"כמה פחדתי להיות במקום הזה", סיפרה ביום שישי רינה אמויאל בהלווייתו של בעלה מרדכי חיים ז"ל בהר הרצל. "מתחילת המלחמה אני צופה בפליאה בנשים הלביאות שמספידות את בעליהן, איזה עוצמות ואיזה חוזק". מרדכי נהרג בקרבות בדרום לבנון במהלך חג שמחת תורה. "חשוב לי שתדעו, ילדים, שאבא היה גאה בכם", היא פנתה לששת ילדיהם שנותרו יתומים מאב, "ובכל אחד מכם יש כל כך הרבה ממנו".
ממצפה יריחו, מלוד, מצפת, משמרת, מפתח תקווה, מירושלים ומיישובי עמק חפר. מקיבוצים, מערים ומהתנחלויות. חילונים ודתיים. ימנים ושמאלנים. 13 לוחמי צה"ל נהרגו בשלוש התקריות האחרונות בדרום לבנון וברצועת עזה, נכון לאמש. הם הותירו אחריהם שש אלמנות ועשרים יתומים ויתומות מאב בין הגילים ארבע עד 17. אלה 13 משפחות שעולמן חרב עליהן. משפחות שמגיעות כמעט מכל קצוות החברה הישראלית. שהן תזכורת כואבת למחיר הבלתי נסבל של החיים בצל המלחמה.
אוקטובר 2024 "זכה" בתואר החודש הקשה והקטלני ביותר במלחמה מאז דצמבר 2023. לצד אירועי השנה שמציפים שוב את היום הארור ששינה את כולנו, רשימת המשפחות שהצטרפו בעל כורחן למשפחת השכול – הולכת וגדלה. כאב שאין לו סוף.
מאז תחילתה של המלחמה, בבוקר 7 באוקטובר, נפלו 898 חללי מערכות הביטחון, שהשאירו אחריהם 309 אלמנות ו-652 יתומים ויתומות. אליהם נוספים 891 נרצחים, שהותירו אחריהם 234 אלמנות ואלמנים ו-927 יתומים, מתוכם - 299 הם ילדים מתחת לגיל 18. אלו מספרים שקשה להכיל, אבל אסור לתת לכמות הבלתי נתפסת לטשטש או להקהות את הכאב הקולקטיבי שהיה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהדנ"א של החברה הישראלית.
שנה לתוך המלחמה, ולצד מנגנוני ההגנה של הנפש שמנסים להדוף את תהומות הכאב שמציפים אותנו, אין לנו זכות לפתח אדישות לעוד "הותר לפרסום", או לעוד חיוך שובה לב מבעד לתמונת זיכרון. אסור לנו לנרמל את המציאות שבה הורים קוברים את ילדיהם. שבה מאות ילדים וילדות נאלצים לגדול ולהתבגר לצד האובדן והגעגוע. מציאות שמשאירה אחריה כל כך הרבה לבבות מרוסקים.
אסור לנו לנרמל את המציאות הזו
אסור לנו לנרמל את המציאות של חברים מספסל הלימודים שבמקום להגשים ביחד חלומות – כמו שצעירים בגיל 20 וקצת אמורים לעשות - נקברים זה לצד זה. של הורים צעירים שלא יזכו לראות את הילדים שלהם הולכים את צעדיהם הראשונים בעולם. של גיבורים שעזבו את כל עולמם כדי להילחם על הבית שלנו, ולא חזרו.
אפשר לדבר על המלחמה, על המהות שלה, על החשיבות ועל מטרותיה. אפשר גם לא להסכים. אבל בתוך כל חילוקי הדעות שמציפים את החברה הישראלית בשנה האחרונה, אסור לנו לנרמל את הנטל
אסור לנו לנרמל את המציאות של לוחמים שחזרו הביתה, אבל נפשם נשארה בקרבות. שהמראות ממשיכים ללוות אותם ביום ובלילה. שלא מצליחים לחזור לחיים של לפני המלחמה. אסור לנו לנרמל את המציאות של אלפי הפצועים שממלאים את מחלקות השיקום וצריכים ללמוד מחדש לעשות את הפעולות הבסיסיות ביותר. של חלומות גדולים שהתנפצו ברגע.
אסור לנו לנרמל את המציאות של מילואימניקים שכבר שנה נכנסים ויוצאים מסבבים של לחימה, בדרום לבנון, ברצועת עזה וביהודה ושומרון, ולא ראו את המשפחות שלהם כבר שבועות ארוכים. שכל פעם מחדש משאירים מאחור חיים שלמים, קריירה וגם בית - שהמשפחות שלהם לא ישנות בלילות מדאגה, שהילדים מפחדים ללכת לבית ספר, שבת הזוג נאלצת למצוא את המילים כדי לענות להם מדי יום על השאלה – "מה אם אבא לא יחזור?".
הדר גיל-עדצילום: עוז מועלם"כמה פחדתי להיות במקום הזה", אמרה ביום שישי רינה אמויאל, ואולי תיארה באופן המדויק ביותר את התחושות שאיתן נאלצים להתמודד כבר יותר משנה כל מי שהיקרים להם נמצאים ונמצאות בשדה הקרב. אפשר לדבר על המלחמה, על המהות שלה, על החשיבות ועל מטרותיה. אפשר גם לא להסכים. אבל בתוך כל חילוקי הדעות שמציפים את החברה הישראלית בשנה האחרונה, אסור לנו לנרמל את הנטל. אסור לנו לנרמל את האובדן. אסור לנו לנרמל את מחיר המלחמה.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.24
