בשבת ההיא, הראשון שעלה על מדים היה הסבא. אל"מ (במיל) אברי נבון קיבל צו 8 בשעה 12 בצהריים ויצא לשלישות של פיקוד מרכז, שבה הוא משרת כבר יותר משלושה עשורים. העובדה שבקרוב יציין יומולדת 72 מהווה עבורו סוג של פרט שולי.
"עד איזה גיל יכולים לקרוא לי למילואים?", הוא מהדהד את השאלה שנשמעת לו מוזרה, "בצבא ההגנה לישראל אתה לא שואל שאלות, כל עוד רוצים אותך אתה בא, ולא בגלל שאתה חייב, אלא בגלל שזו זכות להגן על המדינה. אני אפילו לא קורא לזה התנדבות, זה צו השעה. מלחמת קיום".
בהרהור שני הוא מוסיף: "כנראה יש חשיבות לדברים שאני עושה בצבא, כנראה אני מבצע אותם בצורה טובה, ולכן אני ממשיך. מאז 7 באוקטובר אני במדים, לפעמים עובד 15 שעות ביממה, כמה שצריך ובלי לקטר. אם תשאלי את ארבעת ילדיי הם יגידו לך את מה שאמרו לראש אכ"א: אנחנו מבקשים שאבא יישאר בצבא עד שאחרון הנכדים יתגייס".
כי סבא במדים יכול לעשות פרוטקציה?
"חס ושלום. פרוטקציות זה לא בבית ספרי. מבחינתי, שכולם ילכו רק ליחידות שדה, רק לקרבי".
בשבת ההיא, ממש בדקה ה-90, נבון הספיק להחליף חיבוק דובי עם שני נכדיו הקרביים. איתי הוקפץ מבית הוריו ביקיר והגיע לבית סבו, בפתח-תקווה, משם הסיעה אותו דודתו לנקודת האיסוף. אלקנה נקרא מישיבת ההסדר קריית-שמונה, שבה תיכנן לחגוג את שמחת תורה, וכשנכנס לבית הכנסת שבו סבא שלו התפלל, הבין אל"ם נבון את חומרת המצב. נכד נוסף שלו, ערן, 20, אחיו של איתי, שמשרת בחטיבת הקומנדו, היה בבית, ביקיר, וירד דרומה רק למחרת.
עכשיו עומדים שני תצלומים ממוסגרים בסלון, על השידה שנושקת למדפים של ספרי הקודש. נכדם השני של דליה ואברי נבון היה מגש הכסף הראשון. הגדרה שלה. סמ"ר אלקנה נבון, מפקד כיתה בגדוד 906 בחטיבת ביסל"ח, נהרג במבצע בג'נין, בכ"ו באב, 31.8. ארבעים ימים לאחר קבורתו, ב-11.10, ערב יום כיפור, כשהמודיעים דפקו על דלת דירתם, דליה רצתה להטיח בהם "כבר תרמנו", אבל כשביקשו ממנה לשבת היא נחנקה מזעקות שבר. הבכור בשבט הנכדים השוקק שלהם, 13 במספר, סמ"ר איתי פוגל, מפקד טנק בגדוד 46, עוצבת "עקבות הברזל", נהרג בקרב בדרום רצועת עזה.
"ואני הסבא הגאה שקבר שני נכדים בהגנה על מדינת ישראל", אומר נבון, שהתייצב לשתי הלוויות במדים. כשדליה מגלה שלקראת הלוויה הראשונה, של אלקנה, בעלה לבש חולצה שחורה וממש לפני צאתם מהבית החליט להחליף למדים, פניו לובשים הבעה של "חלאס עם הרגש".
"כסבא שחינך את משפחתו לאהבת ישראל ולשירות הצבאי רציתי לכבד את הנכדים שלי", הוא מסביר בפשטות. "מגיע להם שאלבש מדים כשאלווה אותם בדרכם האחרונה ואצדיע להם כאות תודה על כל מה שתרמו לצה"ל ולמדינה. אילו יכולתי לשאול אותם, אני בטוח שזה מה שהם היו רוצים שאעשה".
7 צפייה בגלריה
נבון עם איתי (משמאל) ואלקנה בצעירותם. "הייתי קשור אליהם מאוד־מאוד, מעבר לאהבה שבין סבא לנכד"
"אילו", היא מהמהמת ונאבקת בדמעות. "אומרים שהחיים נמשכים, ואני באמת רוצה לחיות אותם במלואם, אבל זה כל כך כואב וכל כך טרי. אני יודעת להיות סבתא שמחתלת ומבשלת ומחבקת ומטיילת ומנגנת באקורדיון ומסיעה, אבל אני עוד לא יודעת להיות סבתא שכולה. הופתעתי לגלות שכבר רשמו אותנו לכל מיני קבוצות תמיכה של סבים שכולים, מתברר שאל"ם במיל' הוא דמות מבוקשת במגזר החדש שאליו אנחנו משתייכים, אבל איפה אני ואיפה התמודדות? אני בשלב של עוד לא מעכלת".
עדיין מחכה להם?
"לא יודעת אם מחכה, אבל אני רואה אותם נכנסים בדלת. אברי ואני גבוהים, אבל הם, איתי ואלקנה, היו גברים-גברים. חסונים, בעלי כתפיים רחבות וחיוך שלא יורד מהשפתיים. יפהפיים. אני שומעת אותם צועקים 'סבתוש' וכמעט מוחצים אותי בחיבוק שלהם".
היא בוכה. הוא שותק. ייתכן שהמדים הם שריון ההגנה שרק מאחוריו, כשאיש לא רואה, הלב שלו מתכווץ. אפילו השאלה מה יחסו למשפחות שילדיהן ונכדיהן לומדים תורה ולא משרתים בצה"ל לא מחלצת ממנו ביקורת.
"כל עוד אני במילואים אני מנוע מלהתייחס לחוק הגיוס ולקבוצות באוכלוסייה שלא מתגייסות לצבא. גם אחרי שאשתחרר, כשהמלחמה תיגמר בעזרת השם, כנראה שאעדיף לשתוק מהחשש שמשהו בדבריי יגרום לאיזשהו סוג של פלגנות. אנחנו מהציונות הדתית של פעם, חבר'ה של כיפות סרוגות, ולא מעניין אותי לספור ולהוכיח שבמלחמה הנוכחית נהרגים יותר דתיים מחילונים. אני לא מוכן להשתמש בהגדרות האלה. אני אוהב את עם ישראל כולו".
למרות שחוסר השוויון בנטל זועק לשמיים.
"למרות. בהיותי אדם מאמין לא אמרתי 'רגע, אלוהים, הלכו לי שני נכדים, למה לא חילקת את ההרוגים בין שתי משפחות?' חלילה. זה בכלל לא בלקסיקון שלי. אתה שואל את עצמך למה שני נכדים בהפרש של 40 יום, אבל שהמוות יגיע למשפחה אחרת? חס ושלום".
אתה שואל את בורא עולם איך זה שהברק מכה פעמיים באותו הבית?
"לא, כי אומרים שאלוהים לוקח את הטובים ביותר. והם היו הכי טובים שיש".
"גט טקסי" לנכדים
אברי ("קיצור של אברהם, נקראתי על שם סבי שנשרף בשואה, בטריזנשטאט") לובש מדים כבר 53 שנה, מגיל 19 וחצי. "התגייסתי במסלול של הוראה, אבל עזבתי אותו לטובת שירות חובה וקבע, בתפקידי שלישות ומשאבי אנוש לצד תפקידי שטח". בגיל 45 השתחרר בדרגת סגן אלוף, וקודם לאלוף משנה במסגרת תפקידו במילואים. "בממוצע אני מבצע כ-60 ימי מילואים בשנה, וכשיש משהו מיוחד - חומת מגן, צוק איתן, חרבות ברזל - אני עושה יותר".
כפנסיונר של צה"ל הוא עבד 22 שנה בחברות הייטק בתפקיד מנהל תשתיות ולוגיסטיקה. "בחברת אי-סי-איי העריכו את העובדה שאני יוצא למילואים. אחרי 20 שנה עברתי לחברה אחרת, שלא אנקוב בשמה, והגיע מנכ"ל חדש שלא מצא חן בעיניו שכאן אני מחסיר חצי יום ושם אני מחסיר יומיים, למרות שגם בימים של מילואים דאגתי שהכל ידפוק כמו שעון שווייצרי. אז עזבתי".
המילואים קודמים לפרנסה?
"הצבא זה קונצנזוס, ברגע שקוראים לך אתה צריך ללכת, אבל החוכמה היא לשלב. אם ביקשו ממך להתייצב ב-11:00, סע למשרד על הבוקר ותן שעתיים עבודה. כשהתפטרתי, לפני חמש שנים, היו לי הרבה תוכניות, אבל אחרי ארבעה חודשים חליתי בסרטן בלוטות הלימפה. הטחול התפוצץ לי במהלך השינה. איך אמר הרופא בבילינסון? 'הגעת עשר דקות לפני שהיית מת'. קיבלתי כימותרפיה ועשיתי השתלת מח עצם עצמית".
גם לטיפולים, נבון מציין בגאווה, הגיע במדים. "סיימתי את הכימותרפיה ונסעתי לצבא, וזה בכלל לא נראה לי מוגזם. זה היה חלק מהמלחמה הפסיכולוגית שלי, רציתי להמשיך לחיות את החיים שלי בלי לשנות שום דבר. שמרתי על השגרה ככל שהייתי מסוגל. עברנו את זה פעם אחת, לפני למעלה מעשור, כשאשתי חלתה בסרטן השד. החיים ממשיכים".
הוא ודליה (69) יחגגו בקרוב את חתונת הזהב. הקשר ביניהם נולד בזכות "שלח מכתבך על פני המים", מדור ההתכתבויות המיתולוגי של מעריב לנוער. היא הייתה אז בת 15 והוא היה שמיניסט. "'אנחנו שלושה בנים מישיבת הדרום שרוצים להתכתב עם בנות', 'אנחנו שלוש חברות מחיפה'", היא נזכרת. "התחלנו להתכתב, יצאנו, נפרדנו, ואחרי מלחמת יום כיפור הקשר חודש: חברות שלי, שיצאו לנח"ל, זיהו את אברי בתמונה שהייתה אצלי בחדר. הן אמרו 'יו, זה השליש שלנו, מה הוא עושה אצלך?' ואז קבענו להיפגש".
"והשאר היסטוריה", הוא מסכם.
"מאז אני אשת קבע", היא מדייקת. "במקצועי אני מורה, הגשתי לבגרויות בספרות, ויש לנו ארבעה ילדים חמודים מאוד. הבכורה היא ד"ר יעל פוגל (48), מרצה בכירה בריפוי בעיסוק באוניברסיטת אריאל". "לפני שלוש שנים יעל חזרה למילואים", ממשיך אותה נבון. "היא היועצת המקצועית לתוכנית 'תתקדמו', שמגייסת בני נוער על הרצף האוטיסטי ומאפשרת להם לשרת כחיילים לכל דבר. חבר'ה מדהימים, יש ביניהם גאונים".
יעל ויואב פוגל הורים לארבעה בנים. ערן הוא בנם השני ("מאובחן על הרצף האוטיסטי, מתפקד נפלא, סיים בגרות ומשרת בחטיבת הקומנדו", מעיד הסב), ואילו הבכור, איתי, "היה גאון ברמה של מחוננות גבוהה, שכבר בתחילת כיתה י' הוציא בפסיכומטרי ציון שהיה מאפשר לו להתקבל לרפואה. זה, אגב, היה סוד. הוא אסר עלינו להשוויץ".
השני בצאצאי נבון הוא רפי, אביו של אלקנה, שנע על קו פתח-תקווה-דאלאס, שם הוא עובד בתחום היהלומים. "הוא ואשתו שירה גרו תשע שנים בדאלאס, שם נולדו אלקנה, איילה ואריה. שירה, שהיא ישראלית ושורשית, אמרה 'אל תדאגו, אלקנה ילמד את כיתה א' בישראל'. וכך היה".
השלישי שלהם הוא מתן (תושב אורנית, אב לארבעה), והרביעית היא הדס (מזכירה משפטית וצלמת) שעדיין גרה איתם.
לכל הנכדים יש דלת פתוחה אצל אברי ודליה. "הילדים שלנו יכולים לטייל ברחבי העולם ואנחנו נשתלט על כולם, מהקטנצ'יק - אורי, בן שנה, בנו של מתן - ועד לגדולים. אין לנו בעיה. אנחנו אוהבי נכדים. דליה ואני הקמנו חברת מוניות 'גט טקסי לנכדים'.
"אנחנו החברים של הנכדים שלנו, ובמיוחד הייתי קשור מאוד-מאוד לשניים הגדולים, איתי ואלקנה. זה היה מעבר לאהבה הטבעית שבין סבא לנכד. הייתי פעיל מאוד בגידול ובחינוך שלהם, אולי היוויתי להם איזשהו תמרור לאורך הדרך. מה שכואב לי, מעבר לאבל, לצער ולאובדן הפרטיים, זו ההחמצה. מהמפקדים של כל אחד מהם שמעתי שוב ושוב שהנכדים שלי היו מגיעים הרבה יותר רחוק מסבא שלהם".
תוסף של אהבה
בני דודים. פער של שנה וחצי. אלקנה נבון (שבשבוע שעבר אמור היה לחגוג 21) גדל בפתח-תקווה, מרחק נשימה מסבתא וסבא, ולמד בישיבת "בדרכי נועם". איתי פוגל (22 וחצי) סיים את ישיבת נחלים ובחר להמשיך בישיבת "מעלה אליהו" בתל-אביב. "זאת ישיבה גבוהה, לא ישיבת הסדר, אבל כל תלמידי הישיבה, ללא יוצא מן הכלל, מתגייסים בשלב מסוים, על פי בחירתם האישית, וכולם הולכים ליחידות הכי מובחרות בצה"ל.
"אלקנה סיים את התיכון שנה אחרי איתי והלך לישיבת קריית-שמונה שהרב צפניה דורי הקים לפני 50 שנה, המוטו שלו היה 'אנחנו מביאים את הישיבה ובחורי הישיבה יתרמו לקהילה'. אלקנה התגייס אחרי שנה וחצי בישיבה, ואיתי אחרי שנתיים וחצי בישיבה".
באיזו מידה היית מעורב בהחלטות שלהם?
"הם התייעצו איתי ושמחתי לייעץ להם, אבל אנחנו - גם הוריהם וגם דליה ואני - השארנו לכל אחד את הזכות להחליט ולבחור. הדבר היחיד שהיה ידוע לנו מראש זה שהנכדים שלנו ילכו לצבא. כולם".
גם הבנות?
"אחות של אלקנה מסיימת שירות לאומי ובשבוע הבא היא מתחתנת. יש לי עוד שתי נכדות קטנות ואני מעריך שמישהי מהן תתגייס. מי שלא, תעשה שירות לאומי של שנתיים".
שני נכדיו הבכורים התגייסו לצבא בהפרש של שלושה ימים זה מזה. הראשון היה איתי, שהפתיע את כולם והלך לשריון. "בניגוד לסבא שלו, לאמא שלו ולאבא של אלקנה - כולנו היינו ב-188 - הוא החליט להתגייס ל-401 וקיבל מאיתנו את ברכת הדרך לחטיבת הטנקים. איתי התגייס בגיל 21, בוגר עם בני 18, והתחייב לשלוש שנים מלאות. אלקנה התגייס לנח"ל. במסלול של הישיבה שלו הוחלט שהולכים לנח"ל".
7 צפייה בגלריה
רוכן על ארונו של איתי. "רגעי השבירה הם כשאני חושב על מה שלא יקרה, חתונות, נינים" | צילום: שאול גולן
זה היה במארס 2023. "איתי התגייס ב-19 ואלקנה ב-22. מאז שלבשו מדים הקשר ביניהם התהדק הרבה יותר, בארוחות משותפות ראינו אותם מדברים, מחליפים חוויות. חודשיים לאחר מכן התגייס גם ערן, אחיו של איתי, הילד שעל הרצף, ששאף לעשות שירות משמעותי ביחידת שדה. הפכנו בבת אחת לסבא וסבתא של שלושה חיילים, בחטיבת הקומנדו, בנח"ל ובשריון".
ערן ימשיך בחטיבת הקומנדו גם אחרי נפילת אחיו?
"האופציה של פרישה מהיחידה לא עולה על השפתיים של אף אחד. יותר מזה, יש לנו שני נכדים בי"ב - אבישי, אחיו של איתי, וארי, אחיו של אלקנה - ושניהם מוכוונים ליחידות קרביות. עכשיו הם עושים את ימי המאה וגיבושים וכאלה. כל אחד מהם קיבל את המכה כשאחיו נהרג, ויום-יומיים אחרי זה ביקש מהוריו, או דרש מהם, או אני לא יודע איך לנסח את זה: 'אמא, אבא, בבקשה, אתם הולכים לחתום לנו'. ואל תשאלי אותי מה יעשו האמהות. זה עוד לא הוחלט. אני אומר, איזה מזל שההורים הם אלה שצריכים לחתום ולא אני".
הנכדים, מעיד נבון, התעקשו להתייצב ולהישאר בחזית. "ערב המלחמה כל אחד מהם סיים את שמונת החודשים של האימון המתקדם, כל אחד מהם היה אמור לצאת לקורס פיקוד ושניהם סירבו לצאת, לא בגלל שהם לא רצו להיות מפקדים אלא כי לא היו מוכנים להפסיד את המלחמה. והם נלחמו".
דליה מעבה את קולה ומנסה לחקות את אלקנה, שאמר לה: "סבתא, אני רוצה להילחם, אני רוצה לתפוס את המחבלים, נראה לך שבאמצע המלחמה אני אבזבז זמן בקורס?"
בתחילת המלחמה, מספר הסב, שניהם היו בשטחי כינוס וכניסתם לתוך עזה התעכבה. "איתי הוציא עליי את העצבים שלו. 'סבא, אתה לא יכול לסדר לי טנק?! סדר לי טנק ואני נכנס'. מה עניתי? לא עניתי. אם זו הסיבה שהנכד שלי מתעצבן עליי אז אני מאושר, זה סימן שהצלחנו בחינוך. הנכדים שלנו יודעים לקראת מה הם הולכים, הם יודעים שבמלחמה יש פצועים ויש חללים, ומה שמעניין אותם זה להגן על מדינת ישראל, לגדוע את הרוע ולהחזיר את החטופים למשפחותיהם".
"סביב שולחן האוכל התנהלו דיונים אינסופיים", מוסיפה רעייתו, "ואני יודעת ששניהם מסרו את הגוף שלהם כדי שיהיה כאן שקט. 'סבתא, את לא תוכלי להיות בפתח-תקווה ולא נוכל להיות בכפר-סבא אם לא ננצח אותם'. הם היו בנתינה אמיתית, זו לא קלישאה".
מה שמתם להם באוכל שהם יצאו ככה?
אברי: "תוסף של אהבה. אנחנו אנשי ארץ ישראל, אוהבים את המדינה מאוד-מאוד-מאוד, אוהבים את כל עם ישראל ללא יוצא מן הכלל. אצלנו אין שמאלנים, ימנים, חרדים ובני מיעוטים, מבחינתנו כולנו ביחד עם ישראל. יכול להיות שאני לא מסכים עם הדרך של מישהו, אבל זה לא הופך אותי לאויב שלו. בטנק של איתי היו בחור מכפר בלום, מושבניק, מישהו מקיבוץ רביבים, וחייל בודד שהגיע מארצות-הברית. כור ההיתוך הכי-הכי שאפשר לדמיין. ויש אהבה מטורפת בין הילדים האלה. אותה רמה של אחווה הייתה לאלקנה עם החברים שלו. זאת הארץ שלנו, על חרבנו נחיה ואין לנו ברירה אחרת. זה המקום וצריך לשמור עליו".
"רק אחרי שאלקנה נהרג", מספר הסב, "החליט איתי שהוא יוצא לקורס קצינים. לא אמרתי 'לך לקצונה' ולא אמרתי 'אל תלך לקצונה', כי שני הנכדים האלה, כפי שאני מכיר אותם" – "הכרתי אותם", הוא מתקן - "רצו לקבל את ההחלטה לבד".
7 צפייה בגלריה
בני הדודים בבילוי עם הסבים. "אני רואה אותם נכנסים, צועקים 'סבתוש' ומוחצים אותי בחיבוק שלהם"
למרות הקרבה הרבה ביניהם, "אחרי מותם אני מרגיש שהכרתי אולי 40 אחוז מהם. מדי יום אני שומע סיפורים מחברים שלהם מהישיבה ומהצבא, לא ידעתי על מעשי החסד שלהם. אלקנה התנדב בעמותת 'קו לחיים' בקריית-שמונה, ואיתי התנדב באיל"ן, וכל שבת נדד בין ארבעה בתי כנסת וקרא בתורה. מהעדויות אני מגלה עד כמה הם היו דומים. מה שהניע אותם לא היה להיות ראשונים, אלא לעזור לחבר שנשרך מאחור. במסע אלונקות מחליפים ארבעה צדדים, והבדיחה הייתה שבאלונקה של אלקנה החליפו רק שלושה".
את הידיעה על מותו של אלקנה במהלך פעילות מבצעית בג'נין קיבל איתי כשאיבטח עם הטנק שלו את הפיר שממנו חילצו את גופות ששת החטופים שנרצחו, ושבו שהה כנראה סינוואר קודם למותו. "המ"פ שלו קרא לו לרדת מהטנק, הודיע לו שאלקנה נהרג, ואיתי אמר 'אנחנו צריכים להמשיך לאבטח, בוא נמצא סיבה ללמה קראת לי'. הם המציאו איזה צ'יזבט ואיתי חזר לטנק ולא הוציא מפיו מילה. אף אחד לא העלה בדעתו מה עובר עליו. רק כשהביאו מט"ק שהחליף אותו, איתי סיפר לצוות ויצא הביתה".
למה הוא הרגיש שחובה עליו להיות חזק מפלדה?
"כי הוא המפקד. אם ישתף אותם שבן דודו נהרג, אולי הם יאבדו את הריכוז והערנות. הוא חשב על החיילים שלו. כששירה, אמו של אלקנה, קיבלה את ההודעה על נפילת בנה בג'נין, דליה ואני היינו ביקיר אצל בתנו יעל, אמו של איתי. כשאמרו לשירה 'נשלח לשם צוות שיודיע לאברי ודליה', כלתי, שלוש דקות אחרי שהודיעו לה על מות בנה, אמרה 'לא, ברגע שתעלו במדרגות יעל תחשוב שאיתי, שבאותו הזמן נלחם ברפיח, נהרג. אני אצלצל לגיסתי ואספר לה שאלקנה נהרג, והיא תגיד להורים'. איזה עוצמות נפש צריך כדי לדאוג לכולם רגע אחרי שהיא הופכת לאם שכולה. לא חשבנו ולא חלמנו ש-40 יום לאחר מכן שירה תצטרך לתמוך ביעל".
לרגע הוא משחרר אנחה. "ועכשיו תשמעי משהו הזוי. אלקנה נהרג בשבת, בג'נין, בזמן שאיתי נלחם בעזה לצד חבריו של אלקנה מהישיבה. לצדם הוא גם נפל".
זה גורל לדעתך?
"אני לא מתעסק בזה. המציאות היא שהם ידעו מה המשימה שלהם, הם לחמו ומסרו את גופם על קדושת העם והארץ. אני מאמין שאילו שאלו אותם האם היו מוכנים לעשות זאת שוב, שניהם היו משיבים בחיוב. שניהם מתו מות גיבורים. אם זה בג'נין, כשאלקנה רץ ראשון, צמוד למ"מ שלו, כשהייתה אינדיקציה למחבלים; ואם זה איתי, שהיה חשוף בצריח כדי לראות יותר טוב, כשהטנק שלו חטף נ"ט. ולשניהם, על פי המפקדים שלהם, נכונו גדולות ונצורות בצבא".
אל תרחמו עליי, עלינו
את ההודעה על נפילת איתי הם קיבלו בביתם. "יש לנו מנהג של ערב יום כיפור. כולם מתכנסים אצלנו ב-11:30, אוכלים צהריים עד 13:15, ואז כל משפחה נוסעת לאכול את הארוחה המפסקת בביתה. כך היה גם השנה. כשסיימנו את הצהריים והמשפחה התפזרה, הלכתי להתפלל ומשם המשכתי לקבר של אלקנה, לביקור קצר. יעל הגיעה לביתה, ביקיר, שם חיכו לה המודיעים, וצוות נוסף נשלח אלינו כי ערן, אחיו של איתי, נשאר אצלנו".
עכשיו הוא מדפדף בגלריה של התמונות בסלולרי. "לפני 12 שנה קיבלתי דרגת אלוף משנה. ההורים שלי, ניצולי שואה, עוד היו בחיים, ולקחתי לטקס גם את איתי ואלקנה. הנה", הוא נעצר, "בחולצה הכחולה זה איתי, החולצה האפורה זה אלקנה, שניהם הצטלמו עם בני גנץ, הרמטכ"ל. בשבוע שעבר גנץ בא לנחם אותנו והזיל דמעה. למרות שהוא איש חזק".
7 צפייה בגלריה
מצדיע בהלוויה. "לא אמרתי 'אלוהים, למה לא חילקת את ההרוגים?' חס ושלום" | משידורי כאן 11
דליה מספרת שהיא מוצאת מפלט בהומור שחור. "הנכדים מקניטים אותי בהערות כמו 'סבתא, ראינו, היום בכית אצל איתי פחות מאשר אצל אלקנה', ואני מתרגזת, 'מה, ספרתם לי את הדמעות?' במוות הראשון, של אלקנה, היה לי רגע שבו שאלתי למה, ומהר מאוד עניתי לעצמי אין 'למה', זאת המציאות, זה מה שיש ומכאן יוצאים הלאה. אבל אני עוד לא יודעת איך ממשיכים את החיים, ואיך שומרים על שמחת החיים, ואיך מדברים על שני נכדים אהובים במידתיות בלי להעכיר את האווירה מסביב. אני מקווה שאנשים ימשיכו להיות איתנו, אנחנו לא מידבקים".
אברי מטביע את עצמו בשירות המילואים. "גם בהקמת המדינה אנשים נלחמו ונהרגו. אני בוגר מלחמת יום הכיפורים שהביאה אותנו לסיטואציה מאוד קשה, ואין ברירה, אתה צריך להקריב וצריך להמשיך לחיות בשביל המשפחה שלך, בשביל המדינה שלך ובשביל האנשים במדינה. לכן אני מבקש - אל תרחמו עליי, עלינו. נכון, אלקנה ואיתי הם הנכדים שלנו, אנחנו גידלנו אותם והשקענו בהם, אבל הילדים האלה נלחמו בשביל כל אדם בעם ישראל והם הילדים של כל המדינה. אנחנו כבר עמוק בחושך, וכדי להדליק את האור אנחנו רוצים שמותם לא יעבור בחינם. אנחנו הפסדנו, אבל אנחנו מקווים שיהיה לנו שקט משני הצדדים. זו תהיה הנחמה".
בלוויות הבטחת לילדיך שתהיה חזק על מנת לחזק אותם.
"וכך יהיה. הכתפיים שלנו יהיו רחבות וחזקות כדי לשאת את כובד העצב והגעגועים. נמשיך לגדל ולחנך את הנכדים. רגעי השבירה שלי הם כשאני חושב על מה שלא יקרה. לדעתי, תוך שנתיים איתי ואלקנה היו מתחתנים ומביאים לנו נינים, שגם בהם היינו מטפלים במסירות ובאהבה ובלי לקטר".
בערב יום כיפור, ב-11:15 בבוקר, איתי כתב פוסט לדף הזיכרון של בן דודו, אלקנה. "זה היה סמוך מאוד למותו", מדגיש הסב. "כשקוראים את מה שאיתי כתב על אלקנה אפשר להרגיש שבעצם הוא כתב את ההספד של עצמו".
בין השאר כתב: "אם היית פה, היית מתעצבן שאנחנו בוכים, היית רוצה שנשמח ונהיה מאושרים, ונצליח להמשיך. אנחנו עסוקים בלהפיץ את האור שלך, לקחת אותו טיפה אלינו, לגלות אותו לאחרים. תמשיך לעזור לנו, באיזו דרך שתרצה, להפוך עבירות לזכויות. להזדכך לקראת השנה החדשה. לא ליפול לדיכאון. להפוך לאנשים יותר טובים. להיות יותר כמוך".
"בסוף", מבטיח אברי נבון, סבא ואל"ם במיל', "נעשה את כל מה שצריך לעשות. בסוף נהיה גיבורים".
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
