"האורות דולקים בתעשייה האווירית כל לילה, כל הלילה, מאז 7 באוקטובר", אומר יאיר כץ, יושב ראש ועד העובדים, "ולא מכבים אותם".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
מחלון לשכתו של כץ (44) בקומה השלישית, מעבר למגרש החניה העצום שמתחתיו, ניתן לראות את חלקה המערבי של התעשייה האווירית. תערובת של האנגרים ענקיים לצד מבנים שהוקמו כמה עשרות שנים קודם לכן, ששכבות הצבע על קירותיהם אינם מצליחים להסתיר את גילם.
5 צפייה בגלריה
נזק בהוד-השרון אחרי המתקפה האיראנית. " הם אויב שאסור לזלזל בו" | צילום: Jack GUEZ / AFP
בין המפעל הראשון שהוקם בארץ לבניית מה שאז נקרא מזל"טים (מטוסים זעירים ללא טייס), לבין אולמות שבהם הופכים היום מטוסי נוסעים ישנים מסוג בואינג 737 למטוסי תובלה (שם ניצב גם, במלוא הדרו, כנף ציון, האייר פורס 1 של מדינת ישראל), מיוצרים אמצעי לחימה משוכללים ואף קטלניים, תשובות חכמות לאתגר שמציבה המלחמה הנוכחית, ולא רק היא, למדינת ישראל. התוצרים אמורים לתת, בין השאר, מענה גם לטילים הבליסטיים ששוגרו הנה בתחילת החודש, ששריד מאחד מהם שנפל בבסיס של חיל האוויר - פיסת מתכת כחולה-אפורה כבדה באופן מפתיע לגודלה - מונח על המדף מול החלון.
כץ, ראש איגוד העובדים בניסוח הרשמי, יצא הביתה לפנות ערב באותו יום, 1 באוקטובר. "בשלב הזה כבר ידעתי שאנחנו עומדים לחטוף מטח גדול מאוד, שחלק מהטילים ישוגרו למטרות שאני מכיר וחלק למטרות שאני לא מכיר, ושבכל מקרה אני לא רוצה להשאיר את אשתי לבד בבית עם שלוש הבנות שלנו. כשההתקפה החלה נכנסנו לממ"ד, וכשהכל הסתיים, התיישבתי לשיחת זום עם הנהלת החברה, להערכת מצב ראשונית, לנסות לסכם מה אנחנו יודעים.
"רגע אחרי סיום השיחה, סביב 22:30, ארגנתי מגש ענק של פירות, ערימה של שוקולדים, ונסעתי למל"מ, המקום שבו מיוצר טיל החץ. רציתי להצדיע לאנשים שעובדים כבר קרוב לשנה בשלוש משמרות, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. להצדיע ולומר תודה על מה שעשו עד אותו ערב, ועל זה שקצת אחרי שחיסלו את הפירות ומגשי הפיצה שהגיעו, הם חזרו לעבוד, להתכונן לתרחיש הבא".
כשהוא נשאל על השבת שבועיים קודם, שבה פעל חיל האוויר באיראן כתגובה למתקפה ההיא, כץ מזכיר שעיקר התרומה של התעשייה האווירית "מתרכז בעולמות ההגנה", אבל מוסיף: "כבר באותו לילה, בעיצומה של התקיפה, התקיימו בתעשייה האווירית הערכות מצב עם חשיבה צעד קדימה, וגם עם התייחסות להגנה על העובדים".
5 צפייה בגלריה
טיל חץ משוגר בדרך ליירוט. "יש מי שמנהל חישובים וקובע מה מיירטים ומה לא" | צילום: חיל הים האמריקאי
למה זה כל כך חשוב?
"זו תשתית לאומית רגישה, עם כמות עובדים גדולה בקמפוסים השונים, ואנחנו צריכים לתת מענה לאיומים כדי להבטיח שיוכלו להגיע לעבודה ולהמשיך בה. יש לאיראנים סיבה טובה לחשוש מאיתנו ולשקול את התגובה שלהם, אבל זה לא אומר שאנחנו לא צריכים להיערך".
הופתעת מהצלחת התקיפה?
"לא, כי אם את שואלת אותי, מדובר בחיל האוויר הכי טוב בעולם, עם אנשים מעולים שמוכנים לעשות הכל כדי להביא לתוצאה הכי טובה שאפשר, והם מצוידים במיטב הטכנולוגיה".
לפני כשש שנים החליף כץ את אהוד נוף, שתפס ב-2015 את מקומו של חיים כץ - אביו של יאיר והיום שר התיירות. "זו לא התחנה האחרונה בקריירה שלי", מצהיר יאיר, אבל בינתיים הוא טרוד במציאת תשובה למתקפות הכטב"מים על ישראל.
"זה פרויקט שכל התעשיות הביטחוניות שקועות בו", הוא מספר. "מדובר בכלי טיפש יחסית, שמאתגר אותנו כבר שנה שלמה, ואת זה מבינים גם בצד השני של הגבול. כטב"ם כזה הצליח לעבור אלפיים קילומטר, מתימן לישראל, להתפוצץ ולהרוג אזרח בתל-אביב. הצליח לפגוע בחדר אוכל במחנה צבאי, להרוג ארבעה חיילים ולפצוע עשרות, וכעבור כמה ימים ראינו איך כטב"ם כזה משייט ליד מסוק צבאי בלי שהמסוק בכלל מבחין בו, בדרכו לבית ראש הממשלה בקיסריה".
היכולת הזו הפתיעה אותנו?
"לא ממש. אנחנו מכירים את המטרד הזה כבר שנים, ומבינים שגם אם אנחנו מצליחים להפיל 80 אחוזים מהשיגורים לישראל, מספיקים 20 האחוזים שזולגים פנימה כדי לגרום נזק גדול וגם לפגוע בתחושת הביטחון שלנו. לפני כמה ימים, באמצע הלילה, התעוררתי כששמעתי רעש של מנוע. ברגע הראשון הייתי בטוח שכטב"ם מרחף לנו מעל הראש, ואני מודה שזה היה מבהיל. בסוף הסתבר שזה היה קטנוע".
אבל אמרת שזה נשק שהכריע את המלחמה בין ארמניה לאזרבייג'ן, שממלא תפקיד חשוב במלחמת רוסיה-אוקראינה. בכל זאת לא היינו מוכנים לו.
"נכון".
זו החמצה גדולה?
"האמת היא שהתעשייה האווירית הציעה למשרד הביטחון כבר לפני כמה שנים להשקיע בפיתוח של אמצעי מגן נגד הכטב"ם. התשובה הייתה שיש פרויקטים דחופים וחשובים יותר. אני לא יכול לפרט יותר מזה, אבל חשוב לי להדגיש שלא מדובר בתשובה רשלנית שלא הבינה את הצורך, אלא בהחלטה שלקחה בחשבון את כלל האיומים ובחרה להשקיע את המשאבים באיומים אסטרטגיים".
והבהילות היום הפכה את הכטב"מים לאיום אסטרטגי?
"זה לא איום קיומי, אבל איום שגובה מחיר כבד. היו פתרונות, אבל לא יעילים מספיק, ולכן משקיעים היום מאמץ לייצר פתרונות טובים יותר, מיירטים בעלות נמוכה יותר".
כמו הוולקן שהוצב בצפון?
"זו עדיין לא התשובה האופטימלית, למרות שיש שיפור ביכולות הגילוי. בגדול, אפשר לומר שזה איום שהוקפץ קדימה והיום מחפשים לו תשובה גם אצלנו, גם ברפאל וגם באלביט".
כמה מהר להערכתך היא תימצא?
"בצבא היו רוצים אותה אתמול. אני, לצערי, לא יודע לומר מתי פתרון יעיל יופעל בשטח. אני כן יכול לומר שעובדים על הפרויקט הזה לא מעט אנשים, שיש להם ילדים במלחמה שנמצאים תחת איום הכטב"מים והם לא ישנים בלילה".
מדובר בשימוש בלייזר?
"יש כל מיני הצעות יצירתיות. צריך להבין שמדובר במערכת שמחייבת גם אמצעים לאיתור מהיר של הכלי ושגם יודעת להוריד אותו ביעילות. בתעשיות מוכנים לשמוע את כולם, לבחון כל רעיון, וזה לא צריך להגיע בהכרח משולחנות השרטוט של המהנדסים".
כץ נולד בבני-ברק, גדל ברמת-גן ושירת כלוחם בסיירת דוכיפת, שהייתה מסונפת לחטיבת הצנחנים. אחרי שיצא לקורס קצינים, שימש כמדריך בבה"ד 1 ובהמשך כסגן מפקד בית הספר לקלעים. לאחר השחרור עשה תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול בבאר-שבע ותואר שני במינהל עסקים באוניברסיטה הפתוחה. כבר במהלך הלימודים החל לעבוד במפעל מב"ת (מפעל ב') של התעשייה האווירית ביהוד, בפרויקט שנמשך כבר למעלה מעשר שנים. מה שניתן לספר עליו הוא שמדובר בפיתוח נגזרות של טילי ים-ים מסוג גבריאל.
בתחילה הוא נבחר לשמש כיו"ר ועד המהנדסים במב"ת, ואז כיו"ר ועד המהנדסים של כל התעשייה האווירית, כ-7,000 איש. כעבור מספר שנים נבחר לייצג את כלל עובדי התע"א, סך הכל כ-15 אלף איש. "זו חברת ההייטק הכי גדולה בישראל, שעובדת היום מסביב לשעון".
המערכת מתוחה עד הקצה?
"זה לא תיאור מדויק. כשאומרים על מערכת שהיא מתוחה עד הקצה, נוצר רושם שהיא עוד רגע נקרעת, וזה ממש לא המצב. כן, התעשייה האווירית עובדת באינטנסיביות כדי למצוא פתרון לכטב"מים, ולא רק להם - כדי לספק אמצעים תומכים לכל מערכות הלחימה, אמצעי גילוי, טילי הגנה, מערכות מודיעין ועוד דברים שהשתיקה יפה להם. אלפי העובדים שלנו פועלים בטירוף, תוך ביצוע התאמות לדרישות החדשות. עד המלחמה כ-80 אחוז מהייצור בתעשיות הביטחוניות הלך לייצוא. היום חלק גדול מאוד מופנה לצרכים שלנו. אני לא יכול לפרט הרבה בעניין, אבל יכול לומר שלא כל מה שאנחנו יודעים לייצר, אנחנו יכולים לייצא.
"אנחנו שמים לא מעט דגש על הצורך לשפר את אמצעי הזיהוי שנמצאים בידי הכוחות. יש מוצרים שהיו עדיין בשלבי פיתוח, שהרצנו קדימה לאולמות הייצור, למשל מוצר שמאפשר להפעיל די-9 באופן אוטונומי, שחוסך בחיי אדם. הוא נכנס לפעולה בפעם הראשונה במלחמה הזו. היום הנהג יכול לשבת במקום שהוא הרבה יותר מוגן, ולהפעיל את הדי-9 ממרחק".
מה עוד השתנה?
"יש הרבה יותר רובוטיקה בשטח מאשר במלחמות הקודמות. היא יודעת להחליף את בני האדם, ובמקומות מסוימים חוסכת גם שימוש בכלבים. יש מוצרים שפותחו במיוחד עבור היחידות המסווגות, שנועדו לפשט את השימוש באמצעים שכבר היו ברשותן. בחלק מהמקרים מדובר בפיתוחים מאוד יצירתיים, אבל בחלק אחר אלו רעיונות מכניים שלא באו מעולמות ההייטק, כמו כיפות מתכת שהורכבו על הטנקים ועל הנגמ"שים במטרה להגן עליהם מפני פגיעה מלמעלה.
"אנחנו במלחמה שנמשכת כבר שנה, לא יודעים כמה זמן עוד תימשך ואילו שחקנים נוספים עתידים להצטרף. זו אניגמה שמחייבת אותנו להיערך עם כמות אמצעי לחימה שיבטיחו את ביטחונם של האזרחים וגם ישפרו את המסוגלות של הצבא, ויביאו להקטנה של מספר הנפגעים בקרב הלוחמים".
"לא הכנו את עצמנו למערכה בסדר גודל כזה, ואנחנו צריכים לדעת לייצר הרבה יותר. ברור שקנייה של פגזים יותר זולה מאשר לייצר אותם אצלנו, ויכול להיות שגם זה יהיה אחד הלקחים מהמלחמה הנוכחית"
תן דוגמה.
"לא הרבה שנים אחורה, לכל חטיבה היה אולי רחפן אחד שיודע לתת לחיילים את תמונת השטח בזמן אמת. היום מרבית היחידות בשטח, אם לא כולן, מצוידות ברחפנים שאופן ההפעלה שלהם הפך פשוט ונגיש הרבה יותר".
שאחד מהם גילה את סינוואר בבניין ההרוס.
"נכון".
והמקל שנזרק על הרחפן יכול היה להוריד אותו?
"כן, גם המקל וגם אבן, אם היו פוגעים בו היו יכולים להוריד אותו".
במב"ת ("בית החלל של עם ישראל", לפי כץ) מייצרים את לוויין התקשורת דרור 1 שאמור להחליף את הלוויין עמוס 6 שהתפוצץ ב-2016, יומיים לפני השיגור, בקייפ קנוורל בפלורידה. כץ: "בינתיים ממשיכים להשתמש בלוויין מסדרת אופק, ששוגר לפני למעלה מ-15 שנים ואמור היה לצאת לפנסיה לפני שבע שנים, אבל אצלנו עושים עבודה כל כך טובה שהוא עדיין ממלא את התפקיד".
לצד דרור 1, שגודלו כמה מטרים, משגרת התע"א גם לווייני ננו, בלשונו של כץ, בגודל של קופסת נעליים פלוס, עם כנפיים שאורכן כ-30 סנטימטר. דגם של לוויין כזה נמצא אצלו במשרד, בעוד על שולחן העבודה מונח לוח שנה, שאשתו, אודליה, מכינה לו באופן קבוע, ובו תמונות הבנות "שבשנה האחרונה אני רואה על הלוח יותר ממה שאני רואה אותן בבית".
הלוויין הקטן יודע להעביר צילומים ברזולוציה שתגיד מה כתוב לי על החולצה?
"בואי נגיד שככל שהלוויין קטן יותר, הרזולוציה קטנה יותר. רזולוציה יפה מאוד מספקים לווייני התצפית הגדולים".
אז מי מתצפת עלינו עכשיו?
"הרבה מאוד לוויינים".
לוויינים כאלה יש גם לאיראנים.
"כן. זה אויב שאסור לנו לזלזל בו. הם יודעים מה הם עושים, ועושים את זה טוב. המלחמה היום היא סוג של שדה ניסויים ענק, שבו שני הצדדים נאלצים ללמוד במהירות מה יכולות הצד השני ואיפה נמצאות נקודות התורפה. ומי שילמד טוב יותר יוכל לא רק לתת מענה עכשווי לאיומים, אלא גם לדעת איך להתכונן לסבב הבא".
יהיה עוד סבב?
"לצערי, נראה שכן".
במרוץ הזה, למציאת פתרונות, יש שיתוף פעולה עם התעשיות האחרות?
"היה גם קודם לכן. יש רכיבים במוצרים שונים שמגיעים ממפעלים שונים. את המנועים הרקטיים בטילי החץ, למשל, מייצרים בחברה שנקראת 'תומר'. ועדיין אנחנו נאלצים להיעזר גם באספקה ממקורות זרים".
"להיעזר" זו אמירה קצת ממעיטה, לא? יש הרבה פרסומים לגבי התלות הישראלית באמצעי לחימה שמגיעים מבחוץ.
”למזלנו, יש לנו בנות ברית שמספקות את מה שצריך. ואני לא מגלה כאן סוד כשאני אומר שזמן קצר אחרי שהחל התמרון הצבאי בעזה, גילינו שאנחנו זקוקים לסיוע מסיבי של האמריקנים".
שבתמורה מציגים דרישות.
"נכון, כי לא הכנו את עצמנו למערכה בסדר גודל כזה, ואנחנו צריכים לדעת לייצר הרבה יותר. ברור שקנייה של פגזים יותר זולה מאשר לייצר אותם אצלנו, ויכול להיות שגם זה יהיה אחד הלקחים מהמלחמה הנוכחית".
כבר היינו בסרט הזה.
"פעם צרפת הייתה ספקית הנשק העיקרית שלנו. בעקבות האמברגו שהם הטילו עלינו ב-1967 קרו שני דברים: הראשון היה שהבנו שאנחנו צריכים לשאוף להגיע, כמה שניתן, לייצור עצמי, והשני נוגע לברית עם ארצות-הברית, ששמחה להיכנס לחלל שנוצר ובמקביל העמיקה את יכולתה להכתיב תנאים לישראל. זה לא נגמר שם. יש מדינות, בלי לנקוב בשמות, שהפסיקו לעבוד איתנו ולספק לנו אפילו מוצרים כמו כרטיסים אלקטרוניים קטנים, שאנחנו חייבים אותם".
היינו יכולים להתמודד עם המתקפות האיראניות בלי הסיוע של בנות הברית שלנו, ובראשן ארצות-הברית?
"אנחנו זקוקים לבעלי ברית, ואני מתייחס כאן רק להיבט הצבאי. הסיוע האמריקני, ושל בנות הברית האחרות, מתבטא גם ביצירת תמונת מודיעין יותר מדויקת וגם בהתמודדות עם איום שכלל גם טילים בליסטיים, גם טילי שיוט וגם כטב"מים. מה היה קורה אם היינו נאלצים להתמודד עם כל זה לבד? אני מניח שהיינו מצליחים, בכלכלת חימושים נכונה, למזער את הנזקים, ועדיין אני חושב שאנחנו צריכים לשאוף לתת מענה הולם לאיומים בכוחות עצמנו".
תאר "כלכלת חימושים".
"באופן ציורי, זה נראה לפעמים כמו משחק מחשב, שבו צריך לקבל החלטות מהירות, מה ואיך עושים. ככל שנהיה מצוידים טוב יותר, הצורך בכלכלת החימושים יירד".
ומאיפה יבוא הכסף?
"כולנו מבינים שזה נחמד שיש כאן מסעדות טובות, שאנחנו מצליחים לתחזק חברת שפע, להשקיע בחינוך, בבריאות וכן הלאה, אבל אין לנו ברירה אלא להבין שקודם כל צריך להבטיח את הביטחון. צריך להבטיח שנוכל לייצר חץ 8 וחץ 10, שיידעו להתמודד עם איומים שהאיראנים אולי עוד לא חשבו עליהם בכלל. זה לא הצ'יפ החדש בלפטופ שיבטיח את קיומנו כאן".
חיל טילים יקל את ההתמודדות בסבב הבא?
"יכול להיות שצריך לשקול את זה פעם נוספת, בעיקר נוכח העובדה שלמערכה הזו הצטרפו אויבים חדשים, כמו החות'ים והעיראקים. צריך לזכור שלפני קצת יותר משנה גם חשבו שהשריון סיים את תפקידו בשדה הקרב, וכבר לא מעט שנים מדברים על הקטנת צבא היבשה. אז אולי יום אחד שדה הקרב כולו יהיה הייטקי, אבל בטווח הקרוב נראה שלא נוכל לוותר על החיילים בשטח, ונצטרך לשקול הקמת חיל טילים".
מה שיגדיל את נפחי הייצור העצמי בתעשיות הצבאיות.
"כן. נטל ההגנה הוא בעיקר עלינו, וגם היום יש מי שמנהל חישובים וקובע מה מיירטים ומה לא, גם בצפון וגם בדרום".
אחת הדוגמאות שכץ מביא, בהתייחסו ליכולת הייצור העצמי ולידע המתפתח, נוגעת להתלבטות הישראלית אחרי התפוצצות עמוס 6. "השאלה הייתה האם לרכוש לוויין אמריקני, גם יותר זול וגם יותר מהיר, או להתעקש על פיתוח וייצור הלוויין החדש אצלנו. לנו, כארגון עובדים, היה אינטרס לדחוף לייצור מקומי, לא רק כדי לספק עבודה אלא גם כדי לפתח את היכולות המקצועיות שלנו. כשזה התפרסם, באחד העיתונים הופיעה כתבה תחת הכותרת 'למה מדינת ישראל צריכה להשקיע 200 מיליון דולר בשביל יאיר כץ', שזו הייתה העלות המשוערת של פיתוח דרור 1. ואת התשובה לשאלה הזו כל אזרח יכול לתת היום. אנחנו נאבקנו אז, ונאבקים היום, כדי להמשיך לייצר לוויין תקשורת כחול-לבן, ולא רק לוויין תקשורת, כי יש מוצרים שאנחנו חייבים שיהיו לנו.
"יכול להיות שזו גם הייתה הכותרת אם בשעתו היו מתעקשים כך על המשך פרויקט הלביא, שעד היום אני חושב שההחלטה שהתקבלה בעניין הייתה מוטעית. היינו יכולים להיות עכשיו עם לביא 15, או לביא 20, שיכול היה לענות על צורכי הצבא וגם להפוך למוצר מדף שהיה מכניס לנו הרבה כסף. חיסול הפרויקט הביא לפיטורים של אלפי עובדים ולמשבר קשה בחברה.
"בעקבות האירוע הזה השתרשה ההבנה שוועד העובדים של התעשייה האווירית, שהיא חברה ממשלתית, צריך להיות במקום שבו מתקבלות החלטות. אגב, יו"ר הוועד אז היה יעקב שפי, איש מפלגת העבודה. מי שהחליף אותו היה אבא שלי, ואז גם הצטרפנו להסתדרות כסיעה של עובדי התעשייה האווירית. זה אפשר לנו להתמודד, בתקופת הקורונה, עם הניסיון של המדינה לפטר עובדים תחת ההגדרה של צעדי התייעלות. ואכן, אחרי הקורונה היה עומס עצום של עבודה, שהחברה לא הייתה יכולה להתמודד איתו אם הפיטורים היו יוצאים לפועל".
אתה תומך בהפרטת התע"א. לו הייתם חברה פרטית לא בטוח שהיית מצליח להפעיל את מנופי הלחץ שהיו לך, בסיוע גורמים פוליטיים.
"אני מאמין שהתעשייה האווירית תוכל להגיע להישגים גדולים אם יורידו מעלינו את הרגולציה הקיימת, אם לא נצטרך לנהל משא ומתן על כל תוספת שכר שאנחנו רוצים לתת, ולקדם עובדים לפי הישגים. אנחנו מתחרים על כוח אדם איכותי מול חברות כמו אלביט עם יד קשורה לאחור. אני יכול להציע לאנשים מקום עבודה שמעניק תחושת שליחות וגאווה מקצועית, אבל לא יכול להציע להם אותו שכר שמציעים בחברות מתחרות. ולא פעם זה מה שעושה את הבחירה".
ומה בינתיים?
"אני קם בכל בוקר עם התחושה שאני עובד בחברה שיש בה אנשים נפלאים, במקום שבו באות לידי ביטוי המחויבות, המסירות והנכונות לעשות את הכי טוב שלנו כדי לשמור על ביטחונם של אזרחי מדינת ישראל וכל אחד מהלוחמים. וזה נכון גם אם אנחנו יודעים, במיוחד בשנה האחרונה, שהטכנולוגיה לא יכולה להחליף את האדם הנלחם בשטח, את נכונותו מעוררת ההשתאות והגאווה להקרבה".
פורסם לראשונה: 00:00, 01.11.24
