הכאב שמתלווה למות ילדך הוא בלתי נסבל. לפי מחקרים, זה האובדן שהכי קשה להתאושש ממנו. והוא מתעצם אלפי מונים כשמדובר בבן או בת יחידים, כשההורים נשארים לבד. לפי נתוני הביטוח הלאומי, מאז 7 באוקטובר התווספו למשפחת השכול 121 הורים שנותרו ללא ילדים נוספים. זה סיפורם של שלושה מהם.
דוד לוי, אביו של לידור ז"ל
מאז שנרצחו לידור לוי (27) וחברתו ניצן רחום סמוך לאתר מסיבת הנובה, הוריו גרים בביתם של בני הזוג. "אני לא יודע להסביר את זה", מתאר דוד, אביו של לידור, "הכול בחיים מוזר מאז. האופנוע של לידור עדיין בסלון, ארון הבגדים שלו עדיין מסודר. הכול כמו שהיה. הלכתי פעם או פעמיים לבית שלנו בשביל להביא כמה דברים ולא יכולתי להיכנס לשם".
הוא מספר ש"ניצן הייתה בהיריון, בחודש רביעי. היה אמור להיות לנו נכד. בערב שמחת תורה נפגשנו יחד כל המשפחה המורחבת ושם הם סיפרו על ההיריון. כולם קפצו עליי, קראו לי סבא, הייתה התרגשות גדולה. לידור זה כל מה שהיה לנו, ועכשיו אין לנו שום דבר".
כשהתחיל הירי על מסיבת הנובה ברחו לידור וניצן, והצליחו להגיע למיגונית, סמוך לרעים. "לא הספקנו לדבר איתו באותו בוקר", אומר דוד, "אנחנו יודעים שניצן דיברה עם אמא שלה ואמרה שיורים עליהם. במשך כמה ימים חיפשנו קצה חוט, ניסינו לקבל מידע. כבר ידענו בליבנו מה קרה, אבל קיווינו שלא, חשבנו שאולי הוא חטוף. הכול רץ בראש. את הבשורה קיבלנו ביום שני".
"הימים נורא קשים", הוא מתאר, "עושים הכול על אוטומט. אין שום שאיפות, אפילו אוכל. לא בא לי כלום. אשתי, שהיא חולת סרטן, ירדה לפחות עשרה קילוגרמים. עד היום אני מרגיש שאנחנו חיים את היום של 7 באוקטובר. לידור היה הבן היחיד שלנו, ואני חושב שזה הכאב הכי גדול שיש. כל מה שעשיתי בחיים היה בשבילו. כיום אני חי-מת. כל היום אני נלחם בראש לשנות את המחשבות, לא ליפול לתהום".
פולינה דב, אמה של רחלי ז"ל
כשהתחילו להתקבל דיווחים על הטבח בעוטף עזה בבוקר של 7 באוקטובר, החליטה פולינה דב, אמה של רחלי ז"ל, לנסוע מביתה שבקריות לקיבוץ רעים ולחפש אותה. "עד אותו בוקר לא ידעתי שהיא נסעה למסיבת הנובה", היא מספרת, "התעוררתי בסביבות 8:30 וראיתי הודעה ממנה, שהתקבלה בשעה 6:51: 'אמא, יורים פה. היינו במסיבה, בורחים הביתה'. ניסיתי להתקשר אליה, שלחתי הודעות והיא לא ענתה. החלטתי שאני נוסעת להציל את הבת שלי".
פולינה יצאה לדרך עם בעלה ועם חבר שלו. "תוך כדי הנסיעה דיברתי עם חברות שלה כדי לנסות להבין איפה היא נמצאת", היא משחזרת, "בסביבות 11:00 אחי שלח לי הודעה עם תמונה שמצא בטלגרם, ועליה כיתוב בערבית. ראו שם את רחלי בתוך רכב, פצועה. אני אחות במקצועי והייתי צריכה להבין את המצב, אבל באותו רגע המוח לא עובד. רציתי להציל אותה. עכשיו אני יכולה להגיד שהיה ברור לי ממבט ראשון שהיא לא תשרוד".
רק בשעות הצהריים הצליחה פולינה להשיג את מספר הטלפון של אחד משני החברים שהיו עם רחלי. "הם אמרו לי שרחלי פצועה ושהם מאבדים אותה", היא מספרת, "לא ידעתי שבשלב הזה היא כבר לא בחיים. אחד החברים שלה גם היה פצוע. התחננתי שהם יחממו אותה, שישימו לה משהו על הפצע. כשהתקרבנו לאזור נתקלנו במחסום של שוטרים, שניסו למנוע מאיתנו להמשיך. אני זוכרת שצרחתי ובעטתי בהם, אמרתי שהבת שלי שם והם פשוט נתנו לנו לנסוע. זה נראה כמו שדה קרב. נסענו בין גופות, טילים ויריות בכל מקום".
בדיעבד, פולינה גילתה שכשהתחילה המתקפה רחלי ניסתה לברוח עם שני חבריה. הם נתקלו במחבלים שלבשו מדי צה"ל, והרכב שבו נסעו ספג ירי. רחלי, שישבה מאחור, התכופפה כדי להסתתר וכדור שחדר דרך הדלת פגע בה באזור בית השחי. הם הצליחו לרדת מהכביש, לנסוע ליער כיסופים ולהסתתר שם, אבל רחלי מתה מפצעיה זמן קצר לאחר מכן.
"בדרך לכיסופים פגשנו צוות של מגלן", מספרת פולינה, "שכנעתי אותם להוציא אליהם צוות חילוץ, ובשעה 19:08 קיבלתי הודעה שהם העלו אותם על הג'יפ. האמנתי שהיא בחיים עד הרגע האחרון. עד יום שלישי הסתובבתי בין בתי חולים וחיפשתי את הילדה שלי. באותו יום הגעתי ליחידת להב 433 כדי לתת דגימת דנ"א וחזרתי הביתה. בצהריים דפקו בדלת ואמרו שזיהו אותה. לא הצלחתי להציל את רחלי, אבל הצלנו את שני החברים שלה".
רחלי הייתה בת 25 במותה. "רחלי הי"ד הייתה ילדה שמחה, מלאת כריזמה, לוחמת חופש אמיתית", מתארת פולינה, "כולם דיברו על הצחוק המיוחד שלה. כשהיא הייתה בת 14 וחצי אבא שלה נרצח על-ידי אדם לקוי בנפשו. זה היה קשה לה כבת יחידה, אבל היא צמחה מזה, מהכאב. היא הייתה חזקה, בלתי מנוצחת. היא חסרה לי, אבל אני מרגישה אותה כל הזמן. אני יודעת שהיא שומרת עלינו ולמרות הקושי היא נותנת לי כוח".
רחל וקנין, אימם של אושר ומיכאל ז"ל
מאז שנרצחו התאומים אושר ומיכאל וקנין (35) ז"ל, לאמא שלהם, רחל, קשה להיות בבית. "אני שקועה בכאב", היא מסבירה, "הם גרו איתי כאן והיינו מאוד קרובים. מאז מותם אני לא יכולה להיות פה. קשה לי להיות לבד".
הם היו החברים הכי טובים זה של זה. נולדו יחד, גדלו יחד, עבדו יחד, ויחד הם מצאו את מותם. "שניים שהם אחד", מתארת רחל, "האחד לא יכול לחיות בלי השני. הם התווכחו, והם רבו, והם אהבו, והם התחבקו. עשו הכול ביחד. את מסיבת הנובה הם הפיקו יחד עם אלקנה בוחבוט, שעדיין חטוף בעזה. הם ידעו לשמח אנשים, ועשו את זה הכי טוב שאפשר".
יש לה חרטה אחת: "אני כל כך מצטערת שלא חיבקתי ונישקתי אותם חזק כשהם יצאו מהבית למסיבה ביום שישי. רק אמרתי להם שישמרו על עצמם, וזהו. הם ענו – 'הכול יהיה בסדר, אמא' ויצאו עם החברים. יש כאלה שניצלו וחזרו ויש כאלה שנרצחו יחד איתם. באותו בוקר, אחרי שראיתי בטלוויזיה את כל המהומה, התקשרתי אליהם, שלחתי מלא הודעות, ביקשתי ממיכאל להשגיח על אושר ומאושר להשגיח על מיכאל. אושר לא ענה לי. מיכאל ענה ורק אמר 'אמא'. הוא כנראה הסתתר באיזשהו מקום".
עכשיו היא לבד. "זה כל כך כואב לי", אומרת רחל, "הם היו מלאכים שהפיצו שמחה, אהבה ושלום בית. כולם אהבו אותם. אני מתגעגעת לצחוק שלהם, לחיבוק ולנשיקה. אני מבקשת שישלחו לי כוח ובריאות להמשיך לחיות ולהמשיך לזכור אותם, עד שיום אחד אני אפגוש אותם".
"חלל עצום"
"מכל חוויות היגון, מוות של ילד הוא הקשה ביותר, ויש לכך גיבוי מחקרי", מסבירה דינה דרור, עו"סית קלינית ופסיכותרפיסטית מעמותת "מרכז אלה", המעניקה סיוע נפשי במקרה של אובדן וטראומה, "מטבע הדברים, הורים לא אמורים לחיות חיים ארוכים יותר מילדיהם. אובדן שמשאיר את ההורים ללא ילדים בכלל פוער חלל עצום בחייהם, מותיר אותם עם תחושת ריקנות עצומה, עצב, כעס, כאב פיזי של חוסר וכאב נפשי שקשה מאוד לשאת אותו. במקרים כאלה, ההתמודדות עם האבל קשה ומורכבת במיוחד.
"מהניסיון שלנו בטיפול ותמיכה במשפחות שכולות, אני יכולה לומר שהורים מספרים שהכאב והגעגוע נשארים ולא חולפים, אבל עם הזמן הם מפסיקים לפגוש אותנו בכל יום ובכל רגע. גם אם כרגע זה נראה בלתי אפשרי בתוך ים הכאב, יש חיים במציאות אחרת".
פורסם לראשונה: 00:00, 22.10.24
