מי שמחפש בירושלים את בתי המשפחות האבלות היושבות שבעה על הנופלים במלחמה – לא יתקשה למצוא. בניינים שסביבם דגלי ישראל ובכניסה מודעות אבל – הפכו בעיר לחלק מהנוף. עשרות משפחות של נופלים מהמלחמה יושבות שבעה ברחבי הארץ, לא מעט מהן בבירת ישראל.
סמוך לביתו של הרב אבי גולדברג ז"ל, שנהרג בהיתקלות בדרום לבנון, הוקם אוהל אבלים, שאליו מובילים עמודים ארוכים עם דגלי ישראל המלווים את הצועדים לשם, לכבד את המנוח ולסמן את הדרך מראש.
כמו החיבורים בחייו של סרן במיל' גולדברג, כך גם אחרי נפילתו, את אוהל האבלים של משפחתו ממלא מגוון של מנחמים. תלמידי תיכון לצד מבוגרים, חיילות במכנסיים משתלבות בין הכיפות השחורות והפאות הממלאים את האוהל הכואב.
בזה אחר זה שרטטו המנחמים קווים לדמותו. איש החינוך המסור שהיה גם מוזיקאי מחונן, לוחם שלא ויתר על אף יום בצבא וחזן בתפילות ימים נוראים. ראש כולל, רב, מורה, אבא, הכול ביחד. "זה כל כך אמיתי", אמרה אלמנתו רחל, כאשר מנחמים מקיבוץ גינוסר מספרים על מניין התפילות שהיה מוביל אצלם בקיבוץ ביום כיפור, והשמיעו הקלטה ששלח בוואטסאפ עם ברכת שנה טובה, אחרי שבכיפור האחרון לא הגיע להתפלל עימם ודאג להם מרחוק. "זה כל כך מי שהוא, איך הוא דאג לכל אחד מכל הלב".
הרב גולדברג הותיר אחריו שמונה ילדים. "אבא חי חיים של כלל", אמר בנו הבכור, יהודה. "היו לו חיים שכולם למען עם ישראל. בלי לחשוב אפילו לרגע מה טוב לי, מה הכי נעים או כיף לי. איפה שעם ישראל היה צריך, שם הוא רצה להיות".
הרב גולדברג, בן 43 בנופלו, המשיך במילואים כלוחם וכרב צבאי גם אחרי שכבר היה פטור משירות. לבניו זה ברור. היעדרותו בלטה בשנה האחרונה. בכיתה שבה הוא מלמד, במיזמים השונים שהוביל ובעיקר בבית. "השנה הייתה לנו הכנה טובה לפרידה ממנו", המשיך יהודה, "הוא לא היה הרבה, גם בבית וגם עם התלמידים שלו. הכנה שאבא שבשמיים ואבא שלנו עשו לנו מראש".
במרחק הליכה קצרצר, בניין נוסף התקשט בתפאורה הכואבת. הוריו, אלמנתו ושלושת ילדיו של רס"ם במיל' שמואל הררי ז"ל, שנפל בלבנון, מכונסים בבית הוריה של האלמנה אנה. שמואל עלה לארץ לפני 17 שנה, התגייס לצה"ל, הקים משפחה ונותר כאן לשירות מילואים. הוריו ואחיו הגיעו מארצות הברית לימי השבעה כדי להיות יחד עם אשתו, המתגוררת בצפת שבחרה לשבת שבעה אצל הוריה בירושלים.
"בגיל 17 הוא עלה לארץ", סיפר האח אייבי, "הוא סיים את התיכון ומיד הגיע לשנה ישיבה בישראל שאחריה הוא התגייס ונשאר פה. ההורים מאוד רצו שיישאר בארצות הברית, אבא רצה שהוא ילמד באוניברסיטה, יתפרנס בכבוד, אבל מבחינתו לא היה עם מי לדבר". אייבי המשיך וסיפר כי שמואל "רצה מאוד לעלות לארץ, כבר כמה שנים לפני שהוא סיים את התיכון הוא אמר שיעשה עלייה. עם כל הקושי שהיה להורים הוא היה מאוד ציוני. הוא התחתן, גר בצפת כי שם אשתו למדה רפואה, ובתקופה של שיא המלחמה, היא התפנתה לירושלים והוא רוב השנה היה במילואים".
בקיץ האחרון נפגשו בני המשפחה, מעין מפגש פרידה שלא ידעו מראש שהוא כזה. "הוא סיים את המילואים בקיץ", אמר אייבי, "היה לנו כיף איתו מאוד, שמחנו להיפגש, חודש שלם הוא דחה את החזרה לעבודה כדי להיות איתנו, ועכשיו אחרי תחילת הלחימה בלבנון הוא הוקפץ שוב. ככה זה נגמר".
עדיין לא רחוק משם, מתחת לבית משפחתו של סמל הלל עובדיה ז"ל, מוקם גם כן אוהל אבלים גדול ובו מנחמים רבים. הלל, בן 22 שנפל בג'באליה, היה לוחם שריון וחניך בקורס מפקדי טנקים בגדוד 196, בוגר הישיבה הקדם צבאית ברוכין. בזה אחר זה נכנסו לאוהל חברים מהישיבה ומהצבא וסיפרו על הבחור שהיה תמיד שמח. בלימוד בישיבה הוא היה מעמיק במשך שעות, כשירד גשם סחף את הישיבה לריקודים שמחים בחוץ וכשחזרו לבית המדרש הוביל את הרצינות בלמידה.
הרחק משם, בצפון ירושלים, בבית משפחת אלמליח יושבים הוריו, אחיו, אלמנתו וילדיו שבעה על רס"ר במיל' גלעד אלמליח ז"ל. "השנה גלעד לא היה הרבה בבית", אמרה שיר אלמנתו. "הוא ידע שאיפה שעם ישראל צריך אותו - הוא יהיה. לא חשב אפילו לוותר או לבקש לא לצאת לחלק מהמשימות".
לדבריה, "זה היה מחיבור לתורה ולערכים שהוא כל כך האמין בהם. כולם הרגישו שהוא החבר הכי טוב שלהם. הוא הרגיש מחובר לנצח לדורות על דורות של העם היהודי ומכוח זה הוא תמיד עשה מה שעשה", המשיכה שיר, "הוא זינק לכל משימה. הוא היה מתנדב עם ניצולי שואה, תמיד עוזר, והכל היה מתוך החיבור שלו לתורה".
בשכונת הר חומה יושבת משפחתו של סמ"ר אלישיב איתן וידר, בן 22, ששירת בתפקיד מ"כ בסיירת גולני. בחלק היום יושבת שם סבתו של אלישיב, שהיא אלמנת צה"ל שאיבדה את בעלה במלחמת יום כיפור. אלישיב נפל בקרבות בלבנון במהלך חג הסוכות, ועל כן ימי השבעה נדחו לאחר החג.
בשכונת נווה יעקב בירושלים, בין הכיפות הסרוגות למודעות נגד הגיוס לצה"ל בלוחות המודעות, מרכזי הקניות והכוללים – באוהל המשמש גם בית כנסת, יושבים שבעה בני משפחתו של סמ"ר יעקב הלל ז"ל, לוחם סיירת גולני, שנפל בגיל 21 בלבנון.
יעקב היה בן למשפחה חרדית ובשבעה בביתו בולטת בעיקר נוכחות של בחורי ישיבות ורבנים, ובין לבין חבריו ומפקדיו מהצבא. אביו, הרב חיים הלל, איש חינוך מוכר בחברה החרדית, לא רואה סתירה בין מסלול החיים של בנו לבין שאר אחיו ובני המשפחה.
"זו לא הייתה דרך שונה", אומר הרב הלל. "זו הייתה דרך משלו. יעקב היה הבן השלישי מבין 10 בנים ובנות, הלומדים במסגרות חרדיות. "האחים שלו לומדים בישיבה", אמר האב, "והוא רצה להתגייס. הוא לא חונך במגזר להתגייס אבל זו הייתה הבחירה שלו. הוא היה איש אמת קודם כל, הוא סלל דרך נכונה ואמיתית וכשהוא ראה מה נכון לו, זה לא העסיק אותו מה יגידו. זה מאוד אפיין אותו".
"אחד הדברים שנותנים לנו את ההרגשה הכי טובה, זה שתמיד הלכנו איתו", המשיך האב. "זו דרך שהוא סלל בקושי ובמאמץ, בגלל הרקע השונה שיש לו מכלל החיילים. הוא לא קיבל כומתה מהסבא שלו. הוא היה חדור שליחות ותמיד היינו לצידו".
גם משפחתו של סרן (מיל׳) אלון ספראי, תושב העיר, יושבת שבעה בקרבת מקום. ספראי, בן 28 בנופלו, היה סטודנט לרפואה - ולא חויב בשירות מילואים. חברתו לכיתה כתבה לו: "אלון היה תלמיד שהכול היה לו כל כך קל, הוא היה כוכב והכל בא לו בקלות. היינו מקנאים בו שהוא יכול ללמוד כמה שעות למבחן ומוציא ציונים טובים בלי להתאמץ יותר מדי. כולם אהבו אותו. כזה חברמן, כזה עוזר ואיש טוב. מכל האנשים הוא לא היה צריך ללכת".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.10.24
