ב-26 בחודש ימלאו 30 שנה להסכם השלום עם ירדן, שנחתם בטקס מרשים ומרגש בערבה, בשמחה עילאית. החותמים היו ראש ממשלת ישראל יצחק רבין וראש ממשלת ירדן עבד אלסלאם מג׳אלי - כך דרשה חוקת ירדן - ועימם נשיא ארצות-הברית ביל קלינטון. מאחור ניצבו המלך חוסיין ואחיו הנסיך חסן, מן הטורחים בהסכם, וגם הנשיא עזר ויצמן ושר החוץ שמעון פרס.
בעיני הנשיא קלינטון נקוו דמעות, אך לא היו אלה דמעות גיל, אלא גרגירי החול המדברי שהעיפה הרוח החזקה. רבין רצה מאוד גם בחתימה משותפת עם המלך חוסיין, ולכן קיימנו כעבור כשבועיים טקס אשרור בין חוסיין לרבין בבית גבריאל. בין השניים הייתה היכרות ותיקה שהולידה אמון רב. קדמה להסכם הצהרת וושינגטון בין המנהיגים ביולי 1994, ולפניה הסכם סדר היום המשותף, שנחתם בספטמבר 1993(על-ידי ד"ר פאיז טראונה ועל-ידי).
הרבה תקוות נתלו בהסכם עם המדינה הערבית השנייה. ההנהגה הירדנית ביטאה מחויבות גדולה, ותוך כשנה נחתמו הסכמי היישום. ניסינו להפיק לקחים מהסכם השלום עם מצרים 15 שנה לפני כן, גם מניסיוני כחבר המשלחת דאז. לדידי אישית היה זה שיאן של שמונה שנות עיסוק אינטנסיבי ביחסי ישראל-ירדן, תחילה במפגשים חשאיים מ-1986 והמשך בוועידת מדריד (1991, תחת רה”מ שמיר) ואילך כראש משלחת ישראל, לרבות מעברים חשאיים לירדן גופא, אגב - בפאה נוכרית.
לאורך כל השנים היה "בן זוגי" כשליח מיוחד אפרים הלוי, לימים ראש המוסד, וזכינו שראש הממשלה רבין ייחד את שמותינו בנאומו בכנסת ובטקס החתימה. כמובן, מאז מדריד היו במשלחתנו רבים וטובים, שתקצר היריעה למנותם אך הם ראויים להוקרה עמוקה על עבודה מסורה מכל הלב, וזכות הייתה לכולנו לחרוש תלמים בשדה השלום. מקביליי הירדנים, ד"ר מג׳אלי וד"ר פאיז טראונה, היו לימים ראשי ממשלת ירדן, וידידותנו נמשכה עד הילקחם.
כאן המקום להזכיר כי קשרים משני עברי הירדן החלו להירקם כבר לפני מאה שנה, ב-1924. בביקור של משלחת מהנהגת היישוב, ההנהלה הציונית והרבנות אצל האמיר (לימים המלך) עבדאללה, סבו של חוסיין, שנרצח במסגד אל-אקצא בירושלים ב-1951. יחסים עימו קוימו לאורך השנים, כולל בימי מלחמת הקוממיות ואחריה. משנות השישים ואילך נפגשו רבים ממנהיגי המדינה עם המלך חוסיין.
כשלעצמי נכחתי בשלוש פגישות של ראש הממשלה יצחק שמיר, שהחשובה בהן הייתה ערב מלחמת המפרץ הראשונה, ובפגישות לא מעטות של יצחק רבין. בהסכם השלום היו שפע נושאים, שמעבר להכרה ההדדית ולקשרים דיפלומטיים כללו בין היתר ביטחון, גבול ומים.
בנושא הביטחון אציין רק, כי מעיקרא הצענו ונתקבל, שיחסי הביטחון יהיו ישירים, ללא מעורבות צד שלישי. דבר זה פועל והוא אחד ההיבטים החיוביים ביחסים, גם אם לאחרונה היו חריקות במה שהוא גבול של שלום, הארוך בגבולותינו, מאילת עד מפגש ירדן-ירמוך בצפון.
האתגר הגדול היה הגבול: הוא היה מוגדר בהגדרה כתובה מ-1922, אך לא סומן מעולם ונותר נתון לפרשנות
האתגר הגדול היה הגבול: הוא היה מוגדר בהגדרה כתובה מ-1922, אך לא סומן מעולם ונותר נתון לפרשנות. בראש דאגתנו הייתה העובדה שהממשלות מאז סוף שנות השישים אפשרו לחקלאי הערבה לעבד אדמות ממזרח לקו שביתת הנשק שבטל מ-1967 ולא הוכר כגבול, אך הירדנים ביקשו לראותו ככזה. לשיטתנו, שנתמכה בעבודות הכנה יסודיות, היה הגבול מזרחית יותר. מחצית אדמות העיבוד של היישובים היו ממזרח לקו שביתת הנשק, ונציגם שי בן אליהו, ראש מועצת הערבה התיכונה, ממש ״התנחל״ בלשכתי.
נדרשה יצירתיות הדדית במשא ומתן ובהחלטות הדרג המדיני, והפתרון היה חילופי שטחים כך שכל אדמות העיבוד של היישובים נכנסו לריבונות המדינה, והתמורה הייתה שטחי טרשים בגודל מקביל של כ-40 קמ״ר בגב הערבה. הגבול נקבע וסומן באבני גבול לשביעות רצון הדדית. החריג בערבה היה המושב צופר, בגלל מיקום האדמות מזרחה, ולגביו, כמו לגבי נהריים בצפון, אדמות שעובדו ממזרח לירדן שהוא הגבול, נקבע הסדר מיוחד ל-25 שנה שאמור היה להתחדש אוטומטית, אך הירדנים לא עמדו בכך בתום 25 השנים. הדבר בא על הרקע של כלל מצב היחסים, שאדרש אליו מיד.
חלפו שלושים שנה. התמונה אינה מה שקיווינו לו. היחסים הביטחוניים טובים, ולשתי המדינות אינטרס אסטרטגי בשלום, אבל שאר הנושאים מקרטעים. ובעיקר - האווירה המדינית רחוקה מלהיות טובה. אכן, יש לירדנים אילוצים פנימיים. אבל אין זה מצדיק, למשל, את התבטאויות שר החוץ הירדני נגד ישראל. אולם גם לישראל חלק לא מבוטל בבעיה. בעולם שסביבנו יש חשיבות עצומה לכבוד. אין זה רק ממידת נימוס, אלא דבר מהותי המשפיע מאוד על היחסים.
לא כיבדו אצלנו בדרגים הבכירים את ירדן, והדבר נותן את אותותיו. כבוד מביא אמון והוא תנאי לשגשוג יחסים. לא מאוחר מדי לתקן, לצקת תוכן של ממש למערכות השיתוף השונות, ולכבד
לא כיבדו אצלנו בדרגים הבכירים את ירדן, והדבר נותן את אותותיו. כבוד מביא אמון והוא תנאי לשגשוג יחסים. לא מאוחר מדי לתקן, לצקת תוכן של ממש למערכות השיתוף השונות, ולכבד. לא אחת כתבתי: השלום הוא כצמח; לא די לשתלו, יש צורך לדשנו ולהשקותו. אזכיר לבסוף את ההולכים, בנוסף לראשי ממשלתנו ולשמעון פרס - חבריי עודד ערן, נח כנרתי, אליהו רוזנטל ויעקב ורדי, אנשי המים, אלי אבידן הדיפלומט, נחמן טל איש הביטחון, שבתי שביט ראש המוסד ואיתן הבר. זכרם ברוך.
פורסם לראשונה: 00:00, 22.10.24
