כנסת ישראל חזרה אתמול לאייש את כיסאותיה, וכצפוי קיבלנו מופעים שונים המשקפים את המציאות הישראלית שעליה היא חתומה.
הראשון, והמפעים מבין אלה שאציין כאן, הוא זה של עדי אשכנזי, שזעקה בוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי את זעקת התצפיתניות, הלוחמות, האימהות והנשים באשר הן. למען האמת, זו הייתה זעקה חוצת מגדרים, מגזרים ועמדות פוליטיות. זו הייתה זעקה של אזרחית שגדלה, התחנכה, הקימה משפחה ושילמה מיסים לארץ שעד לא מזמן קידשה את החיים ואת ערכי הערבות ההדדית, ועכשיו משנה את פניה במהירות, ללא הודעה מוקדמת וללא הסכמת הציבור. זו הייתה זעקה שחרכה את הרשת לא כי אשכנזי היא סטנדאפיסטית בחסד, אלא כי היא היטיבה לנסח את שיברון הלב הישראלי, ללא פרומפטר וללא טקסט מודפס. מתברר שגם בעידן שבו כוחות גדולים מנסים לשכתב את הנרטיב, אמת מתפרצת מוצאת את דרכה ללבבות ההמונים.
מה שמוביל אותי למופע של האישה הכי חזקה בקואליציה כיום, שרת התחבורה מירי רגב, שלא נכחה באותה ועדה. מה לה ולזה, באמת. לפי פרסומים, זו אמרה בישיבת סיעת הליכוד לשר התקשורת שלמה קרעי "מפגינים לי מחוץ לבית משש בבוקר, כוס אמא של המפגינים" (מחילה, לא יהיו כוכביות במאמר זה, זכות הציבור לדעת). מעבר לשפה ולגסות הרוח שלא אמורות לאפיין שרה או שר בישראל, ומעבר לסיבה שבגינה נאמר – ההפרעות לשגרת חייה של השרה על-ידי אזרחים שמממשים את זכותם הדמוקרטית להפגין לאחר שאזרחים אחרים נחטפו, נאנסו, נרצחו או נעקרו מבתיהם במשמרת של אותה שרה – המהות היא זו שיש להתעכב עליה. רגב, שאמנם מטעמה התכחשו לדיווח, מתייחסת לאזרחים ואזרחיות שעל חייהם היא אמונה כהפרעה. לגברים ונשים שיוצאים להילחם על אחיהם ואחיותיהן שלמעלה משנה נמקים בשבי חמאס – כאתר בנייה טורדני מול החלון. למשפחות חטופים, לשורדי שבי, לשורדי טבח, לשרידים למשפחות שלמות שנמחקו ביום ארור אחד - כווסאלים שמורדים באדונם. כוס אמא שלהם, אמרה רגב, שבדיוק קיפלה את שני טקסיה הממלכתיים. כוס אמא שלהם.
גם שר האוצר, בצלאל סמוטריץ', דמע אתמול בכנסת. כמו עדי אשכנזי, גם הוא דיבר את כאבו העמוק. בניגוד לאשכנזי, המופע שלו היה עקר. לא כי אין בדבריו מן האמת. הציונות הדתית אכן שילמה גם היא את המחיר הנורא של המלחמה המתמשכת. גם במגזר הזה הכה השכול.
אך כשהדמעות האלה זולגות ממי שיתמוך בחוק ההשתמטות שישאיר את הצבא בגירעון של כוח אדם ויקריס את משרתי המילואים, ממי שמתנגד להפסקת המלחמה שגובה עוד ועוד קורבנות – זה כבר מופע סנאף. אי-אפשר לראות את זה, ואי-אפשר להפסיק להסתכל. האיש שמייצג מגזר שבחלקו הלא-מבוטל מתבייש ומתנער ממנו, זיהה גם כאן (גם כאן!) הזדמנות פוליטית, וסיפק מופע ציני שביטא שימוש גס בשכול ובאבל. לא ציוני ובטח לא דתי.
שלושה מופעים ביום אחד. הראשון אזרחי, אותנטי, שדורש תיקון מעומק השבר. השני מדגים את הניתוק המארי-אנטואנטי שקורה כשהלב לא נמצא במקום הנכון, והשלישי מזלזל באינטליגנציה ובפצע האמיתי של הציבור. זו מראה קשה לפער בין האזרחים להנהגתם.
את הפער הזה אסור לנו לקבל. יום אחד, והוא לא כזה רחוק, תקום כאן הנהגה ראויה.
פורסם לראשונה: 00:00, 29.10.24
