זה קרה בתחילת החודש. השעה הייתה ארבע לפנות בוקר, כשצפצופים חריגים באמצעי התקשורת בחמ"ל העירו את רס"ן ת', ראש מדור אש יבשתית במרכז האש של פיקוד הצפון. "בלילה אני תמיד ישנה בכוננות", היא משחזרת. "יש לנו תוכנה שבה אנחנו רואים את האירועים בכל הגזרות, וראיתי שיש אירוע עם נפגעים לכוחותינו, שבו התחילו להפעיל אש מסיבית לחילוץ ממרכז האש האוגדתי".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה קורה לך הרבה, שאת מתעוררת בחמ"ל לצלילים כאלה?
"אני מתעוררת כמה פעמים בלילה כדי לבדוק מה קורה, ובפעם הזו שמעתי צלצולי טלפונים שלא היו קשורים. במקרים כאלה, אני אמורה לוודא שיש לכוח סוללות שיורות עם התחמושת הנדרשת ולוודא שהוא פרוס לכל אורך הגבול מהצד שלנו, שלא יהיה חלילה כוח בצד האויב שברגע האמת לא תהיה לו הגנה. במקביל התקשרתי למג"ד שנתן את האש, שאלתי מה צריך ושמעתי 'הכל בשליטה, תהיי איתנו בקשר'. כשהם ראו שזה חילוץ שאורך הרבה שעות וכולל ירי של המון פגזים, אמרו לי 'צריך לדאוג שידחפו לנו עוד תחמושת'. הערתי את מי שצריך, ושנינו מדברים עם המטכ"ל, מבקשים תוספת תחמושת, ומנגד אומרים לצד השני מאיפה למשוך אותה, כל זה כדי שהכוח המחלץ יקבל את המיסוך ואת כל האש הנדרשת".
30 מחבלים חוסלו בקרב ההרואי שניהלו לוחמי אגוז באותו לילה, אחרי שהגיעו למבנה בדרום לבנון שבו מחבלים ירו עליהם מנשק קל וגם פצצות מרגמה וירי נ"ט. המחיר היה כבד: שישה לוחמי אגוז נפלו בקרב. רס"ן ת' נשאלת אם פעולה כזו היא הצלחה או כישלון, ולוקחת רגע לפני שהיא עונה. "ברור שכל חייל או אזרח שנהרגים הם עולם ומלואו", היא אומרת, "ואין על זה שום נחמה; אבל מצד שני הצלחנו לפנות את כל הגופות לארץ, פינינו מהר את כל הפצועים, ובעזרת המיסוך שיצרנו מנענו עוד פגיעה בכוחותינו".
ובבוקר שאחרי אירוע כזה, את נכנסת ל-ynet ומתעמקת בשמות הנופלים שהיו מעורבים בתקרית?
"אני לא רואה חדשות. זה ככה שנים. בסוף אין מישהו שלא מכיר מישהו שנפל, אבל צריך להסתכל גם על מי שהצלנו. ואנחנו עושים הכל כדי לשמור על החיילים".
רס"ן ת', בת 40, גרה בקיבוץ בצפון שלא פונה. היא אחת מארבע קצינות שמכהנות כראשי המדורים (רמ"דיות), תפקיד מבצעי כבד משקל, במרכז האש של פיקוד הצפון. בפרוץ המלחמה היא שירתה בבור המבצעים בקריה כנציגת חיל התותחנים. בספטמבר האחרון, עם התחממות הגזרה הצפונית, קודמה לתפקידה הנוכחי: אחראית על כל האש שמופעלת נגד האויב בגזרת הפיקוד, בעיקר כדי לסייע לכוחות המתמרנים מהיבשה.
לידה יושבת רס"ן א', 43, ראש מדור לוחמה ספקטרלית. "שיבוש מערכות אויב", היא מפשטת את הטייטל. "אם האויב רוצה להשתמש במכשיר מסוים, אני מונעת ממנו את היכולת הטכנית להשתמש בו".
השלישית, רס"ן צ', 34, מפעילת מערכות לוחמה אלקטרונית בעברה, וכיום רמ"ד פיקוד ושליטה (פו"ש). "אנחנו אמונים על פירוק הפיקוד והשליטה של חיזבאללה", היא מסבירה, "הן בתשתיות והן באנשים. שלא יצליחו להוציא מתווים או לנהל לחימה. במילה אחת? פצצות".
ואילו הרביעית, רס"ן ר', 30, מכהנת כרמ"ד רדואן: "המשימה שלנו היא לבנות את תוכניות התקיפה ואת הטכניקות המתאימות, לחקור את הארגון ולהבין אותו כמה שיותר, כדי להשמיד את האיום שלו על המדינה".
זו הפעם הראשונה שבה ארבע נשים עומדות בראש ארבעת המדורים במרכז האש בפיקוד הצפון, ולמרות התפקידים הבכירים שהן מאיישות, במציאות מדובר בחבורת קצינות מצחיקות, ציניות במידה, שברגע האמת פועלות במקצועיות כדי לתת מענה צבאי רציני בכל שעה.
הן ייחודיות למזרח התיכון. בשום שדרת פיקוד אזורית אין עוד כמותן, ולכן - אבל לא רק - הן מעוררות השראה. הישיבה המשותפת אינה רק לצורך הראיון, כי שיתוף הפעולה ביניהן מתנהל על בסיס יומי. "יש ממשקים בינינו", אומרת ר', "תוך כדי הלחימה, וגם לפניה ואחריה. כשאני מפעילה אש אני בונה תוכניות תקיפה שכוללות גם אש יבשתית - טילים, רקטות, פגזים וכל מה שיש לאש יבשתית, וגם מרכיבי לחימה אלקטרונית. אני מנצלת את כל מה שיש".
6 צפייה בגלריה
“כשאני מפעילה אש, אני מנצלת את כל מה שיש". תקיפה בביירות | צילום: אנואר אמרו, אי־אף־פי
אז בתקיפת הבונקר של נסראללה, כולכן הייתן שותפות?
צ': "אנחנו לא יודעות, כי זה בדרג המטכ"לי. יש חלוקה. זו לא את שלוחצת על הכפתור".
ר': "יש דרג מטכ"לי, פיקודי, ואת האוגדות המתמרנות. אנחנו תמיד בממשק בין האוגדות למטכ"ל, ויש משימות של פיקוד הצפון. זה משתלב".
כלומר הופתעתן מהחיסול כמו שכל אזרח ממוצע במדינה הופתע?
"אה... כן", מנסה צ' לצאת מהסיטואציה. "אנחנו מטפלות עד דרג מסוים. יש לנו תוכניות משותפות עם חיל האוויר, למשל. יש לנו בנק מטרות. לפעמים זה בן אדם, לפעמים שטח גיאוגרפי".
ויש לכן לוח עם תמונות שעליהן מסמנים איקס?
"גם אצלי וגם אצל ר'", מסבירה צ', "יש דרגים מסוימים שאנחנו עוקבים אחרי כל אחד שמצליחים לחסל מהם, ואז לא מסמנים איקס על כל מחוסל, אלא מחליפים את התמונה שלו בזה שמחליף אותו. לאדם הראשון יש מחליף, שפחות טוב ממנו, ואז הבא אחריו, וכן הלאה".
א': "אני יכולה להגיד לך שאנחנו לגמרי על המסילה ובדרך הנכונה לאפשרות להחזיר את תושבי הצפון לבתים. מרכז האש פועל במגוון תוכניות, עוצמות, תכנונים ופעולות בשטח, על מנת לאפשר את זה כמה שיותר מהר. המציאות קצת מורכבת"
מה המחשבה שעוברת כשסינוואר מחוסל על ידי חייל פשוט, ולא במבצע שתוכנן על ידי מערך מתוחכם כמו שלכן?
ת': "אני שמחה על זה, כקצינה וכאזרחית. יש משהו בחייל הפשוט שהוא לא באמת פשוט. כל חייל חשוב כדי להביא את הניצחון ולהצליח. שמחתי שזה לא קרה בתקיפה שתוכננה בעשרות ימים. הרבה מהתפקיד שלי הוא להגן על החיילים האלו. כל סיוע לכוחות, כמו ירי ארטילרי 'כדי לרכך את השטח', מה שנקרא, כדי שיהיה פחות אלים כלפי החיילים. זה מה שמניע אותי - שיהיו כמה שפחות נפגעים לכוחותינו ושהאויב ייפגע כמה שיותר".
יש לכל אחת מכן דמות מסוימת שמלווה אותה, לצד חלום להוסיף אותו לרשימת המחוסלים?
ר': "יש לנו רשימת משימות שאנחנו תמיד עובדים עליהן. אנחנו תמיד מנסים לחפש את ההזדמנות המבצעית הבאה. זה יכול להיות כל דבר, גם מקום. אנחנו מנסים לרכז את כל המאמץ כדי להגן על התמרון".
ת', כמי שאחראית על האש היבשתית, יש לך מקבילה בגזרת עזה? העובדה שאת יכולה למשל להפעיל אש ולא לחשוב על חטופים במנהרה, עוזרת לך להעז יותר?
ר': "דווקא אני רוצה לענות. בתפקידי הקודם הייתי חודשיים באוגדה מתמרנת בעזה, כמפקדת תקיפה, והפעלתי הרבה מאוד אש, גם יבשתית, גם אווירית, גם לוחמה אלקטרונית. מכל הסוגים, בדיוק עם הדילמות האלה. וזה ממש לא פשוט, אלה אתגרים אחרים, קבלת החלטות אחרת, וכל הזמן הראש נמצא גם בהגנה על הגבול, גם בכוחותינו".
את יכולה לשתף בדילמה שבסופה החלטת לא לתת את מכת האש שתיכננת?
ר': "כן. היה מישהו שחיפשנו הרבה מאוד זמן, ומצאנו אותו. אבל כשבאנו להוציא את התקיפה בצורה מאוד מהירה, הבנו שיש חשש שעשוי להיות קשור למשימה שנוגעת לחטופים באזור. מיד עצרנו את התקיפות בסביבה. בדיעבד הבנו שזה היה רק חשש, אבל זה היה רגע מאוד מלחיץ שבו התחלנו לחקור את כל מה שיש לנו כדי לוודא שאין חשש לפגיעה בכוחותינו. אחר כך הצלחנו להוציא את התקיפה לפועל. הוא חוסל, בכל מקרה".
ארבעתן תושבות הצפון, נלחמות על הבית במלוא מובן הביטוי. בשנה האחרונה הן ראו את תוכניות האויב וכוונותיו, סיכלו פעולות שתיכנן נגד חיילים ואזרחים ישראלים, ומיד סימנו את המטרה הבאה. אלא שגם אותן אפשר עדיין להפתיע.
"יש דברים שמפתיעים אותנו, כמו התשתיות בשטח", אומרת רס"ן צ'. "לא הופתענו מעצם קיומן של המנהרות, אלא מכמות ההשקעה של הצד השני. הזמן והחומר שהושקעו ביצירת התשתיות. זה הפתיע".
עברה לכן בראש המחשבה על תרחיש שבו כוח רדואן היה פולש לישראל מצפון במקביל למחבלי נוח'בה בדרום? אפשר להשוות ביניהם?
ר': "אי-אפשר להשוות, כי אלה ארגוני טרור שונים בשטח שונה. הנוף של עזה לא דומה לנוף בצפון. האיום שונה, האויב משתנה ואנחנו משנים תוכניות תקיפה בהתאם. האיום על ישראל היום שונה משמעותית מזה שהיה ב-6 באוקטובר אשתקד. אנחנו במקום הרבה יותר טוב, הוצאנו המון תוכניות תקיפה, למדנו את הלקחים ועשינו התאמות. השמדנו, תקפנו, הרגנו, ואנחנו בונים את תוכניות ההמשך. המענה יהיה טוב יותר מבעבר".
א': "פיקוד הצפון התאמן לאירוע כזה במשך שנים. אנחנו לא יהירים, לא שחצנים, ואני לא אומרת שהיינו מכילים אירוע פלישה לצפון במהירות אין קץ. זאת הייתה התמודדות מאוד קשה, אבל הייתה פה התמודדות".
6 צפייה בגלריה
“השמדנו, תקפנו, הרגנו. אנחנו במקום טוב יותר". תקיפת הבונקר של נסראללה | צילום: אנואר אמרו, אי־אף־פי
ר': "יש דברים שאנחנו יודעים עליהם הרבה זמן. לא תמיד נכון להשמיד הכל ברגע האמת. יש תוכניות שנכון לנצל בהזדמנות מבצעית מסוימת. פיקוד הצפון מבצע כל מיני תקיפות כל הזמן, אבל עכשיו זו ההזדמנות המבצעית הנכונה להשמיד את כל מה שאנחנו יודעים עליו ולהשלים את הפער".
הן מגיעות מערי ומקיבוצי הצפון, מכירות אישית מפונים שהתמקמו ביישובים שבהם הן מתגוררות. מנגד, הן אלה שפעלו לפינוי תושבים אל מעבר לגבול. רס"ן א', למשל, הייתה זו שפרצה לשידורי הרדיו בלבנון והורתה לתושבים להתפנות.
כתושבת הצפון, חשבת מה היה קורה אם את היית בצד השני של הרדיו?
א': "קודם כל כן, כי אנחנו בני אנוש וזאת מציאות מאוד מורכבת. אני מניחה שמי ששמע את ההודעה הזאת ברדיו הרגיש אגרוף בבטן. אני מאחלת להם שהמדינה שלהם תדאג להם, כמו שהמדינה שלנו דואגת לנו, למקומות חליפיים ראויים ולפתרונות יש מאין. אבל נקודתית, הפעולה הזו היא האופטימום שהיינו צריכים על מנת לייצר את התקיפות האלה, בלי לפגוע בבלתי מעורבים, ולכן הפעילות הזאת הייתה קריטית ויצרה הד בעולם הערבי".
גם את מתעוררת בלילות כמו ת', עם מחשבות על התקיפה הבאה?
"היו לי 'הנבטות', שלצערי אני לא יכולה לדבר עליהן. דברים שאמרתי ואיש מילואים לקח צעד אחד קדימה ויצר מסיעור מוחות. היה משהו שייצר מציאות מבצעית מטורפת, אבל אי-אפשר לדבר עליו, והוא תוצר הנבטה - התעקשות של אנשי המילואים אצלי במדור. אנחנו עובדים עם אמצעים טכנולוגיים שמייצרים אפשרות לסכל מסרים בכל מיני פלטפורמות. אחת מהן היא רדיו, גם טלפונים".
ואז את מגיעה הביתה, מנסה לסדר לילד את המחשב, ולא מצליחה?
א', צוחקת: "הרמקולים לא מתחברים ואני נגנבת. אני די טכנית, אבל אין ספק שאם יום למחרת אין חלב בבית, את אומרת, 'יא אללה, אתמול שינינו עולמות, והיום כוס קפה אי-אפשר להכין'. בטח שיש דיסוננס, וברוב המקרים את גם לא יכולה לשתף. ודרך אגב, יש גם דברים שאפילו בינינו אנחנו לא יכולות לדבר עליהם. בבית, על רוב הדברים אני לא יכולה לדבר. רק בדיעבד, אחרי שהם פורסמו”.
מתי לדעתכן אפשר יהיה להחזיר את התושבים לצפון?
ר': "גדול עלינו להגיד".
ת': "הצבא עושה הכל כדי להשיג את כל מטרות המלחמה, שקשורות בצבא. החזרת התושבים זו החלטה של דרג מדיני וזה לא קשור אלינו".
וכנשות מקצוע, אתן תדעו לומר בבוא היום, "מבחינתי, כמו שאני רואה את זה, אפשר להחזיר את התושבים"?
א': "אני יכולה להגיד לך שאנחנו לגמרי על המסילה ובדרך הנכונה לשם. מרכז האש פועל במגוון תוכניות, עוצמות, תכנונים ופעולות בשטח, על מנת לאפשר את זה כמה שיותר מהר. המציאות קצת מורכבת".
אתן מקבלות טלפונים מחברים ששואלים "מתי נחזור הביתה"?
ת': "ראשית, אנחנו לא זמינות כדי לענות. הטלפון שלנו כל היום על מצב טיסה. שנית, לא שואלים אותי כלום על הצבא. אגיד לך את האמת, את במקומות שאת פחות יכולה לדבר עליהם, אז אנשים יודעים כבר לא לשאול".
כמה אתן מרגישות שמקשיבים לכן? כי לקצינה מ-8200 לא הקשיבו, וגם לא לתצפיתניות.
כולן: "מאוד מקשיבים".
ר': "הייתי חדשה במרכז האש, מספר ימים לפני שהתחלנו את התכנון, ואחד הדברים הבולטים פה שאני מאוד נהנית שמקשיבים לכל אחד ואחת, עד לחיילים הכי חדשים".
ת': "מפקדי חטיבות שואלים אותי מה אני חושבת, מה כדאי להם לעשות. פה מקשיבים לכל הדרגים. אני בכללי הולכת נגד הזרם, תדעי את זה, כל החיים. וזה מצליח. כשלמדתי משפטים, תמיד אהבתי את השופט שבדעת המיעוט. אני חושבת שאם אתה אסרטיבי, מקשיבים לך".
כשבנות מתגייסות, בדרך כלל הן לא רואות בחיל התותחנים שאליו אתן כפופות אופציה נוצצת. המלחמה שינתה את זה?
ת': "בשנים האחרונות החיל מאוד נוצץ. יש סרבני בקו"ם שאומרים 'או תותחנים, או שאני לא מתפנה'. דור ה-Z מאוד טכנולוגי, הוא רוצה את זה, ומהצד השני גם את הלחימה. מתייחסים אליך כלוחם, אתה לובש מדים טקטיים, אתה עם נשק, הכל".
ר': "אני באה מהצד השני. התגייסתי לקרבי ועשיתי תפקידים קרביים במשך עשור. זו הפעם הראשונה שאני בתפקיד שבו אני יושבת במשרד. שירתי בדרום, בצפון, באיו"ש, בבוץ, בגשם, בחום, במדבר, ביער, בכל מקום אפשרי, ובגלל האופי של החיל עברתי גם דרך מערכים שונים - יצא לי גם לבצע ירי בסוללה של התותחנים, החלק הפיזי, וגם לעשות את כל החישובים של הירי כדי לוודא שהפגז מגיע למטרה. זו ממש פיזיקה".
ר': "בשבוע שעבר כמעט בכיתי בגן. באתי לאסוף את הבן שלי ושאלו 'מי את', 'מי הילד שלך'. עכשיו הוא עם אבא שלו, שעובד בתעשייה ביטחונית. שזה לא פשוט, כי גם היקף העבודה שלו מאוד חשוב, ותמיד המשימה שלי משפיעה על המשימה שלו"
את בכלל עשית היסטוריה, נכון?
"כן", מצטנעת ר', "הייתי הקש"אית הראשונה בצה"ל, קצינת שיתוף אש. לא היו נשים בתפקיד ובאתי והתעקשתי, והנה, עכשיו יש עוד מלא נשים. זה היה קטע כזה שאמרתי שרציתי, ואמרו לי שבנות לא יכולות לעשות את זה. ככה זה היה. אז התעקשתי, המפקדים הבינו את היכולות שלי כאדם והסתכלו על הפוטנציאל".
אליס מילר פתחה את הדלת לקורס טיס לנשים; היא עלתה מדרום-אפריקה, את מארצות-הברית. ניפוץ תקרת זכוכית זה קטע של עולות חדשות?
ר': "יש משהו מיוחד בעולים חדשים, שעוברים קושי שונה ומחזיקים במחשבה אחרת. עליתי ב-2014 כדי להיות חיילת. כל החיים שלי כישראלית אני בצבא, אפילו העברית שלי היא עברית צבאית. כל אחת מאיתנו הייתה צריכה להילחם כדי להגיע למקומות האלו, אבל עכשיו, מי שבאה אחרינו צריכה להילחם על זה פחות. זה שבאתי מארצות-הברית נותן לי איזשהו בסיס נתונים או רקע אחר שממנו אני בוחנת את מה אנחנו עושים".
ההורים והחברים מהבית לא אומרים לך "משוגעת, תחזרי"?
ר': "בחו"ל לא מבינים את המלחמה ואת המצב כמו שאנחנו מבינים אותם. הם חושבים שאנשים הולכים פה ויורים בהם. אז נגיד כשההורים שלי רוצים לראות תמונה של הנכד הם כבר פונים לבעלי, כי אני לא זמינה, והם יודעים שאני עסוקה. הוא עושה מה שהוא יכול כדי לתווך להם את המצב, ואומר להם, 'זה לא כמו שאתם רואים משם, אנחנו בטוחים, ואם יש אזעקה אז אנחנו הולכים למקלט', ו'זה המקלט', ו'הנה, זה המרחק מהבית'. קשה להבין אם לא חיים פה. אני מקבלת המון 'אנחנו חושבים עלייך' ו'מקווים שאת בסדר', אבל אף אחד לא קורא לי בחזרה. הם גם מבינים שמה שאני עושה פה משמעותי. החלום שלי לא היה להיות בצבא, החלום שלי היה להיות ישראלית, וחלק מלהיות ישראלי זה להתגייס לצבא".
התמרון הקרקעי בדרום לבנון החל לפני כחודש. צמרת חיזבאללה חוסלה, וגם אחרי שנסראללה כבר לא מסתובב בין החיים, ארבע הקצינות שמובילות את מרכז האש בפיקוד הצפון לא בטוחות ש"ניצחון מוחלט" או חיסול מוחלט של הארגון השיעי הוא יעד בר-השגה.
"חיזבאללה זה משהו גדול לדעתי מהצבא, יש בו מרכיבים פוליטיים וחברתיים", אומרת ר'. "אבל אפשר לגרום לצד השני להבין שהרעיון שלו פחות טוב ממה שנראה לו", משלימה א'.
הקשר הקרוב ביניהן מתבטא גם באתגרים האישיים שכל אחת מהן עוברת בחודשים האחרונים. "בחודש הראשון של החזית הצפונית, אני ו-צ' ישנו מזרן ליד מזרן", נזכרת ר'. "הייתי מגיעה בשעות הלילה ו-צ' הייתה פורסת מזרן עבורי, וזה היה מחמם לב שמישהי חושבת עליי. א' דאגה לי לשמיכה ולכרית שאיתן אני ישנה עד היום, כי את שלי שכחתי בבית".
ואולי החיבור המרשים ביניהן הוא תוצאה של סטטוס משפחתי דומה: כולן אמהות לילדים קטנים. ל-ת' יש חמישה ילדים, מתינוק בן שמונה חודשים ועד ילד בן 14; צ' היא אמא לשלושה, בני חמש, שלוש ושנה; כמו א', ששלושת ילדיה בני 15, 13 ועשר. ר' היא אמא צעירה לפעוט בן שנתיים.
ת': "אצלי כל המשפחה מתגייסת. בעלי עם השלושה הקטנים, שני הגדולים הלכו לאמא שלי כדי להקל עליו. ממש אופרציה משפחתית. סבתא שלי שגרה לידי עוזרת לבעלי הרבה. אני פה שבועות על גבי שבועות, הילדים עוברים אזעקות, ואנחנו פה בשלט רחוק".
6 צפייה בגלריה
המבנה בו חוסל סינוואר. ת': ''שמחתי שזה לא קרה בתקיפה שתוכננה עשרות ימים''
(צילום: יואב קרן)
א': "המרקם המשפחתי מאוד נפגע. אנחנו עוסקות הרבה בחוסן של הבית, כדי לאפשר לילדים להתמודד עם המציאות שבה אנחנו לא נמצאות בבית, והם צריכים להתמודד עם ימים מאוד לא פשוטים. לא פעם הילדים היו לבד בבית, גם באזעקות. לצערי הם רגילים לזה".
ת': "כשאני בבית אני בבית, וכשאני בצבא - אני מול המשימה. אני פחות מאמינה בהוראות מרחוק. בגן של הקטנים כעת פחות מכירים אותי. כשאני באה, שואלים אותי 'איך את פה?' הייתי בוועד ההורים הרבה שנים, כדי להעצים את הגדולים".
ר': "בשבוע שעבר זה קרה לי וכמעט בכיתי בגן. באתי לאסוף את הבן שלי ושאלו 'מי את', 'מי הילד שלך'. עכשיו הוא עם אבא שלו, שעובד בתעשייה ביטחונית. שזה לא פשוט, כי גם היקף העבודה שלו מאוד חשוב, ותמיד המשימה שלי משפיעה על המשימה שלו".
זה מעצבן להישאל על התפקוד בבית? הרי גברים בתפקידים בכירים לא נשאלים על כך.
ר': "גבר בחיים גם לא אישר תקיפה תוך כדי שהוא שואב חלב. אנחנו עשינו את זה. אישרנו תקיפות בשטח אויב תוך כדי ששאבנו חלב".
ת': "סיימתי להניק את הילד הקטן שלי איך שהתחילה המלחמה והקפיצו אותי. כי לא הייתי בבית, ואני לא אתחיל עכשיו לשאוב. אין מה לעשות".
צ': "אספתי תרומות חלב עבור הילד הקטן שלי. ההנקה הייתה חשובה לי. הייתה תקופה שלא חזרתי הביתה וכמעט נגמר לי החלב, ואספתי תרומות מנשים פה, בבסיס. הוא אכל את זה. בכל פורום נשים בצבא, תמיד אומרים: 'תהיו בוועד ההורים, זה יהפוך אתכן למעורבות'. אני מעורבת בגידול של הילדים שלי בלי להיות בוועד, וזה מה שאני מאחלת לכל הורה. זה יהפוך את כולנו לחברה שפויה".
אתן מקפידות שלא לסמס בקבוצות של הגן או בית הספר, כדי לא להלחיץ?
ת': "אני בכלל לא פעילה בקבוצות. הכמויות של ההודעות בלתי נסבלות. זה הרבה יותר מתיש מכל מלחמה".
א': "כשהבת שלי רוצה ללכת לסרט, אז האמהות של החברות שלה אומרות: 'אם אמא שלך מרשה לך ללכת, אז כנראה שהכל בסדר'. אני המצפן".
ת': "כמו שאצלי, אם האמהות רואות אותי בבית, הן אומרות: אם את פה, אני רגועה".
הפגישה נערכת באחד החדרים במרכז האש, אבל לא בבור, כמו שתוכנן במקרה של אזעקות אמת. לרגע יש אשליה בבסיס הירוק והמסודר שאין מלחמה בעולם. אבל אז מגיע הערב, ואיתו פוש מ-ynet שמבשר על אזעקות בצפת, ומחזיר למציאות שבה ארבעתן ממלאות תפקיד מכריע. לצד הרצינות והמקצועיות, התזונה הנוכחית שהן מציגות מתבססת על במבה וקינדר, ולקינוח קפה שחור וסודה.
אי-אפשר לטעות בעוצמה השקטה שיוצאת מהן. היו רגעי צחוק והתרגשות, הומור עצמי בשפע וגם תחושה שהן מעניקות ומדרבנת כל אוזן שתקשיב. הן יודעות למה הן כאן. כמעט כל ישראלי נפגע או מכיר כאלה שנפגעו בשנה האחרונה. זה לא פוסח על שום מגזר או חבל ארץ, גם לא על רס"ן ת'. "אמא שלי גדלה בבארי עד שהתחתנה, והרבה מהחברים שלה נרצחו ונחטפו. היא לקחה את זה מאוד קשה", היא אומרת. "שבועיים לפני המלחמה היינו בבארי אצל משפחת אבני, המשפחה המאמצת של אמא שלי. האח המאמץ, חגי, היה בכיתת הכוננות ונפל; ויש את משפחת אבן, שנרצחה כולה למעט שני ילדים; ויובל ומעיין בר, שנרצחו ב-7 באוקטובר, היו החברים הכי טובים שלנו. אין, זה לא נגמר. אמא שלי הייתה בהמון הלוויות. אם זה נותן מוטיבציה? מאוד".
לצד המוטיבציה לפעול, ישנה גם האחריות לדייק. "היו פעמים", אומרת רס"ן צ', "שתיכננו מטרה כלשהי, וכשרצינו להוציא אותה לפועל הבנו שהיא כבר לא רלוונטית. חשבנו שיש מישהו בנקודה מסוימת והבנו שהוא כבר לא בנקודה הזאת".
פעם מנעת תקיפה מסוימת כי אשתו של היעד או ילדיו היו איתו?
ר': "כן, אפילו היום עשינו את זה. הבוקר עצרתי תקיפה כי הבנו שיש שם בלתי מעורבים".
א': "זה מלווה אותנו לאורך כל התפקוד שלנו. קודם כל כאמא, זה מוטיב מלווה. אני יכולה להגיד לך שאין פעולה שבה את לא חושבת, רגע, אולי הייתי צריכה להתחיל לעבוד על זה שעה קודם, אולי זה היה יוצא אחרת. זה אינסופי, זה מלווה אותנו ואני שמחה, כי זה גורם לנו להשתפר".
כשאני שומעת בחדשות "מטוסי צה"ל תקפו בדמשק", מה אתן יודעות שאני לא?
צ': "קרה שהייתי בבית והיה בדיוק דיווח בחדשות. חייכתי, כן?"
ואז בעלך תופס אותך מחייכת, ומה הוא אומר?
צ': "את יודעת על זה משהו?"
א': "וואי, זו השאלה אצלנו בבית. 'את יודעת על זה משהו? אתם קשורים לזה?' מה אני עונה? 'אני יצאתי בחמש'".
ר': "יש משהו בזה שאנחנו חווים כל אירוע פעמיים. כאנשי צבא בהיבט המבצעי והמקצועי, וגם כאזרחים במדינה".
וגם כתושבות הצפון. קורה שאחרי מכת אש אתן מופתעות מהתגובה שהצד השני מספק?
צ': "אני מודעת לסדרי הגודל של יכולות הארגון. אחרי שנתנו מכת אש, זה לא שאמרתי, 'זהו, השמדתי את השטח הזה ולא יצוץ משם כלום'. זה לא מפתיע אותי שהוא יורה. גם כשפגענו בנסראללה ובבכירים, אנחנו עדיין חווים לחימה בשטח. וואלה, זה לא שחשבתי שנהרוג את נסראללה וכולם ירימו ידיים, אבל מנטלית זה קשה הדבר הזה, שכאילו אתה חושב שאתה מצליח לגדוע את ראש הנחש ובכל פעם הוא צץ לך במקום אחר. אנחנו מורגלות לצפות את ההפתעה הבאה, כדי לא לישון על האף, לא ליפול לשאננות".
השכנים כבר שאלו אתכן מתי תיגמר המלחמה?
א': "אם מישהו יודע, שיגיד. אנחנו שואלות את זה כל בוקר".
