זה הסידור שנקבע לקראת פתיחת מושב החורף של הכנסת היום: הקואליציה תחדש את ההפיכה המשטרית כאילו אין מלחמה, והממשלה תמשיך במלחמה כאילו אין הפיכה משטרית. אצבע בעין בירושלים; אחים בדם בטהרן, לבנון ועזה. לכאורה, יש כאן סתירה פנימית, כרוניקה של כישלון ידוע מראש. תופתעו: אין להוציא מכלל אפשרות שהסידור הזה יעבוד.
רשימת החוקים שהקואליציה מבקשת להעביר ארוכה. הבולט מביניהם הוא חוק ההשתמטות, שיכשיר בחקיקה של הכנסת את הפטור של החרדים מחובת גיוס. הוא גם הדחוף ביותר והפחות פופולרי. חוקים אחרים מבקשים למנוע מהמפלגות הערביות לרוץ לכנסת; לשנות את הרכב הוועדה למינוי שופטים; לאפשר לשר התקשורת לסגור אתרי חדשות שאינם נוחים לו, לסבסד גופי תקשורת תומכי ממשלה ולשלוט בגוף שמפקח על השידורים; להזרים תקציבי חינוך למגזר החרדי תוך עקיפת המערכת המשפטית והחוק הקיים; להעביר תקציבים מהנגב והגליל להתנחלויות, ועוד.
חלק מהחוקים יזכו לברכת ועדת השרים לחקיקה ולמסלול אישור מואץ; חוקים אחרים יועלו כהצעות חוק פרטיות מטעם חברי קואליציה. בעבר רוב החוקים האלה התמוססו בדרך, אבל אין סיבה שכך יקרה גם הפעם, כשהקואליציה נשענת על רוב של 68 מנדטים וכשחבריה רעבים להישגים, לכותרות, לתשומת לב. המלחמה דחקה אותם מסדר היום. הם זועקים לקאמבק.
מה יש להם להציע בעיצומה של מלחמה? זדון, זדון ועוד זדון. כל מי שכואב את כאב אסונה של הארץ הזו עומד מול התופעה הזו ולא יודע את נפשו
מה יש להם להציע בעיצומה של מלחמה? זדון, זדון ועוד זדון. כל מי שכואב את כאב אסונה של הארץ הזו עומד מול התופעה הזו ולא יודע את נפשו.
מה גורם לאלופי הפופוליזם להפוך פתאום לאנטי-פופוליסטים?
חוק ההשתמטות הוא שערורייה מסוג שונה. הוא חושף תופעה מרתקת: איך פוליטיקאים בצמרת השלטון מתמודדים עם החלטה שמנוגדת קוטבית לרגשות הבוחרים שלהם, החלטה שגובה מהם מחיר פוליטי כבד; מה גורם לאלופי הפופוליזם להפוך פתאום לאנטי-פופוליסטים. אלמלא היה מדובר בהחלטה מופקרת, בלתי אחראית בעליל, אפשר היה להלל ולשבח אותם על האומץ והמנהיגות.
אני מתכוון לסמוטריץ' ולנתניהו. סמוטריץ' תומך בחוק ההשתמטות בזמן שהבוחרים שבשמם נבחר נלחמים בלבנון ובעזה. אין פלא שהם ובני משפחותיהם מורידים אותו בסקרים מתחת לאחוז החסימה: העמדה שלו מעליבה אותם מוסרית. זאת לא הציונות הדתית שבה הם גאים, שאיתה הם הולכים למלחמה.
סמוטריץ' לא טיפש. הוא אמנם התחמק משירות צבאי, אבל את עלבון בוחריו הוא מבין. אף על פי כן, המשימה שהציב לעצמו חשובה בעיניו יותר. הוא הגיע לממשלה כדי לשנות את המציאות היהודית-ערבית בגדה, לקעקע את מערכת המשפט ולקדם את חזון המלחמה שלו. הוא לא רק סקטוריאלי: הוא משיחי. הגשמת החזון שלו אפשרית רק בממשלה ימנית-חרדית, ממשלה שהראש שלה מרשה מה שלא הרשה אף אחד מקודמיו. אם המחיר הנדרש הוא השתמטות בזמן מלחמה של חלק משמעותי מהאוכלוסייה היהודית, יהי כן.
נתניהו פועל על פי היגיון פוליטי אחר. הוא בנה גוש פוליטי יציב, יצוק בבטון, שהוא הסמכות היחידה בו; בניית הגוש הימני-חרדי הוא גדול ההישגים בקריירה הארוכה שלו. שנה לאחר אסון 7 באוקטובר הוא בשיא כוחו: בקואליציה איש, לבד מיואב גלנט, לא מעז לקרוא עליו תיגר; האופוזיציה מפולגת ורופסת; המחאה חסרת אונים, גם מחאת המשפחות; שומרי הסף מבוהלים או מרוקנים מכוח: הממשלה למדה להתעלם מהם; צמרת הצבא, שמילאה לאורך רוב שנות המדינה תפקיד מאזן, חלשה מתמיד; המשך שלטון היחיד של נתניהו מותנה כרגע ברצונו של אדם אחד: הרבי מגור. לפעמים זה עד כדי כך פשוט.
מבחינת נתניהו, ההחלטה המוצלחת ביותר שקיבל במהלך השנה הייתה להמשיך את המלחמה בלי לקבוע יעד בר-השגה לסיומה. אני יודע שזה נשמע ציני להחריד, אבל האיש הפיק לקח מהמשגים של קודמיו: גולדה מאיר סיימה את מלחמת יום הכיפורים לאחר 19 יום, ואולצה להתפטר; אהוד אולמרט סיים את מלחמת לבנון השנייה לאחר 34 יום ונאלץ להתפטר; נתניהו המשיך את המלחמה ולא נאלץ לעשות דבר כדי להתמודד עם הכישלון, גם לא להקים ועדת חקירה.
במערכת הפוליטית יש מי שמאמין שהוויכוח על חוק ההשתמטות יפרק את הקואליציה: בסוף יימצאו תשעה חברי כנסת שיאמרו, עד כאן. רק לא להעליב אותם, רק לא לקרוא לבחירות בטרם עת
ההישגים האחרונים של צה"ל בלבנון, בעזה ובאיראן מקדמים את הסיכוי להגיע להסדרים שיסיימו את המלחמה. חמאס לא קיים עוד כארגון צבאי; חיזבאללה נפגע קשה בצמרת שלו ואיבד את השליטה בכפרי הדרום. על רקע זה התחדשו ניסיונות התיווך של מצרים וקטאר והתחדשה הפעילות של המתווך האמריקאי בלבנון עמוס הוכשטיין.
אסור לשכוח גם את האינטרס הישראלי בהסדרה: 101 החטופים, החיים והמתים, שהחזרתם לישראל היא חובה עליונה, והמחיר היומיומי שצה"ל משלם בדם לוחמיו, בלבנון ובעזה. בצבא אומרים לי שמספר החללים נמוך מהצפי, אבל אני לא חושב שמישהו יכול להתנחם בנתון הזה. היכולת של הציבור לספוג את מחיר המלחמה לא תלויה בצפי אלא בתועלת שאנחנו מפיקים מהמשך הלחימה, במידת ההתקדמות אל מטרה מוגדרת, אל הישג ממשי. צה"ל מתוח עד מעבר לקצה; הכלכלה בצרה גדולה. גם כאשר מורל הלוחמים גבוה, והוא עדיין גבוה, השאלות חייבות להישאל.
במערכת הפוליטית יש מי שמאמין שהוויכוח על חוק ההשתמטות יפרק את הקואליציה: בסוף יימצאו תשעה חברי כנסת שיאמרו, עד כאן. רק לא להעליב אותם, רק לא לקרוא לבחירות בטרם עת.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיאני מתקשה להאמין לתרחיש הזה: אם תשעה יכריזו על מרד זה יהיה, קרוב לוודאי, משום שנתניהו ירצה בכך. גיוס חרדים לא יהיה, גם לא סנקציות אישיות על משתמטים. תהיה עוד פשרה של כלום, מגובה בקולות הקואליציה.
אבל הפער התהומי, הכל כך מקומם, בין סדר היום של הלוחמים בחזית לסדר היום של הפוליטיקאים בכנסת עשוי להוליד מרד מסוג אחר, מרד שקט. חיילים לא יתייצבו, איש-איש ונימוקיו. המשפחות ילחצו עליהם להישאר בבית; מקום העבודה יתבע את שלו; אף ממשלה לא יכולה לנהל מלחמה בלי צבא - בוודאי לא ממשלה שעסוקה כל כך בתקיעת אצבע בעין.
פורסם לראשונה: 00:00, 28.10.24
