המתקפה המתוחמת, אך ההיסטורית, של חיל האוויר בליבו של הממסד הצבאי האיראני, במספר גלי תקיפה ובמרחבים גיאוגרפיים שונים ברחבי הרפובליקה האיסלאמית, משקפת תהליך מתמשך של הכנות מודיעיניות ואופרטיביות לצד הבשלה ישראלית, ובמידה רבה אמריקנית, להפעלת כוח גלויה וישירה כלפי משטר האייתוללות, על אדמתו, לראשונה זה עשורים.
מעבר לערך הצבאי המדוד הגלום בתקיפה (דוגמת שחיקת מערך הטק"ק, ההגנה האווירית והבלתי-מאוישים המהווים הזרוע הצבאית הקדמית של המשטר), למתקפה משמעויות רוחביות, ובראשן - שחיקת הדימוי המעצמתי האזורי של טהרן בקרב מדינות המפרץ המתונות ובעיקר מבית, באופן שיסיט לעת הקרובה את הקשב של המשטר לזירת הפנים מחשש להתקוממות, נוכח מפגן החולשה למול המתקפה הישראלית.
המשטר, בחושיו החדים ובצילה של התפכחות כאובה המכירה בעליונותה הצבאית של ישראל, מיהר "לסגור את האירוע" ולהכריז כי יימנע מתגובה, מתוך רצון משתמע "לחתוך הפסדים". במבט אזורי, אסטרטגיה זו של צמצום חשיפה לסיכונים וניהולם, הולכת ומאפיינת את משטר האייתוללות ככל שהמלחמה מתארכת, והנזקים חסרי התקדים לשלוחיו באזור, ובראשם חיזבאללה, החות'ים, הג'יהאד האיסלאמי וגם חמאס (הגם אם אינו נתפס כשלוח ישיר) - הולכים ונערמים. יתרה מכך, החשש בטהרן כי ישראל תתרגם את הישגיה הצבאיים לשיפור ולהידוק מנגנוני הסיום למערכה בלבנון, בדגש על הרחקת חיזבאללה מקו הגבול ודחיקתו אל מעבר לנהר הליטני (בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 1701), אינו מוסיף נחת לתמונת המצב העגמומית שבה שרוי "הציר" כתוצאה מהמלחמה.
השילוב שבין הפעלת כוח ישראלית ישירה על אדמת איראן לבין גריעה שיטתית ומסיבית של יכולות שלוחיה ברחבי המזרח התיכון, מגלם לראשונה את התממשות תרחיש האימים האיראני בדבר "התלכדות זירות", צבאית ומדינית כאחד. לפי תרחיש זה, איראן נדרשת בעל כורחה לשלם מחירים כבדים, שכלל לא תכננה או הייתה אמורה לשלם, לשיטתה, בגין פעולות שלוחיה ברחבי האזור, דוגמת מתקפה ישראלית עצימה בשטחה. במובן זה, העובדה כי בחלוף שנה ממתקפת הפתע הרצחנית של חמאס, איראן מוצאת עצמה כמי שחשופה לאש ישראלית ישירה, מגלמת – הלכה למעשה – את קריסת חזונו ומפעל חייו המגלומני של קאסם סולימאני, בן-יקיר-לי של מנהיג איראן חמינאי ומפקד כוח קודס שחוסל בידי ארה"ב בשנת 2020, לחניקת ישראל בטבעת אש אימתנית סביב גבולותיה, שתרחיק את העימות מאיראן. גם אם ארגוני הטרור ישרדו את המלחמה, הרי שחזון סולימאני השאפתני מצוי בתהליך התפרקות, לאחר כשני עשורים של השקעה איראנית עתירת ממון, משאבים וקשב ב"מפעל השלוחים".
במבט קדימה, המבוכה האסטרטגית האיראנית, הנובעת בין היתר מנחיתות צבאית למול המערב, כמו גם ניהול בעייתי של שלוחיה, מצדיקה חשבון נפש אמריקני מחודש ביחס להתבוננות על איום הייחוס האיראני
במבט קדימה, המבוכה האסטרטגית האיראנית, הנובעת בין היתר מנחיתות צבאית למול המערב, כמו גם ניהול בעייתי של שלוחיה, מצדיקה חשבון נפש אמריקני מחודש ביחס להתבוננות על איום הייחוס האיראני. כפי שנכתב כאן באחרונה, קהילת המודיעין האמריקנית סובלת זה שנים מסינדרום הערכת-יתר ליכולות הצבאיות של איראן, ובהתאם, נוכח מעמדה הדומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות, משתקת הלכה למעשה את הבית הלבן מקבלת החלטות משוכללת בשאלת הגרעין האיראני, המהווה איום אזורי ועולמי מן המעלה הראשונה. הדברים מתחברים לתהיות המתעוררות בווישנגטון מעת לעת ביחס לרפורמות שבוצעו בקהילת המודיעין האמריקנית בעקבות פיגועי 9/11, טיבן והתאמתן לעת הזו - שיח שוודאי רלוונטי לקהילת המודיעין הישראלית, בצל מחדל 7 באוקטובר.
כך או אחרת, נותר לקוות, כי השבעתו של נשיא אמריקני חדש בינואר 2025, יהא אשר יהא, תהווה בסיס לרענון של תפיסות מערביות מסורתיות השולטות בכיפה ביחס לסוגיה האיראנית. במובן זה, מעבר להישגים הצבאיים הגלומים בה, המתקפה האווירית הישראלית, הינה משב רוח אסטרטגי רענן שעשוי להוות זרז לקידום מחשבה מחודשת בוושינגטון בשאלת איראן. שינוי תפיסתי במדיניות ההכלה האמריקנית יגביר את הסיכוי לתפנית אזורית בין-דורית, שיהא בה כדי לשפר משמעותית את ביטחונה הלאומי של מדינת ישראל ושותפותיה הנוספות של ארה”ב במרחב - עשורים קדימה.
