דגל ישראל מתוח על קירותיו החיצוניים של בית משפחת גברה בגן יבנה. הגינה מסודרת, כל דבר במקום. עצי הפרי נטועים עמוק באדמה. אמיר ומיכל גברה יושבים על הכיסאות בגינה, לצווארה של מיכל שרשרת עם דיוקנו של בנה עומר, לוחם שב"כ שנהרג במתקפת 7 באוקטובר.
שנה למותו של בנם האהוב, והכאב נמצא בכל פינה בבית. "ב-6 באוקטובר הייתה הפעם האחרונה שראינו את עומר בחיים", סיפרה מיכל. "זה היה בערב החג, עומר הביא את הסירים לבית של ההורים שלי. הוא היה בארוחה, נשאר עד מאוחר, ואז נפרדנו בחיבוק גדול. אני לא יודעת למה לא אמרתי לו שיישן פה".
"בבוקר שבת היינו בבית כשהתחילו האזעקות", היא שחזרה. "ב-08:30 אני כותבת לעומר בוואטסאפ 'תסמס רק שאתה בסדר?', אבל אין תשובה. בסביבות 16:30 התקשר אליי מתן, חבר ילדות של עומר, ואמר שמצאו את הרכב של עומר בצומת שער הנגב עם פגיעות ירי ודם, ולא מוצאים את עומר".
באותו זמן הבינו גם בשב"כ שעומר מנותק קשר. אחרי שעות של חרדה האב אמיר קיבל טלפון מהמשטרה: "אנחנו צריכים שתבוא לזהות גופה". הוא סיפר: "נסעתי לשורה, ואמרתי לעצמי 'זה לא יהיה עומר. זו טעות', וגם האמנתי בזה. אבל כשנכנסתי מיד זיהיתי את עומר".
בדיעבד התברר כי באותו בוקר עומר שעט עם רכבו לצומת שער הנגב שהיה מוצף במחבלי חמאס. הוא חתר למגע וניהל קרב אש מול המחבלים, עד שנורה בידי מחבל שתצפת על הצומת. כוח של הימ"מ שהיה בסמוך פתח את דלת הרכב ומשך את עומר החוצה, אך כשהבינו שאין מה להציל הניחו את גופתו במרחק כמה מאות מטרים מרכבו. עומר היה בן 26 במותו.
הרצון להיות לוחם הופיע אצל עומר בשלב מוקדם. כבר בגיל 15 הוא ביקש להתאמן עם קבוצות אימון לפני הצבא, ולא ויתר גם כשהמאמן אמר לו שהוא קטן מדי. אחרי שיעור אחד הוא כבר היה חלק מהקבוצה. גם על תפקיד משמעותי בצבא הוא נלחם. "לאחר שלא קיבל זימון ליום מיונים לסיירות, עומר היה שולח 500 פקסים ביום לצבא", סיפרה מיכל. "מאבא שלי, ממני בעבודה, הייתי שולחת בלי סוף את הפקסים ובהם כתוב שהוא מבקש יום סיירות. כשהייתי מסיימת משמרת הבנות שעבדו איתי היו ממשיכות לשלוח פקסים. יום אחד קיבלתי טלפון שיגיע פשוט למיונים. זה עומר".
צה"ל הודיע לעומר שלא עבר את הגיבוש, ואז הוא התגייס ליחידת מגלן והתחיל את המסלול. במהלך אחד האימונים הוא נפצע, וכתוצאה מכך שוחרר מצה"ל. "עומר החליט שהוא חוזר ליחידה ולא מקשיב לאף אחד", סיפר אמיר. יחד עם הפיזיותרפיסט של מגלן, עומר התאמן מתחת לרדאר בתוך היחידה, התגנב לבסיס בשעות קבועות ועבר סדרת טיפולים, עד שהצליח לחזור ליחידה. אחרי השחרור נסע לטיול בניו זילנד, וכשחזר החל להגשים את חלומו להיות לוחם ימ"מ. לאחר שלא סיים את קורס ההכשרה עומר התקבל לעבודה בשב"כ, ונפל במסגרת תפקידו.
ראש השב"כ רונן בר כתב על עומר לאחר מותו: "עומר, לוחם ברמ"ח איבריו, הקצה של חוד החנית. מעטים האנשים שיודעים להביא את עצמם במקסימום, בכל דבר ולאורך זמן. עומר היה כזה. עומר היה גיבור אמיתי. לא רק בדרך שבה הוא נהרג, אלא גם, ואולי בעיקר, בדרך שבה הוא חי. זה ה-DNA השב"כי, זה מה שמשותף לכל נופלי השב"כ ב-7 באוקטובר ולפניו, ולעובדי השב"כ בכלל. האובדן כבד על אמיר ומיכל, הם מספרים על בנם ובוכים, הזמן לא מרפה. הכאב לא נגמר".
"בשבעה לא תפקדתי, הייתי גמור", סיפר אמיר. "מיכל הייתה במצב נפשי מאוד קשה תקופה די ארוכה". מיכל הסבירה: "בהתחלה ישבתי בסלון וחיכיתי שהוא יחזור. לקח לי המון להבין שהוא לא יחזור. היום אני מבינה, אבל אני לא אשלים לעולם עם המוות שלו. עומר הוא פאר והדר, ילד מולטי טאלנט, סטאר. אנחנו עדיין מחכים לו שיבוא".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.24
