בכל פעם שנשמעת אזעקה בביתו שבנהריה, מוצא עצמו אלדר אבוטבול יושב במיטתו ומתפלל. "בתקופה האחרונה אנחנו מתמודדים עם אזעקות על בסיס יומי", תיאר. "יש לנו עשר שניות להגיע למרחב מוגן, ואני לא יכול להגיע לשם בזמן. אז כשזה קורה אני נשאר בבית ומתפלל לבורא עולם".
אבוטבול גר עם משפחתו בבניין בקומה שלישית, ללא ממ"ד, ומצבו הרפואי לא מאפשר לו לרוץ ולהגיע בזמן למקלט שנמצא בקומה הראשונה. "חליתי לפני שש שנים באי-ספיקת לב קשה", שיתף. "עברתי יותר מ-100 צנתורים, שבע פעמים הייתי בדום לב מלא, והדפיברילטור החזיר אותי לחיים על-ידי מכות חשמל ותרופות רבות. ארבע שנים וחצי הייתי ברשימת ההמתנה להשתלה, עד שבאוגוסט קיבלתי טלפון מהרופא שלי שהודיע לי שמצאו לי לב. הכל קרה כל כך מהר שלא היה לי זמן לחשוב או לפחד. קיבלתי את הלב של מיכאיל סמארה שנהרג מפגיעה של מיירט. משפחתו החליטה לתרום את איבריו, וכך קיבלתי את החיים שלי במתנה".
מצבו הבריאותי של אבוטבול מציב אותו בדילמה בלתי אפשרית בעת אזעקה. "אני כל הזמן במיטה", הסביר. "מבחינה רפואית אסור לי לרוץ אבל גם אם היה מותר אני לא יכול, התרופות שאני מקבל נגד דחייה מחלישות מאוד את הגוף. הלב שלי לא חזר לעצמו וייקח זמן עד שהוא יתאושש. בזמן אזעקה אני אומר לילדים תלכו, אני בא. אני קם לאט-לאט ומקסימום מגיע לחדר מדרגות, שזה לא אידיאלי אבל אופציה יחידה".
"מה יש לנו לעשות?"
לא מדובר במקרה בודד – לפי סקר שנעשה על-ידי עמותת נגישות ישראל, בשיתוף ג'וינט ישראל, ונערך בקרב אנשים עם מוגבלות בצפון הארץ, 36% הם חסרי יכולת הגעה למיגון או ללא מיגון בכלל, כשיותר משליש מהם מעוניינים בפינוי - אך כרגע אין החלטת ממשלה לפנותם. 15% מהנשאלים מתגוררים לבד, ו-50% עם משפחה.
"אף על פי שהנחיות פיקוד העורף ברורות לרוב המשיבים, מוכנותם למקרה חירום אינה אופטימלית", אמרו בנגישות ישראל. "החשש המרכזי שעולה מהם ביחס לשעת חירום הינו המשך אספקת הצרכים הבסיסיים והחיוניים ביותר, כגון: 64% חששו מהיעדר חשמל, 51% מחוסר של אוכל ומים, 46% מהיעדר תקשורת ו-43% מחוסר אספקת ציוד רפואי ותרופות".
את המציאות העולה מן הנתונים מכירה היטב יפה חורי, תושבת צפת. בתה הודיה מתמודדת עם CP (שיתוק מוחין), ומתניידת בעזרת כיסא גלגלים בלבד. "בבית אין לנו ממ"ד", סיפרה חורי. "המקלט הקרוב ביותר נמצא בבית הכנסת הסמוך, אבל כדי לצאת מהבניין צריך לרדת במדרגות. אנחנו לא יכולים להרים את הודיה מהמיטה ללא עזרה של מנוף, ולוקח זמן עד שאנחנו שמים אותה על כיסא הגלגלים, מזמינים את המעלית ומגיעים למקלט. אנחנו אמורים להגיע למרחב מוגן תוך 30 שניות. בפועל – אנחנו מגיעים לשם הרבה אחרי שהאזעקה מסתיימת".
ההתמודדות היום-יומית של משפחת חורי עם האזעקות אינה פשוטה. "כל פעם שיש אזעקה הודיה נלחצת וצועקת", תיארה האם. "מכיוון שאנחנו לא יכולים להגיע איתה למרחב מוגן בזמן, כשיש אזעקה אנחנו נשארים בבית בפרוזדור, עומדים ומתפללים. מה יש לנו לעשות? אני יודעת שאם חס וחלילה יקרה משהו אני אאשים את עצמי שאין לנו מרחב מוגן לילדה".
"בדריכות מתמדת"
נועה, אמא לארבעה ילדים מצפון הארץ מתמודדת עם מצב דומה. בתה מאיה, בת השמונה היא ילדה עם צרכים מיוחדים שנולדה עם תסמונת נדירה, והיא סיעודית לחלוטין. "היא אמנם בת שמונה אבל בתפקוד של ילדה בת שנה", סיפרה נועה. "אנחנו חיים בשגרת מלחמה כבר שנה שלמה, ובשבועות האחרונים זה החמיר. הבית שלנו מאוד ישן, יש לנו מרחב מוגן לא תקני שלא יכול להכיל ארבעה ילדים, והוא נמצא מחוץ לבית. אני לא מספיקה להגיע לשם עם מאיה ב-30 שניות, זה מורכב".
"אני בדריכות כל הזמן", הוסיפה. "אני מנסה לשדר לילדים רוגע, אבל ברגע האמת זה בלתי אפשרי. כל שנייה פה היא משמעותית. אנחנו חוששים מהנורא מכל. שתהיה פה נפילה או פגיעה ישירה ולא נספיק להגיע. כל אמא במדינה רוצה לשמור ולדעת שהילדים שלה בטוחים".
יובל וגנרצילום: נגישות ישראל"לכלל האוכלוסייה בצפון קשה בימים אלה, אבל קריטי להבין שלאנשים עם מוגבלות קשה שבעתיים", הסביר יובל וגנר, יו"ר עמותת נגישות ישראל. "הם נמצאים במצב של חוסר אונים לאור חוסר המיגון, כשכל מה שנשאר להם במקרה של אזעקה זה להתפלל. זהו מצב בלתי מתקבל על הדעת".
"עמותת נגישות ישראל קוראת לממשלה לפעול במקביל למלחמה ולתקצב, מיידית, פינויים של אנשים עם מוגבלות קשה וללא מיגון, ובמקביל לפרוס מיגוניות נגישות במרחבים הציבוריים בצפון", אמר. "בטווח הארוך אנו קוראים לממשלה, כלקח מהיום, לעדכן את דרישות הנגישות המינימליסטיות לעניין מיגון התחדשות עירונית".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.10.24
