רב-סמל מתקדם (במיל') שאול מויאל, בן 47 מקרני שומרון, לוחם בגדוד 8207 בחטיבת "אלון" (228), נפל בקרב בדרום לבנון בשבת האחרונה והניח אחריו אישה ו-10 ילדים. הכניסה לביתו מלאה בהמון לוחמים, חברים, תלמידים. אך ביתו צר. חדריו קטנים ובהם מיטות קומתיים שעליהן ישנים ילדיו. הצניעות ניכרת בכל חדר. "כזה היה שאול", סיפרו בני משפחתו.
3 צפייה בגלריה
"עשיתי והספקתי כל-כך הרבה. הגעתי לגיל 47, לעומת החיילים הצעירים שלא הספיקו". שאול מויאל ז"ל
ישבנו באחד החדרים הצפופים עם חלק מילדיו. אסתר (23), שהתחתנה רק לפני תשעה חודשים; יהונתן (21), חייל סדיר ברבנות; חנה (20), סטודנטית לחינוך; בנימין (18), תלמיד ישיבה; רחל (16.5), תלמידת כיתה י"א; אברהם (15.5), תלמיד כיתה י'; שרוליק (11.5), תלמיד כיתה ו'; ורעיה (9.5), תלמידה בכיתה ד'. במציאות צפוף, אך כשהילדים התחילו לספר על אביהם - החלל כמו התרחב. והם ידעו. הם ידעו שאבא לא יחזור מהמלחמה.
בנימין סיפר: "ראיתי ביום שישי בחדשות תמונה של כמה חיילים שנהרגו, והרגשתי כואב. התחלתי לבכות. יום למחרת הבנתי שחמישה חברים של אבא נפצעו. זה היה במוצאי שבת, שעות לפני שהודיעו לנו שאבא נהרג". לדבריו, "לקחתי ספר תהילים והתחלתי לקרוא בו בכל רחובות היישוב. כדי שלא אירדם. רציתי לסיים אותו. נכנסתי הביתה ויחד עם האחים שלי חילקנו את התהילים. כאילו הרגשנו שיקרה משהו לאבא. הצלחנו לסיים".
באמצע הלילה הילדים נרדמו עם ספר התהילים בידיהם. עם הבוקר הגיעו ליישוב הקטן אלוני שילה שבשומרון האנשים עם בשורת האיוב. יהונתן סיפר: "ראיתי אמבולנס בכניסה ליישוב עם טיפול נמרץ. הגעתי לכניסת הבית, פתחתי את הדלת ואז ראיתי שלושה חיילים, ובמקביל אני שומע ורואה את אמא שלי צורחת בבית וכולם יושבים בבית ובוכים".
חנה מסרבת לעכל ומנסה להבין לאן הולכים מכאן. "אני לא מצליחה לעכל מה שקורה עכשיו. המציאות כרגע לא משתנה, אתה קם בבוקר והכל כאילו רגיל כי אבא ממילא לא אמור להיות בבית. אבל מי יודע מה יקרה לנו בעוד שבוע, שהוא היה אמור לחזור".
שאול מויאל הוא "אבא מכוכב אחר". ילדיו סיפרו על אבא שקידש את חיי המשפחה. "בתקופת הקורונה הוא היה מרים פה ארוחות מטורפות", סיפרה רחל. "היה מסיים שיעור בזום ואז מתפעל לנו איזה עוף מטורף. כל ארוחת ערב היינו עושים יחד עם הילדים. והוא ואמא היו שומרים על זמן יחד".
ילדיו סיפרו על אבא שחינך אותם תמיד לדעת להשתמש במילה סליחה. היה יודע לתת עצות נכונות ולהקשיב לכל ילד. אסתר שיתפה: "אבא היה תמיד אומר אחרי כל ויכוח או ריב שחשוב לדעת להשתמש במילים סליחה, תודה או בבקשה. הוא היה מלא בערכים ובענווה".
קשה להתעלם מכך שנופלים רבים מתחילת המלחמה הם אנשי מילואים שהשאירו אחריהם יתומים. אברהם משתף שיח שהיה לו עם אבא לפני כשבוע. "שאלתי אותו אם הוא לא מפחד להשאיר כל כך הרבה מאחור, 10 ילדים, אישה, תלמידים. שאלתי כי חששתי שזה יגיע אלינו. והוא אמר לי: 'הפוך, אני עשיתי כל כך הרבה והספקתי כל כך הרבה. הגעתי לגיל 47, לעומת החיילים הצעירים שלא הספיקו'. זה הדהים אותי".
שאול היה גם איש תורה. בנימין סיפר כי "אבא הרגיש שהוא הולך למות על קידוש השם. זה יישמע מוזר אבל זה הכי מושלם בשבילו ובשבילנו, וזו הדרך הכי טבעית עבורו למות בה". אברהם הוסיף: "ברור שלא נעכל את זה בחיים. זה לא דבר שאמורים לעכל. אתה מתחיל לדמיין מה יהיה הלאה, בבר מצווה, הוא לא ילווה אותנו לחופה? כבר דמיינתי אותו סבא לילדים שלי".
לילדיו של שאול היה חשוב לסיים את השיחה במסר לחבריו הלוחמים של אביהם, ולכל מי שנמצא כעת בתפקידי לחימה. "אנחנו ממש אוהבים אותם. מאוד. הם נלחמים על קידוש השם. אנחנו חזקים ואנחנו נחיה לפי הצוואה של אבא, שהיא להיות בשמחה ולהרגיש אהבה. אבא לימד אותנו תמיד להסתפק במה שיש לך ולשמוח מזה", אמרה אסתר, ושרוליק הקטן ביקש להוסיף דבר מה משלו: "לכל החברים הלוחמים של אבא, לא חוזרים עד שמנצחים".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.10.24
