קל לבלבל בין שתי מחלוקות ציבוריות שמתנהלות במקביל בימים אלה. הראשונה עוסקת בעצם הגיוס לצה"ל. השנייה בזכויות אלה שמתגייסים. אם כולם היו מתגייסים, אכן היה מדובר במאבק אחד. אבל ברור שגם אם יבוטלו כל הפטורים המגזריים הקיימים (לערבים ולחרדים), יהיו עדיין כאלה שלא יתגייסו מאלף ואחת סיבות מוצדקות יותר או פחות. כפי שקורה היום בקרב החילונים והדתיים, מדובר בהכרעות נפרדות.
1 צפייה בגלריה
הפגנה של הפלג הירושלמי הקיצוני מול לשכת הגיוס בבאר שבע נגד גיוס חרדים
(צילום: הרצל יוסף)
אחרי השנה האחרונה, יש לקוות שברור לכל שמי שמתגייס לצה"ל ומוכן למלא כל תפקיד, לרבות כזה שיסכן את חייו, במשך כ-30 שנה, ראוי להכרת התודה הגבוהה ביותר שיודעת המדינה להעניק. למרבה החרפה, בפועל המתגייסים נמצאים כיום בתחתית שרשרת התודות המדינתית כמעט בכל עניין. כך למשל בקבלה למשרות בשירות המדינה ובמוסדות מתוקצבים יועדפו לפניהם אוכלוסיות אחרות, בהן כאלה שאינן משרתות בצבא מבחירה. כך גם בקבלת ילדיהם למעונות, בזכאות להנחות מרשויות ואפילו במיזמים כמו "מחיר למשתכן", המתגייסים נדחים לסוף התור. גם בחוגים המבוקשים באקדמיה מועמדים אחרים יתקבלו לפניהם. הדוגמה האחרונה מקוממת במיוחד, כי האחרונים גם לרוב יתחילו ללמוד בזמן שחבריהם לשכבה יורים ונורים. לא ייאמן.
זה לא תמיד היה כך. היו שנים (למשל אחרי מלחמת ששת הימים) שבהן המדינה השכילה לתעדף את אלה שממלאים את חובתם הקדושה. היא גם מנעה מהם לשלם מחיר נוסף על שירותם, למשל באמצעות איסור על תחילת הלימודים הגבוהים לפני גיל השחרור מצה"ל כדי שלא ייווצר פער לא הוגן בין המתגייסים למי שפטורים מכך. באותן שנים נולדה גם קצבת יוצאי צבא למשפחות שאחד מבניהן שירת בצה"ל. היא בוטלה ב-1996 בטענה שהיא מהווה אפליה פסולה של ילדים על בסיס שירות ביטחוני של הוריהם או אחיהם. איך אפשר בכלל לבדוק שוויון למול ילדים שהוריהם משרתים במילואים עשרות שנים, יוצאים לקרבות וחוזרים פגועים בגוף או בנפש – נשגב מבינתי המשפטית. במיוחד כיום, כשכל אזרח יכול להתגייס לשירות אזרחי, קשה לקבל את הטענה הזו.
כל שדרוש הוא רצון והבנה שגם אם הפטור משירות מוצדק, ופעמים רבות הוא אכן כזה, אין ספק שלקבל רווח נוסף מפטור זה ביחס למי שכן מתגייס, זה לא רק חסר אחריות ומטופש מבחינת המדינה שזקוקה למתגייסים, אלא בעיקר לא מוסר
בניגוד לשאלת הגיוס, שפתרונה המיידי קשה, הרי שאת תיקון אפליית המתגייסים אפשר לקדם ללא דיחוי בלי הקצאת תקציבים נוספים. ניתן בקלות להציב חוקים שקובעים העדפה מתקנת בקבלה לעבודה או ללימודים ומציבים את אוכלוסיית המתגייסים בראש התור. אפשר להתנות תקציבים למעסיקים ציבוריים (ממוסדות תרבות וחינוך ועד לחברות ציבוריות) במתן קדימות דומה להם ולילדיהם. אין שום קושי משפטי לקבוע מתן נקודות עדיפות במכרזים בשוק הפרטי לכל מי שמקדם מתגייסים, וברור שאפשר להחזיר חלק מהכללים הקודמים שלא איפשרו, בשם שוויון מעוות, פתיחת פער בין המתגייסים לבין אלה שלא לטובת האחרונים. אלה אך דוגמאות מעטות.
כל שדרוש הוא רצון והבנה שגם אם הפטור משירות מוצדק, ופעמים רבות הוא אכן כזה, אין ספק שלקבל רווח נוסף מפטור זה ביחס למי שכן מתגייס, זה לא רק חסר אחריות ומטופש מבחינת המדינה שזקוקה למתגייסים, אלא בעיקר לא מוסרי. משום כך, שום חישוב פוליטי לא יתקבל עד שתיקון העוול יתבצע, ושבנו כשוב ההלך אל כפר מולדתו.
פורסם לראשונה: 00:00, 30.10.24
