ליוסי שלי והוא באמת עושה הרבה, אבל מנכ"ל משרד ראש הממשלה זה תפקיד של 24/7, וצריך פה מישהו שישקיע את עיקר זמנו בשיקום העוטף".
אתם לא חוששים שהמינהלת תהפוך מגוף מקצועי לכר של מינויים פוליטיים?
"קיים חשש כזה ולכן אני אומר שצריך להביא עכשיו, כמה שיותר מהר, כמה שיותר תקציבים, כמה שיותר משאבים, להתגייס יחד - היישובים, המועצות האזוריות, מינהלת תקומה, ממשלת ישראל - כדי להפוך את העוטף למקום טוב יותר משהיה לפני 7 באוקטובר. אבל קודם צריך להחזיר את כל החטופים. בלעדיהם לא יהיה שיקום. חשוב לי שתציין את זה".
תוכנית החומש לשיקום העוטף, ובשמה המלא "התוכנית האסטרטגית לשיקום, לחידוש ולפיתוח חבל 'תקומה' ואוכלוסייתו 2024-2028", אושרה בממשלה בחודש אפריל. "חזון המינהלת", כך נכתב בתוכנית, "הוא לחזור וליישב מחדש את הקהילות, לחדש ולהרחיב את היישובים, למנף את הקהילות והחבל כאזור חיוני, בר-קיימה, פורח ואטרקטיבי לתושבי החבל ומדינת ישראל ולהביא ולשגשוגו".
כדי לממש את החזון הוקצבו למינהלת 19 מיליארד שקל למשך חמש שנים, אך בעקבות עתירה של אופקים ונתיבות לבג"ץ בדרישה להיכלל גם כן במתווה השיקום, הוקפאו בינתיים חמישה מיליארד שקלים מתוך הסכום, מה שמעורר דאגה בקרב תושבי העוטף.
התוכנית, שמפורטת בחוברת בת 159 עמודים ובאתר המינהלת, עוסקת בכל תחומי החיים - אדם וקהילה, סביבת חיים, כלכלה עסקים ותעסוקה, חקלאות, תיירות, מרכיבי ביטחון וכן תיעוד, הנצחה ומורשת. עד סוף השנה אמורה המינהלת לנצל שבעה מיליארד שקלים, מתוכם 1.83 מיליארד שהושקעו בפתרונות הזמניים עבור תושבי 13 היישובים האדומים שאינם יכולים עדיין לשוב לבתיהם בגלל ההרס ו/או קרבה לגדר. מתוכם, שמונה יישובים עונים לשתי ההגדרות (כפר עזה, ניר עוז, נחל עוז, חולית, כיסופים, כרם שלום, נירים ועין השלושה), שלושה עם מניעה ביטחונית שנובעת מהקרבה לגדר (ניר יצחק, נתיב העשרה וסופה), ושניים עם מניעה שיקומית-הנדסית שנובעת מההרס (בארי ורעים). 34 יישובים, וביניהם שדרות, הוגדרו ככאלה שאין מניעה לשוב אליהם.
כפר עזה הוא אחד מעשרת היישובים שנזקקים לשיקום פיזי עמוק. "יש בקיבוץ 384 יחידות דיור, מתוכן 98 מוגדרות כבתים אדומים המיועדים להריסה. זה כולל את כל שכונת הדור הצעיר", אומר עמיר אלנברג, מנהל השיקום של הקיבוץ, שיחד איתו ועם סוסנה בצוות המוביל נמצאים מנהל הקהילה ציון רגב, וכן ורד ליבשטיין, שאיבדה את בעלה אופיר ז"ל, ראש המועצה האזורית שער הנגב, את בנה ניצן ז"ל, ואת אמה, בלהה אפשטיין ז"ל.
אביאל: "הבאנו את היחידה לאכיפה במקרקעין של משרד האוצר כדי לבצע מיפוי הנדסי של הנזק ביישובים לפי שיטת הרמזור: אדום זה נזק כבד, כתום נזק בינוני, צהוב נזק קל וירוק אלה מבנים שלא ניזוקו".
אלנברג: "בית צהוב זה בעיקר נזקי ירי. זה יכול להיות בית שיש בו חור של כדור אחד, שעקרו לו את הדלת או ששברו חלון, ויכול להיות בית מחורר לגמרי. בבתים הכתומים היה אירוע שהוא מעבר לירי - רימונים, מטען, ירי נ"ט. בית אדום הוא כזה שיש בו פגיעת קונסטרוקציה, או שנשרף".
אלנברג, אל"ם במילואים, הוא מנהל לחימה באוגדה 146, שפרוסה מתחילת המלחמה בגבול הצפון. הוא השתחרר אחרי כמה חודשי מילואים כדי להתחיל בשיקום כפר עזה, ומאז תחילת התמרון בלבנון מחלק את זמנו בין הגזרות. "ראיתי במו עיניי את ההרס ביישובי גבול הצפון, וזה לא אותו הדבר. יש הבדל בין זה שפונית מהבית שלך ונחת עליו טיל שגרם נזק ואפילו הרס אותו לגמרי, לזה שהיית בתוך קרב מדמם, שראית שרוצחים את השכנים שלך, שהיית נצור בממ"ד יום שלם".
כאן נכנסת לתמונה סוגיית "הבתים המחוללים" שלא נגרם להם נזק פיזי משמעותי, אך דייריהם אינם מסוגלים לשוב אליהם. "באה משפחה ואומרת: 'חבר'ה, אני רוצה לחזור, אבל אני לא אחזור לבית שרצחו בו את הבן או את הבת שלי'", מסביר סוסנה. "יש בית מחולל 'כבד', שנרצח בו אזרח ישראלי ולבית עצמו לא קרה כלום, ויש בית מחולל 'לייט', למשל בית שמחבלים שהו בו, השתמשו בשירותים, אכלו בסלון, או שנהרגו בתוכו מחבלים. יש לי 52 בתים מחוללים שאינם מיועדים להריסה. אין מדרכה או שביל בכפר עזה שלא נרצח או נהרג עליהם מישהו. אני צריך לייצר שינוי פיזי, שיאפשר לאשתי לטייל עם התינוק בעגלה בכפר עזה ולא להגיד: פה נרצח זה ופה מת ההוא. כרגע אין לזה מענה תקציבי".
בנקודה הזאת שוררת מחלוקת בין מינהלת תקומה ליישובים. במינהלת מדגישים כי במסגרת המתווה שאושר, היישובים מקבלים סכום גבוה בהרבה מזה שהיו מקבלים בנוהל הרגיל של פיצויים ממס רכוש, כדי שבהפרש המשמעותי ימצאו היישובים את הפתרונות שלהם לבתים המחוללים.
"מס רכוש מפצה לפי נזק ספציפי: נהרס חדר, אז חדר. נשבר חלון, מחליפים. עד רמת הבָּלטה", אומר אביאל. "הוא לא לוקח בחשבון את ההתמודדות של המפונים עם המראות, עם הזיכרונות, עם הטראומה. את זה שאתה רוצה לחזור הביתה, אבל לא מסוגל לשבת בגינה שראית בה גופות מוטלות. זה בא לביטוי בשיחות שלנו עם תושבי העוטף. אתה מרגיש את השבר, את תחושת הנטישה שרבים חשים, את אובדן האמון ברשויות.
"מס רכוש היה מכיר אולי במאה בתים להריסה בעוטף. אנחנו מכירים בכמעט 500 בתים להריסה, ומתקצבים את בנייתם מחדש. על פי הקריטריונים של מס רכוש, הנזק בעשרת היישובים שנפגעו קשה נאמד ב-253 מיליון שקל. אנחנו תימחרנו ותיקצבנו את השיקום הפיזי שלהם בכמעט 1.1 מיליארד שקל, יותר מפי ארבעה. זה לא שמס רכוש הם אנשים רעים; זה מה שהחוק מגדיר להם. ולא פחות חשוב – אנחנו נותנים לכל יישוב להוביל את השיקום בעצמו באמצעות חברה מנהלת. הם מגישים לנו את התוכנית לאישור והם אלה שמנהלים את התקציב ובוחרים את הקבלנים, בסיוע ובפיקוח של בת-אל".
סוסנה: "במתווה של תקומה המספרים באמת נראים טוב יותר, אבל בתוך התוספת הזאת אני צריך לתת פתרונות למבני ציבור ולתשתיות ולגינון ולשינוי התוואי הקיבוצי וגם לבתים המחוללים. אז להגיד שזה ייתן מענה לכל הבעיות זה קצת בדיחה. אבל אנחנו מסתכלים קדימה. לא נהיה מהצד המתלונן אלא מהצד העושה, ונביא את המשאבים מתקומה, מתרומות, מאיפה שאפשר".
ואכן, גם ארגונים חברתיים ועמותות לוקחים חלק במלאכת השיקום. כך, למשל, בימים אלה החל שיפוץ שכונת "הרצפות הירוקות" בכפר עזה על ידי מתנדבים של תנועת "אחים ואחיות לנשק", שנעזרים במימון המונים.
סוסנה ("אין קשר משפחתי לעמית סוסנה המדהימה ששוחררה מהשבי"), בן 31, שירת כקצין בגדוד 12 בגולני ואיבד את עינו השמאלית בקרב על שג'עייה במבצע צוק איתן. הוא גדל בקיבוץ מפלסים ועבר לכפר עזה, ממש מעבר לכביש. "עד 7 באוקטובר עבדתי כסמנכ"ל עמותת 'איילים', שעוסקת בהתיישבות וביזמות חברתית, והיום אני עובד אצל ציון".
"אני עובד אצלו", מעיר ציון רגב, מנהל תוכנית החומש של עיריית ירושלים במזרח העיר, שהתגייס ב-7 באוקטובר לנהל את קהילת כפר עזה כעובד חיצוני.
סוסנה נשוי לטוהר ואבא לשני ילדים קטנים: "שרן, בן שנה וחצי, וגב, בן שלושה חודשים. הקטנצ'יק הזה העניק לנו את החיים בחזרה. בזכותו אשתי המשיכה הלאה. אם הוא לא היה, השם ישמור באיזה מצב היא הייתה עכשיו".
ציון: "צריך להגיד שגון נלחם במחבלים באותו בוקר. הוא צנוע".
סוסנה: "ברגע שהבנתי שיש מחבלים בקיבוץ, לקחתי את האקדח ויצאתי החוצה. פגשתי את תא"ל ישראל שומר (מפקד אוגדה 146 של פיקוד הצפון וחבר כפר עזה – י"ק), שהשיג נשק ארוך, והצטרף אלינו עוד בחור אמיץ מכיתת הכוננות, בר אלישע. הרגנו כמה מחבלים שיכולנו, אבל מול כמות כזו אתה לא יכול להיות רמבו, בטח לא עם אקדח. את המשפחה שלי חילצו מהממ"ד אחרי 26 שעות תחת אש. ביום ראשון בשעה 12:00 עוד הייתה לנו היתקלות עם מחבל שהתחבא מתחת לבית שלי".
8 צפייה בגלריה
ציון רגב, מנהל הקהילה בכפר עזה (משמאל) וגון סוסנה, חבר כפר עזה (שני מימין)
(צילום: יובל חן)
יומיים אחרי הטבח חזר לכפר עזה עם אביו ואחיו. "בגלל הפציעה בצוק איתן אני לא עושה מילואים, ומבחינתי כפר עזה והמלחמה על הבית זה המילואים שלי. היינו מפונים לבאר-שבע ולא לשפיים, כי בכל יום הגעתי לקיבוץ. היום אנחנו גרים כאן ברוחמה. החל מינואר אני רכז התקומה של כפר עזה ועובד צמוד עם אביאל ובת-אל".
תוכנית השיקום הפיזי של כפר עזה כבר אושרה, ואחרי החגים הקיבוץ אמור לקבל את התקציב שנקבע לו – כ-180 מיליון שקל. "תוסיף לזה 350 מיליון שקל לבניית האתר הזמני לרוחמה, ועוד 20 מיליון שקל סל שיקום שכל יישוב מקבל, ו-80 אלף שקל שכל משפחה מקבלת לריהוט הבית ולהצטיידות", אומר אביאל.
האתרים הזמניים הם פרויקט רציני ומורכב בפני עצמו. לצד פתרונות הביניים העירוניים, כמו קיבוץ רעים שעבר לשני בניינים ברחוב הרצל בתל-אביב וקיבוץ ניר עוז, שעבר לשכונת כרמי גת בקריית-גת, בנתה מינהלת תקומה בחודשים האחרונים חמישה פתרונות ביניים כפריים המושתתים על קרווילות ומכילים כ-650 יחידות דיור לצד מבני ציבור, גני ילדים ומשרדים: אתר בחצרים עבור מפוני בארי, אתר ברוחמה עבור כפר עזה, אתר בעומר עבור כיסופים, אתר ברביבים עבור חולית ואתר במשמר העמק עבור נחל עוז.
"מדובר בפרויקטים שלוקח שנים להקים, ואנחנו מסיימים אותם בכמה חודשים", מתגאה אביאל. "גם כאן, המדינה נותנת יותר ממה שהיא נותנת לדיירי הדיור הציבורי, מבחינת גודל הדירות ומספר החדרים. יכול להיות שהמשפחה תגדל. יש אנשים שרוצים לעבוד מהבית. קשישים שצריכים עובד סיעודי צמוד".
"אין ספק שהפתרונות הזמניים נותנים קצת אוויר לנשימה", אומר סוסנה.
הקמת היישובים הזמניים הצריכה תיאום בין אינספור גורמים, כאב ראש שהוא מנת חלקה של בת-אל, שמלהטטת בין חמשת האתרים הכפריים, עשרה אתרים עירוניים ועשרה יישובים שעומדים בפני שיקום מקיף.
"בכל פרויקט זמני היו לנו איזה אלף שינויים", אומרת בת-אל. "וכל שינוי הופך לך את כל הסידור. פה לא יכולה להיכנס יחידת דיור של 120 מ"ר, פה יכולה להיכנס רק יחידה של 60 מ"ר, אבל היינו צריכים לשנות ל-80 מ"ר. זה כמו סודוקו. ומדובר על כמעט 800 מבנים מ-25 סוגים שונים, כולל מבני ציבור, ועל שלושה ספקים עיקריים ששניים מהם יושבים בנצרת. היו חודשים שלמים שבכל לילה נסעו משאיות עם קרווילות על כביש 6 דרום".
רגב: "עכשיו, בגלל הירי על הצפון, המפעלים בנצרת כמעט לא עובדים. מחר יש לנו זום עם התושבים שאמורים לעבור לרוחמה ונצטרך להגיד להם, 'חברים, אנחנו דוחים את המעבר בשבועיים".
בת-אל: "בכל בוקר מגדל הקלפים קורס וצריך להקים אותו מחדש".
במינהלת לקחו בחשבון שלא כל המפונים מעוניינים או מסוגלים לגור כרגע באתרים הזמניים. "לכן טבענו מושג שנקרא 'זכאי-נבדל'", מסביר אביאל. "אתה עדיין חלק מהקהילה, וכל זמן שהקיבוץ מקבל מענה באתר הזמני, אתה מקבל סיוע בשכר דירה בהתאם למספר הנפשות וגם דמי כלכלה, מים, חשמל ותקציב להצטיידות".
אלא שהמעמד הזה, של זכאי-נבדל, הוא בתוקף כל עוד היישוב מפונה. על פי הערכות ביישובים, בין 20 ל-30 אחוז מתושבי הקיבוצים שספגו את המכה הקשה ביותר לא יחזרו לעוטף. כרגע, המינהלת לא נותנת להם מענה ליום שאחרי.
"המנדט שלנו הוא להשיב את המפונים לבתיהם ולעודד צמיחה ושגשוג של חבל תקומה", אומר מ"מ ראש המנהלת, יוסי שלי. "בעתיד אפעל להקמת ועדה בינמשרדית בראשות שופט או שופטת לקביעת תבחינים ולטיפול במפונים שיבחרו שלא לשוב לחבל. נפעיל את הוועדה למקרים בודדים וחריגים, בתיאום עם היישובים. כרגע אין לנו הערכה לגבי מספר התושבים שלא ישובו, אבל אנחנו מקווים ומאמינים שהרוב יחזרו".
את שרון עופרי, חברת כיסופים ומנהלת הקהילה, אנחנו פוגשים בקרווילה בעומר המשמשת כמזכירות הקיבוץ. היא מקבלת את בת-אל בחיבוק חם. "תרדי מהדשא מיד!", נוזפת שרון בבת-אל, וזו עונה: "סתמי... צריך לעשות את זה כדי שהדשא ייתפס. אתם צריכים לעבור עליו עם מכבש". ליד הבית הזמני של שרון, אם לחמישה, עדיין לא שתלו דשא. "ואחר כך אומרים שבת-אל מקמבנת אותי".
19 תושבים וחברים איבד קיבוץ כיסופים בשבת הארורה, בהם שישה פועלים תאילנדים. שלמה מנצור בן ה-86, מוותיקי הקיבוץ, נחטף לעזה, ועד היום לא ידוע דבר על גורלו. באמצע השיחה מצלצל הטלפון של שרון. היא עונה ויוצאת. אחרי שתי דקות חוזרת. "כשמתקשרים מצוות השבויים והנעדרים שחוקר על מנצור אני עונה בכל מצב, לא משנה עם מי אני יושבת". השיחה לא נשאה איתה בשורה. "אחת לכמה זמן בא צוות אחר כדי להתחקות מחדש על המסלול שלו, בתקווה למצוא נקודות מבט חדשות. הם התקשרו כדי לתאם הגעה".
חבלי הקליטה של הקהילה בעומר לא היו קלים. "אתה שומע את הירי של החתונות מהיישוב הבדואי תל שבע. יש פה אנשים שזה מחזיר אותם לטראומה של 7 באוקטובר".
מינהלת תקומה, אומרת שרון, נותנת מענה לרוב הבעיות השוטפות 24/7, "חוץ מאשר בתשעה באב".
אביאל: "אני דווקא עניתי לך בתשעה באב".
"אבל בת-אל לא ענתה", אומרת שרון וצוחקת.
בת-אל, בת למשפחה דתית, מחייכת: "היא שלחה לי הודעות בלי הפסקה. 'בת-אל, בת-אל, בת-אל. תעני לי, את חיה?' זה כמו שהבן שלי עושה לי: 'אמא, אמא, אמא".
ובתוך המציאות הבלתי נתפסת שתושבי העוטף חיים בה כבר שנה, גם חיוך שווה הרבה מאוד.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
