קרקוש הברזלים מגדר הגבול הקרועה על ציר המערכת הישן הוא הסימן הראשון לכך שחצינו את הגבול. שבע בערב, כמה שעות לפני זריחת הירח. בעלטה הכבדה קשה להבחין שאנחנו בשטח לבנון. מהלומת ריח סמיך של זעתר מכה בנחיריים. אלה שיחי האזוב המצוי שדחפורי ה-D9 תלשו מהאדמה כשפתחו כאן ציר לפני כשבועיים. עדיין מרגישים בגליל. גם ההד העמום של ירי התותחים ששמעתי חצי שעה קודם לכן לא הכניס אותנו לאווירת המלחמה. מי שנמצא בשטח מאז 7.10 כבר רגיל.
אבל אז מגיע הסימן הראשון לכך שאנחנו בארץ זרה: מבט למעלה מההאמר הרביעי בשיירה, ולפתע נגלים מעלינו עמודי חשמל עם סלסולי כבל עליונים, כמו באייטיז. זו כבר לא מדינת ישראל, אלו לא כבלי המתח הגבוה של מנרה או קריית-שמונה. את ריחות הזעתר ומחטי האורן מהעצים שהופלו לצד הדרך הפרוצה מחליפים ניחוחות פחות נעימים, שמוכרים לכל לוחם שנכנס לכפרים פלסטיניים בגדה: צחנת מערומי הזבל בשולי הכפר, שלעיתים עולים באש.
יואב זיתון עם יחידת אגוז בדרום לבנון
(צילום: יואב זיתון, דו"צ | עריכה: קורל קוט)
"זה כמו באיו"ש פה", מעיד לוחם מילואים בתא האחורי והצפוף מאוד של הג'יפ האמריקאי הרחב. דניאל, מילואימניק אחר שמאבטח החוצה, בצמוד אליי, מסכים: "זה מזכיר מאוד את הרי חברון, הכפרים, הבתים".
במבט ראשון הוא נראה מבוגר יחסית, אולי בוגר רצועת הביטחון או לפחות מלחמת לבנון השנייה. "לא, איזה..." הוא משיב, "התגייסתי לדובדבן בצוק איתן. זו פעם ראשונה שלי בלבנון. נולדה לי בת לפני חודש, ויש עוד שני ילדים בבית ואישה מדהימה שמחזיקה הכל ובזכותה אני רוב השנה האחרונה במילואים. אני מנהל מפעל וגם בעבודה מאוד מתחשבים. כל עוד אנחנו מאמינים בצדקת דרכנו, יש עוד כוח לתת, להמשיך".
היא יודעת איפה אתה עכשיו?
"היא מספיק פלפלית ואי-אפשר לעבוד עליה. אני לא אומר לה איפה אני בדיוק, אבל אני מסביר לה שאיפה שצריך אנחנו מסייעים ללוחמים שבפנים. אני לא מרגיש פה פחד, כי אני לא לבד ומאוד סומך על החברים שלי, על הצוות".
אני מבקש ממנו להשתמש לדקה באמר"ל (אמצעי ראיית לילה) שלו כדי לצלם תוך כדי נסיעה, אבל הוא חייב להשאירו על העיניים גם בשטח הישראלי, עוד לפני החצייה: הסכנה אורבת פה משני צידי הגבול, וההתרעות לחדירת מחבלים דווקא מתחזקות כשצה"ל פועל בשטח הלבנוני. אין לו מושג שבעוד שש שעות הוא ירוקן חצי מחסנית לעבר מטרה של חיזבאללה שתהיה מעלינו.
אם בעזה זו הייתה שעתם היפה של הטנקיסטים, שלפי מפקדים הרגו את מרבית המחבלים, כאן מחזירים החי"רניקים את כבודם. את חציות הגבול הראשונות וההתקדמות ליעדים מבצעים הלוחמים ברגליים כדי לא ליפול למלכודות שהכין חיזבאללה עם טילי הקורנט לטנקים ולנגמ"שים. חי"ר קלאסי, כמו בספר, כפי שלמדו בשבועות השדאות וההסוואה בטירונות: על פניו פחות ממוגנים, אבל לחיזבאללה קשה לזהותם כשהם צועדים בהסתר. הטנקים כאן משולבים במשורה, מחפים ותוקפים רק לאחר ניתוח שטח מדוקדק, בסיוע טכנולוגיות מיפוי תלת ממדיות. אם אין פגזים מהטנק, שולפים החי"רניקים את טילי הלאו והמטאדור שסחבו על גבם.
8 צפייה בגלריה
מפקד אגוז בחפ"ק בשטח. "לבנון היא המגרש הביתי שלנו, למרות שנלחמנו השנה גם בעזה ובאיו"ש"
(צילום: גיל נחושתן)
"יש יתרונות עצומים לחי"ר בשטח שכזה, כשצועדים בהסתר כקומנדו, מבצעים הרבה הטעיות, בדיוק כמו שהתאמנו במשך שנים בתוואי כזה", מסביר מפקד אגוז סא"ל ס'. "חיזבאללה מחפש את הטנקים והנגמ"שים כי הם יותר גלויים. אנחנו כן משתמשים בהם פה כמו שאתה רואה והם סייעו לי מאוד גם בקרב הקשה לפני שבועיים, אבל השימוש בהם פה הוא בתבונה כדי לא לסכן אותם".
המפה מוקרנת על הקיר
את לוחמי יחידת הניוד של חטיבת הקומנדו פגשנו בעמק החולה, זמן קצר לפני הכניסה ללבנון. ככל שאנחנו עולים למעלה, לפסגות הרכס, כך יורדות הטמפרטורות. הנסיעה בהאמר הפתוח רוויה מהמורות בגלל הצירים העוקפים שפתחו כאן כוחות ההנדסה. עצירה אחרונה במוצב צה"ל על הגדר, לחילוץ עצמות, דריכת הנשקים וסיגריה של הרגע שלפני. נחשון, מפקד הנסיעה, ממליץ בחום שניכנס בינתיים פנימה כי המוצב הזה מטווח במיוחד. בכניסה למבצר הקטן אנחנו רואים פנים מוכרות. "אתה לא זוכר אותי?" כמעט נעלב, אך מחייך בביישנות, הקצין שלפני, "נפגשנו לפני חצי שנה במוצב ציפורן, לא רחוק מפה". מולי רס"ן יובל, אז מ"פ בגדוד 51 של גולני והיום בתפקיד מקביל במגלן. באותה יממת קרב שהעברתי עם לוחמי גולני הם חשו כאריות בכלוב, ללא יכולת לתקוף חזרה את חיזבאללה. לפתע, משום מקום, נוחת על השולחן הקטן מגש פיצה. "קח משולש", הוא מציע, כאילו יודע שבלבנון לא מחכות סעודות מלכים.
זו נסיעה של 20 דקות מנקודת היציאה בישראל ועד לגבול ומשם עוד 40-30 דקות עד לבית מח"ט הקומנדו, אלוף משנה עומר כהן. אבל הדרך ארוכה ומפותלת, ובעיקר מסוכנת. אורות ההאמרים בשיירה כבים עוד בציר הכורכר הלבן שבצד הישראלי של הגבול, לצמצם את הסכנה. אבל אז, בחלוף פחות מעשר דקות של נסיעה בצד הלבנוני, כשבתי שיעים ראשונים מגיחים מהסבך העבות, אנחנו נעצרים. "תקלה ברכב 6!", מכריז אחד המפקדים. כולם נדרכים, בידיעה שאפשר לראות אותנו מהשלוחה שמעלינו. הבזקים חזקים מאירים לעיתים את חשכת האשמורת הראשונה, מנפילות רחוקות או הפגזות קרובות. אנחנו עוד צריכים לחצות את הגזרה של חטיבת הצנחנים במילואים 55, עלולים להפוך למטרה קלה. החיילים יוצאים החוצה, חלקם מאבטחים לרחוק. "אתה רואה משהו באמר"ל?", אני שואל את דניאל. "בעיקר טראסות", הוא מספר.
הראות אפסית לעין לא מזוינת. התקלה מטופלת וסוף-סוף מתניעים מחדש. הלוחם שמולי מזכיר לי את כלל הברזל מהתדרוך של הקצין הבכיר מהחטיבה, ששילח אותנו לפנות ערב לתוך שטח האויב: בשום אופן לא להדליק שום אור, לא פנס, לא פנסון ולא טלפון, שיהיה במצב טיסה או יישאר בארץ. חיזבאללה רק מחפש את הניצוץ הכי קטן כדי לאתר אותנו ולתקוף עם טילי הילמאס המתקדמים שלו, עם תצפיתניו שאורבים מרחוק, מצוידים באמצעי ראיית לילה משלהם. משמעת מבצעית קפדנית שמזכירה את הימים ההם ברצועת הביטחון, ומחמירה עוד יותר כשאנחנו מגיעים לבית שבו התמקמו אל"ם כהן והחפ"ק שלו.
"כבשנו קו כפרים ראשון בשבוע הראשון, ואנחנו ממשיכים בלחימה", מספר מפקד החטיבה המובחרת בצה"ל, שמאגדת בתוכה את מגלן, אגוז ודובדבן. האחרונה עדיין לא בלבנון כי הוחלט להשאירה לזירת הבית שלה - יהודה ושומרון. "הם מסכלים עכשיו פיגועים לא פחות ואף יותר קטלניים ממה שאנו מסכלים", מרגיע המח"ט.
הוא דחה ביממה את כניסתנו אליו כי אתמול הסכנה כאן הייתה גדולה יותר. זו הכניסה הראשונה של כתבים להתקפה לילית של כוח צה"לי בדרום לבנון, ועוד איזה כוח: של יחידת אגוז, זו שהוקמה בשנות ה-90 כחלוצה ומובילה ללחימת הגרילה בשטח הסבוך של דרום לבנון. "אנחנו משתנים בלי הפסקה, אפילו הדרך שעשית הנה מההאמר לבית המח"ט משתנה בכל פעם מחדש", מספר אחד הקצינים, "הכל כדי לשבור שגרה ולהטעות את חיזבאללה".
אני מביט במפה הדיגיטלית ממערכת המשואה שמוקרנת על הקיר הלבן, בחדר החשוך, כי גם בבית שנכבש וטוהר צריך לשמור על עלטה. עשרות רבות של אייקונים כחולים מעידים על מסה אדירה של כוחות צה"ל סביבנו, למרות שהתחושה היא אחרת. "כשנכנסנו לפה ספגנו היתקלויות שבחלקן טרם סיימנו לטפל", אומר סא"ל ס'. "באחת מהן חיסלנו שלושה מחבלים, אבל רק מחר נבדוק את הגופות שלהם ואת התיקים שנשאו. יש לא מעט ירי בורקאנים (רקטות עתירות משקל – י"ז) על הכוחות שלנו בשטח הלבנוני. חיזבאללה מחפש אצלנו תורפות כל הזמן".
ההתרעות על ירי רקטי לעבר הכוח זועקות מהרמקולים של מכשירי הקשר. יש שניות בודדות לתפוס מחסה או להשתטח על הקרקע. היכולת הטכנולוגית הזו הצילה חיים של לוחמים רבים בתמרון הקרקעי ברצועת עזה, וכבר הגיעו לבשלות מלאה בשטח הלבנוני.
אנחנו מצטרפים להתקפה לילית על יעדי חיזבאללה. למפקדים כבר נמאס להסביר מדוע נדרש לטהר את בתי האויב קרקעית, חי"רית, ולא רק להפציץ אותם. "חלק מהבתים אנחנו מפציצים ומחריבים, ואם יש היתקלות בפנים או זיהוי של מטען אנחנו נסוגים ומתוקפים מרחוק בצורה בטוחה. אבל אם רק נפציץ את הבתים אז גם נהיה חשופים וגם פעילי חיזבאללה יסתתרו מתחת להריסות, בפירים ובמנהרות שלהם, ולעולם לא נגיע לכל אמצעי הלחימה שלהם", אומר ס'.
ביום טוב רואים מפה את הים ואת הערים צור וצידון. הבתים מפוארים מאלו שפגשו בעזה, והקירות שלהם עבים וכמעט בלתי חדירים, אפילו לא לפגזי טנקים. כדי לפצח אותם השתמשו בחטיבת הקומנדו ברקטות מטאדור או בטילים קרקעיים מיוחדים, שחודרים דרך החלון ויוצרים תבערה אדירה.
ראשי ראשויות מקו העימות נכנסו ללבנון עם צה"ל
(צילום: דובר צה"ל)
"הלוחמים מאוד מיומנים בכניסה למבנים, הנה, תראה", מצביע סא"ל ס'. 15 מטר מאיתנו מטהרים לוחמי פלגה ד' שלו באש מנשק קל וברימוני רסס בית בן שלוש קומות, לאחר שטנקי מרכבה סימן 4 של גדוד 75 הפגיזו אותו וריססו אותו ממקלעים כבדים. בזמן שלוחמי אגוז עם מקלעי הנגב שלהם מחפים לחבריהם כדי שנחצה את הפינה החשופה שבין החומה למבנה, לא רחוק מאיתנו מתרחשת דרמה. צוות חשיפה-תקיפה של חטיבת הקומנדו מזהה מחבל של כוח רדואן זוחל בין הסבך העבות לאחד המבנים. כנראה חשב שאף אחד לא רואה אותו. מתברר שהוא לא לבד: אחרי זמן קצר מבחין כוח הקומנדו בשני מחבלים נוספים. חוליית קורנט שמתכוננת לשגר טיל לעבר הלוחמים, אולי אפילו לעברנו. אם הנ"ט הזה היה משוגר, זה עלול היה להיגמר רע מאוד. אבל תוכניתם של המחבלים סוכלה. אחרי זמן לא רב מקבל אל"ם מקבל דיווח בסמארטפון המבצעי שלו: "זה יותר ממחבל אחד, חוליה שלמה ארבה ללוחמי הקומנדו ונערכה לירי הנ"ט. לפחות שלושה מחבלים שזוהו. הורדנו עליהם טיל מכטמ"ם". מח"ט הקומנדו מחייך בסיפוק ואומר לי: "זו בדיוק הכוונה שלנו. כרגע דווחתי שהיו שם עוד שני מחבלים, והוריתי לתקוף אותם עוד פעמיים-שלוש מהאוויר כדי לוודא שחוסלו ולא רק נפצעו".
בינתיים ההתקפה על המבנים החשודים מתקדמת לפי התוכנית. משכיבים חיפויים ממקלעים, מרימים צלפים של אגוז לנקודות גבוהות, עובדים יסודי ונכון, ובעיקר שומרים על רצף אש, כדי שאף פעיל חיזבאללה פה לא ירים ראש. מפקד אגוז מבקש שאתכופף ולוחש לי: "הרעיון כאן הוא לטהר את החלק הזה בשכונה כדי שיתר החטיבות יוכלו להתקדם בבטחה. זה הייעוד שלנו כקומנדו. יש סיכוי גבוה שיש כאן מחבלים. הלוחמים אומרים לי שהמסלול הכין אותנו בדיוק ללחימה הזו הכי טוב שיש, לצעידה בסבך וללחימה באזורים מורכבים. אנחנו מנצחים פה גם את הקרקע וגם את האויב".
אבל יכולה לחכות לנו פה באחד המבנים זירת מטענים שקשה לראות בלילה.
סא"ל ס': "אין ביטחון של 100 אחוז. תמיד מורכב לאתר מטענים במבנה בחושך, ולכן יש לנו כלב חומר נפץ ולוחמים שמומחים בסילוק פצצות וגם רחפנים מיוחדים לזיהוי האיום. חיזבאללה הוא אויב סדור, מחבלים שנראים כחיילים עם וסטים, שכפ"צים, קסדות, נעים בחוליות מסודרות ומפעילים מעטפת סיוע שלמה של תצפיות, נ"טים ואש רקטית. זה סמי צבא ואנו מנצלים זאת כדי לפרק להם רכיבים מהמערכת. לפני יומיים הייתה לנו היתקלות עם שני מחבלים. צוות הרחפנים שלנו זיהה אותם ותוך דקה חיסלנו אותם מהאוויר. בשונה מעזה, שבה הטווחים הם קרובים, בלבנון אתה הולך עם הכל על הגב, ויש פה לוחמים שסוחבים ציוד במשקל של 60-70 אחוזים ממשקל גופם. אם יש היתקלות הם מורידים אותו בתרגולת מסודרת ומסתערים קדימה".
טונים צורמים
סמ"ר א', לוחם אגוז שמתגורר ברמת הגולן, היה מהראשונים לחצות לשטח הלבנוני בפעולה הקרקעית של צה"ל שהחלה לפני כשלושה שבועות. למרות גילו הצעיר, בקושי 21, הוא צבר ותק בלחימה ברצועת עזה ובדרום לבנון שאין למרבית הקצינים הבכירים בצה"ל: "המלחמה שלנו ארוכה וכל הלוחמים מבינים זאת. כבר בעזה הרגשתי שנתמרן גם בלבנון. זה הייעוד שלנו כאגוז, להילחם נגד לוחמי רדואן, ואנחנו נחושים לנצח. לא הכל מושלם, ואתה חושב ברגעים האלה גם על החברים והמשפחה והחברה, אבל הרצון להחזיר את תושבי הצפון הביתה ממלא אותך בגאווה, במיוחד כשאתה מוביל ראשון את כל הכוחות לחצות לשטח הלבנוני. באנו עם ניסיון גדול וזו לא פעם הראשונה שחציתי גבול ונלחמתי באויב, אז זה כבר פחות מרגש, אבל כשאתה נכנס לתא שטח חדש, אתה בכל זאת דרוך יותר".
8 צפייה בגלריה
מתקדמים מבית לבית. הקירות עבים וכמעט בלתי חדירים, אפילו לפגזי טנקים | צילום: גיל נחושתן
הלוחמים כאן משדרים ביטחון רב ובגרות מרשימה, ומתפקדים יותר כאנשי מקצוע ופחות כחיילים צעירים בשירות חובה. הלחימה הממושכת ברצועת עזה העשירה אותם בניסיון מבצעי שמנוצל כעת היטב בלבנון. פיקוד הצפון וחיל האוויר כתשו במשך שנה את כפרי ההזנקה הללו והבריחו צפונה את מרבית מחבלי רדואן ופעילי חיזבאללה. ועדיין, נותרו כמה מאות מחבלים מצוידים היטב שמחכים - בעיקר במנהרות - להזדמנות לתקוף את חיילי צה"ל. זו הגיעה כבר בתחילת הפעולה הקרקעית, ודווקא מול הכוח המובחר ביותר שפרץ ראשון לשטח לבנון.
זה קרה ב-2 באוקטובר, בשעה 4:37 לפנות בוקר, בלילה השני של הפעולה הקרקעית בכפר הנושק לגבול הישראלי. ערפל שרר במרחב, חיל האוויר הפך במצב כזה ללא רלוונטי, וההסתמכות הייתה בעיקר על חוליות הרחפנים של היחידה. מחבלי חיזבאללה התקילו ראשונים את הכוח שנכנס למבנה והקרב הקשה הסתיים באירוע רב-נפגעים שבו נפלו שישה לוחמים מאגוז, בהם מפקדים וקצינים.
"נכנסנו לפה בפעולת קומנדו קלאסית", מסביר סא"ל ס', לעורף האויב. "בודדנו את השטח כדי שהצנחנים יפעלו פה בבטחה יחסית, ללא חשיפה לנ"ט של חיזבאללה. זה המגרש הביתי של אגוז, למרות שהשנה נלחמנו גם באיו"ש ובעזה. תמיד נפעל במקום הכי מורכב והכי קשה. חיזבאללה יצר פה תשתית משמעותית לאורך שנים ולא שקט על שמריו כמו שחמאס עשה, וזה הכי הפתיע אותי. התוצאה הייתה קשה כי איבדנו לוחמים ומפקדים, אבל צריך לזכור שזה היה קרב ראשון של לוחמי צה"ל עם מחבלי רדואן והשמדנו לו 20 מחבלים בלחימה פנים אל פנים, לא על ידי זיק מהאוויר, בשטח מורכב וסבוך, בחושך ובערפל. זה היה אירוע מורכב, אבל בשביל זה היינו שם מקדימה כמפקדים מנוסים".
המח"ט עומר כהן, 42, הוא כנראה היחיד ממפקדי חטיבת הקומנדו שהספיק להילחם בלבנון, בהיותו קצין צעיר בחטיבת הצנחנים. הוא משבח את תפקוד אנשיו באירוע הקשה בתחילת החודש: "זה היה קרב קשה שנמשך באור היום. הלוחמים פעלו בצורה הרואית כדי לחלץ את חבריהם ולטפל בהם תחת אש, ותוך כדי לחסל את המחבלים ואת התגבורות ששלח חיזבאללה מכפרים סמוכים".
אבל הקרב הזה פוצץ גם מורסה כואבת במיוחד. משבר אמון התפרץ בין הלוחמים המנוסים מהצוותים המגובשים, שחלקם איבדו את מפקדיהם בקרב, לבין הקצינים החדשים ביחידה. אל"ם כהן התערב אישית, אבל הטונים בשיחות שנערכו בימים שלאחר מכן, כפי שדווח ב-ynet, היו צורמים וחריגים. עד שדרכי הפעולה ודפוסי ההתנהלות המבצעית לא ישונו, הבהירו כמה מהלוחמים, נתקשה לתפקד תחת אותם קצינים.
קצינים בכירים בחטיבת הקומנדו הודו במשבר בכנות ובאומץ, ולא חששו להישיר מבט למציאות השוחקת ולאירועים המבצעיים הקשים שחוותה היחידה מאז 7 באוקטובר, עם פציעתו הקשה של מפקד אגוז דאז (אל"ם משה פסל, כיום מפקד חטיבת אלכסנדרוני), עם קרבות הדמים ברצועת עזה והמבצעים החשאיים והמסוכנים בדרום לבנון בחודשים האחרונים, עוד לפני הפעולה הקרקעית. המשבר חסר התקדים ביחידה תפס אותה דווקא בשיאן של הצלחות מבצעיות בדרום לבנון, אך גם בצל החלפות רבות של מפקדי פלגות וצוותים בשנה האחרונה, עם מפקד יחידה שלישי מתחילת המלחמה, והכל בגלל אבידות או פציעות קשות. חלק מהמפקדים החדשים, כמו סא"ל ס', הגיעו מתפקידים קודמים בגדודים של גולני. הזיקה המסורתית בין החטיבה החומה ליחידת אגוז, כך מתברר, עדיין קיימת. סא"ל ס' אמנם גדל באגוז אך המעברים הללו לא תמיד עוברים חלק בגרון, בטח לא בשנת לחימה עצימה, ממושכת ורב-זירתית.
בראיון עימו מתייחס סא"ל ס' לראשונה למשבר: "יש לנו עוד על מה לעבוד, אבל כל הלוחמים נרתמו ולא היססו להילחם שוב ביחד וזה המבחן המרכזי, להיות אגרוף אחד. היחידה היא כמו אגוז, קשה מבחוץ ורכה מבפנים, ויש פה אנשים מאוד ביקורתיים, קודם כל כלפי עצמם, מקצועיים ברמות שאין לתאר, כולל הלוחמים הסדירים שמתנהגים כבוגרים, משתתפים בתחקירים, מציפים סוגיות נוקבות כאילו היו קצינים, ואני מעודד זאת. המשך הלחימה היא התרופה הכי טובה לתיקון הבעיות שנוצרו ואנחנו בכיוון הזה. עובדה שחרף הבעיות, היחידה ממשיכה לקבל משימות קשות ומשמעותיות".
המח"ט כהן: "דיברנו אישית עם הלוחמים ואנחנו עוד עובדים כדי לפתור את זה. הכי חשוב במצבים כאלה זה להקשיב, להבין להציף, וזה מה שאנחנו עושים מולם. ברור שלוחם לא רואה את הקרב כמו שמפקד צוות או פלגה רואים מהזווית שלהם".
מזהים את השריקות
בדרך חזרה לבית המח"ט ס' מראה לי מכתש גדול בפאתי העיירה, שבה החטיבה נלחמת כעת כדי לפתוח דרך בטוחה לשאר חטיבות אוגדה 98: "זו פצצה ממטוס קרב שביקשתי להטיל על הצומת הזה, שיכול לשמש מעבר הכרחי לאויב. תוך דקות הפצצה נפלה פה בזמן שהיינו 300 מטרים מכאן".
לוחמי אגוז פועלים בצורה ממוקדת ואינם מבצעים כיבוש רוחבי. "תוך כדי הפעולה נגלה איפה מרכזי הכובד של חיזבאללה, ונשמיד אותם. לקרב כאן יש דינמיקה של התפתחות וברור שאנו דורשים עוד משימות ועוד יעדים לתקוף", אומר מפקד היחידה.
והם יודעים שהשעון הלבנוני מתקתק מהר יותר מהשעון העזתי. "יש לנו פה אשראי לפעול, אבל אנחנו ממצים טוב את הזמן, עושים הרבה התקפות גם באור יום, בכל רגע יש כוח מהיחידה שפועל ותוקף סביב השעון", אומר מפקד פלגה ד', רס"ן ג'. "אם זה בצורה שקטה וחשאית ואם זה בפעולה אגרסיבית ורועשת. הלחימה בעזה נתנה לנו אקס-פקטור אדיר ללבנון – באיתור ובהשמדת מנהרות, בשיתוף הפעולה המטורף עם חיל האוויר ובתקיפות הקרובות. הגענו לשלב שבו אנחנו לא רק מבחינים בין רעש נפילה שלנו לבין זה של שיגור אויב, אלא מזהים גם את השריקות שלפני הנפילה".
באמצע הלילה, בשיירה בדרך החוצה לישראל, מרבד הכוכבים שמעלינו מתעתע: מיליוני הנקודות הלבנות בשמיים השחורים ולפתע אחד או שניים מהם פתאום זזים, אם כמטוסי קרב ואם כרחפנים. פתאום אחד הרחפנים נצבע ירוק, ואז אדום ואז שוב ירוק, ועוקב אחרינו מעל. בהתחלה חשבו החיילים שמדובר ברחפן צה"לי, אך לאחר בדיקה התברר שמדובר ברחפן חיזבאללה. דניאל שלצידי מקבל אור ירוק ועם כוונת הפיגיון הייעודית שלו מנסה להוריד את הרחפן, אך המרחק גדול מדי. זה מסתיים ללא פגיעה, לא ברחפן החשוד, לא בנו.
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.24
