שנים רבות התקשיתי להבין את התעקשותה של נעמי שמר על "כיכר השוק ריקה" ועל "אין יורד אל ים המלח בדרך יריחו" בשיר "ירושלים של זהב". באמת. כיצד ייתכן שדווקא המשוררת שהצליחה לדייק את ארץ ישראל על דבשה ועל עוקצה במילים כה ספורות, העזה לטעון שכיכר השוק בירושלים ריקה כשגם בעין בלתי מזוינת רואים את מאות התושבים הערבים שמצטופפים בה? גם תשובתה לביקורות שנמתחו עליה בנושא הייתה תמוהה בעיניי: "עולם שהוא ריק מיהודים הוא בשבילי כוכב מת וארץ ישראל שהיא ריקה מיהודים היא בשבילי שוממת וריקה". מדוע לא ניתן לאהוב את היהודים ואת ארץ ישראל מבלי להפוך את יושביה האחרים לשקופים ולמחוק את כל עקבותיהם?
ואז הגיע שמחת תורה אשתקד.
1 צפייה בגלריה
פרחים מתים בתוך סוכה בקיבוץ כיסופים, שנשארו שם מסוכות
(צילום: REUTERS/Evelyn Hockstein)
הטנדרים הלבנים עם מפלצות האדם פרצו לחצרות בתינו והחלו לבתק בטנים ולשסף גרונות. אף שעמדתי מוגן בבית מול מסך הטלוויזיה חשתי שהדם מתנדף מגופי. צופרי "צבע אדום" שמילאו את הרחובות וחדרו לסלון בזעקות נוראות נשמעו באוזניי כהד עמום ומרוחק. התיישבתי על שולחן הסלון משותק מאימה ואחוז בהלה כשקבוצות הוואטסאפ עדכנו על עוד ועוד יישובים שנכבשו. אז ולראשונה הבנתי את שכיוונה אליו שמר. חלפו לא מעט שבועות עד שהעזתי להודות ביני לבין עצמי במשמעות התחושה: מתברר שגם עבורי - דור רביעי לציונות חילונית וליברלית גאה - ארץ ישראל ללא יהודים היא שוממת וריקה.
התובנה הזו היממה אותי משום שכל חיי הגדרתי את עצמי קודם כל כישראלי ורק אחר כך כיהודי. במשחק הידוע ששיחקנו בתנועת הנוער בצעירותנו, כשכל אחד נדרש לבחור אחת מפינות החדר שמייצגת אותו – אדם, ישראלי, יהודי או אחר - הייתי הראשון תמיד לזנק לפינת הישראלי. גם בבגרותי, הרגשתי אחווה וברית הרבה יותר עם אזרחיה הלא-יהודים של ישראל אשר שירתו לצידי בצבא מאשר עם אלה היהודים שהשתמטו משליחות קדושה זו. המספרים האישיים העוקבים שחלקנו היו הרבה יותר משמעותיים בעיניי ממספרי המוות שהיו על זרועות סבינו וסבותינו המשותפים.
למרות שהיהדות הייתה תמיד חלק חשוב מזהותי. לא נתתי לאיש מאלה שהפכו עצמם ביהירות ובחוצפה לשומרי חומותיה לנכס לי אותה
זאת למרות שהיהדות הייתה תמיד חלק חשוב מזהותי. לא נתתי לאיש מאלה שהפכו עצמם ביהירות ובחוצפה לשומרי חומותיה לנכס לי אותה. החילוניות שלי מעולם לא הוגדרה רק בלשון שלילה כלפי הדת (אני חילוני כי אני לא שומר שבת וכו') אלא להיפך. התגאיתי בכך שהעגלה שקיבלתי מהדורות הקודמים הייתה עמוסה לעייפה משום שנדחסו אליה בערבוביה גם אתונה וגם ירושלים.
והנה, כשהאדמה התקשתה להסדיר נשימותיה מתחת לרגליי התבקעה אמת אחרת: אני קודם לכל יהודי. יש מדרג ברור. עדיין קשה לי להתמודד עם התחושה הזו ומדי פעם אני עדיין מנסה להילחם בה בהקנטה: אז מה יובל, בסוף אתה כמו רוב היהודים ההם שבזת להם, האלה שגילו את יהדותם רק כשהחרב הונחה על גרונם והאויב סימנם לשחיטה? ומה לכל הרוחות זה משליך על החברים הרבים הלא-יהודים שאתה חי איתם חיי אחווה שלמים כבר עשורים רבים?
איני יודע. באמת שלא. יש בי בעיקר סימני שאלה והמון שלישיות של נקודות מגומגמות. עם זאת אני מתחיל לקבל הסברים לגבי דברים שניהלו אותי בעבר והתקשיתי להבינם. למשל, התאווה לכתיבה בעברית והקושי להתגייס לתרגום ספריי לשפות זרות. מתברר שעבורי לכתוב שלא בעברית זה כמו לטעת הדס במדבר. אין בזה טעם. תרתי משמע.
אני גם מבין עד כמה היו מלאכותיים ועקרים הדיונים הרבים שלקחתי בהם חלק בניסיונות ליישב את המתח בין מדינה יהודית לזו הדמוקרטית
אני גם מבין עד כמה היו מלאכותיים ועקרים הדיונים הרבים שלקחתי בהם חלק בניסיונות ליישב את המתח בין מדינה יהודית לזו הדמוקרטית. גיליתי שהתשובה הפשוטה שהייתה ברורה לדור התקומה עדיין שרירה ומוצדקת. בסופו של דבר - מדינה יהודית היא מדינה שהיהודים בה מוגנים. מקום המקלט מ"כל הארץ לי גרדום". לכן אין גם סתירה בינה לבין מדינה דמוקרטית, שהרי גם בה הזכות העליונה ביותר אשר מביסה כל זכות אחרת היא הזכות לביטחון ולחיים. הזכות שלא הייתה ליהודים בשום מקום וגם במשך 19 שנים עד ל-1967 בכיכר השוק הירושלמי ובדרך שירדה ממנו לים המלח. בדיוק כמו ששמר כתבה.
