אביה של המנוחה ארג'ואן הוביל אותנו אל סלון הבית. תמונתה קידמה את פנינו. מתה צעירה, בקושי בת 24. בתמונה שהוגדלה פניה יפהפיות וחיוכה קורן מאושר. האב, עבד א-סלים, נעמד מול תמונת בתו, עיניו לחות. פניו מיוסרות, נחרצו בכאב בל יתואר. "בבת אחת נהיה זקן", אמר לנו עליו קרוב משפחה.
הגברים האבלים יושבים תחת סככה בחניה שבכניסה לבית. הנשים בחצר המקורה. התיישבנו לצד האב ולא ידענו איך לנחמו. הרי אין באמת מילים שיכולות להקהות את הכאב. מקום האסון אינו רחוק מהבית, סופרמרקט על הכביש הראשי החוצה את מג'ד אל-כרום, הכפר שבו נולדה ארג'ואן ובו מתה בצהרי יום שישי שעבר. "שוק האחים הגדול" הוא ככל מרכול שמוכר הכל; מירקות ופירות עד מוצרי ניקוי ומוצרי חלב. לפני שבאנו לבית האבלים, הלכנו לראות את המקום שבו נהרגה הבת. מנהל החנות, חאתם סגייר, היה עסוק בפינוי הסחורה שנפגעה מנפילת הטיל. כשאירע האסון הוא בדיוק עמד בכניסה למרכול, ליד ארגזי הירקות. הרקטה נפלה אולי 30 מטר ממנו, בדופן המערבית של החנות. "לא ייאמן כמה אנשים היו פה", הוא אומר, "ככה זה תמיד ביום שישי בצהריים, החנות מלאה. ובשלוש ועשרה, אולי דקה פחות, פתאום אזעקה, ועם האזעקה, אולי כמה שניות אחריה, הגיע הפיצוץ".
הרקטה נפלה מחוץ לסופר שבנוי כולו בנייה קלה. הרסיסים חוררו את לוחות האסכורית והגבס. ארג'ואן מנאע, שעבדה כאן כקופאית, הגיעה כמה דקות לפני האסון למשמרת צהריים שמסתיימת בערב. מורסלין, הקופאית שאותה החליפה, סגרה קופה, קמה ממקומה וארג'ואן התיישבה. אז בדיוק נכנס חסן סואעד בן ה-22 לחנות והתקרב לקופות.
אחר כך, כשנשב בבית האבלים של משפחתו בכפר השכן בענה, יאמרו לנו קרוביו שאפשר לקנות ירקות גם אצלם בכפר, אבל כשמחיר העגבניות לקילו נושק ל-30 שקל, מחפשים את המקומות עם המחירים הכי טובים. וב"שוק האחים הגדול" יש מחירים טובים והרבה מבצעים וזה בסך הכל חמש דקות נסיעה.
"היה יום שישי רגיל", אמר דודו מוחמד, "רגע לפני שחסן יצא לקניות, עבר ליד ביתו חבר והם קבעו לראות את הקלאסיקו בשבת בערב. הוא אהב לראות כדורגל עם חברים ומשפחה", אמר הדוד בקול שבור, "לשבת כמו כל בחור צעיר עם פיצוחים וליהנות מכדורגל. בחור צעיר עם כל כך הרבה חלומות ושאיפות. בסך הכל הלך לקנות כמה דברים לבית, מי האמין שיקרה מה שקרה ושהוא לא יחזור".
זמן קצר אחר כך נשמע הפיצוץ שהרעיד את האזור כולו ואחריו נשמעו עוד ועוד אזעקות ואנשים נצמדו לקירות בתיהם, נשכבו על הכביש כשידיהם על הראש. במרחב העצום הזה של הגליל, שהוא היום כולו שטח אש המופגז על בסיס יומיומי, כדאי מאוד שהאזעקות יתפסו אתכם ביישוב יהודי, שם לפחות תוכלו למצוא מרחב מוגן. ביישובים הערביים אפשר רק להתפלל ולקוות לטוב. כמעט שאין מיגוניות שמפוזרות במרחב הציבורי ואין מקלטים. אוקיי, לא מדויק. במג'ד אל-כרום, יישוב של 17 אלף איש, יש שש מיגוניות אבל אפס מקלטים ציבוריים. ביישוב הקהילתי מכמנים, לא הרחק ממג'ד אל-כרום, המונה קצת יותר מ-600 תושבים, יש שני מקלטים ציבוריים. המקלט היחיד במג'ד אל-כרום נמצא בבית הספר היסודי ואין מה לבנות עליו. "זה בית ספר של 750 תלמידים", אומר קב"ט המועצה, אחמד ח'לאילי, "והמקלט יכול לאכלס לפי הוראת פיקוד העורף עד 120 איש, תלמידים ואנשי צוות, כי מעבר לזה אתה גורם לחנק. אז כרגע אין לימודים כי אין מקלטים לתלמידים. לומדים בזום כמו בקורונה".
הוועד הארצי של ראשי היישובים הערביים אסף נתונים לגבי פערי המיגון בין היישובים היהודיים לערביים. בדיר אל-אסד, יישוב של 13,456 תושבים, אין מקלט ציבורי אחד. אותו דבר בג'דיידה-מכר, יישוב של 21,713 תושבים. גם שם אין ולו מקלט אחד. כך יישוב אחר יישוב ערבי, אפס מקלטים ציבוריים. אבל בראש פינה, יישוב של 3,482 תושבים, יש 35 מקלטים ציבוריים.
אותו סיפור עם המיגוניות. המדינה הזרימה ליישובי הצפון מאות מיגוניות מאז פרוץ המלחמה באוקטובר האחרון. ראש המועצה המקומית של מג'ד אל-כרום, סלים סליבי, שלח עשרות מכתבים למשרדי הממשלה הרלוונטיים כדי שהיישוב שלו יקבל מיגוניות. "יש לנו 30 שניות מרגע הישמע האזעקה כדי לתפוס מחסה", אומר ראש המועצה, "אבל אין פה מחסות. הבתים רובם ישנים ונבנו בלי ממ"דים. בכל השטח הבנוי שלנו, 5,000 דונם, תמצא רק שש מיגוניות, וגם זה אחרי שפיקוד העורף אישר לנו שמונה מיגוניות. אישרו שמונה ושלחו רק שש. לכרמיאל השכנה הגיעו בשנה האחרונה שיירות של משאיות עם מיגוניות. 129 מיגוניות פיזרו שם ברחובות, 129! ושלא תבין, זה הגיוני שבכרמיאל יהיו יותר מיגוניות, זו עיר גדולה עם יותר תושבים. אבל הפער בינינו לא אמור להיות ביחס כזה. זה פער שזועק לשמיים מאפליה. שם יש מקלט ציבורי בכל שכונה ובכל מבנה ציבורי והבנייה שם ברובה חדשה עם ממ"דים. פה רוב המבנים ישנים. לא מאשרים אצלנו בנייה חדשה".
רפאל על הכוונת
יום לפני בואנו נורה מטח של כ-40 רקטות לאזור הגליל המערבי, ובית בטמרה חטף פגיעה ישירה. אישה בת 57 נפצעה קשה. שעה אחרי שיצאנו ממג'ד אל-כרום נשמעו באזור עשרות אזעקות, ומעט מהנפילות היו בשטחים פתוחים. אבל למחרת, יום שלישי, שיגר חיזבאללה מטח צפוף של כ-50 רקטות ובית במעלות-תרשיחא ספג פגיעה ישירה. מהפיצוץ נהרג מוחמד נעים, שלא הספיק להגיע למרחב המוגן.
הפגיעה בסופרמרקט במג'ד אל-כרום הייתה חלק ממטח של כ-30 רקטות. בעל העסק, מעיד ג'אבר, ישב במשרדו שבירכתי הסופר והיה בטוח שהטיל נפל בתוך החנות. "קשה לתאר את עוצמת הפיצוץ", הוא אומר, "אחרי כמה שניות של הלם יצאתי מהמשרד ומה שראיתי אני לא אשכח בחיים. הכל היה מלא עשן ואש, אנשים שכבו פצועים, צעקות מכל עבר, זעקות של כאב, ממש כמו בשדה קרב של מלחמה".
בצד הכביש, בכניסה למרכול, הציבה המועצה שני צינורות ביוב גדולים מבטון המשמשים כמיגונית מאולתרת. יש ביניהם רווח זעיר המאפשר כניסה ושני צידיהם החיצוניים חסומים בבאלות, שקי חול עצומים. 8,000 שקל עלות הצינור. המועצה פיזרה באזורי המסחר של היישוב 20 צינורות כאלו. כמובן זה על חשבונה, המדינה לא נתנה אגורה.
מוקד החירום לתמיכה ומידע לחברה הערבית, שנפתח לאחר פרוץ המלחמה, נסגר לפני כחצי שנה. הוא מומן על ידי המשרד לשוויון חברתי, אולם לאחר מינויה של מאי גולן לשרה האחראית על המשרד הופסק המימון. גולן טענה כי הכספים שהעביר המשרד לאוכלוסייה הערבית הגיעו בפועל לארגוני פשיעה, טענה שלא נבדקה, לא נחקרה וכמובן לא הוכחה. במקום המוקד שנסגר פתחו עמותת אינג'אז וועד ראשי הרשויות הערביות מוקד חדש, שממפה את החוסרים ואת הצרכים בתחום המיגון והחירום של הרשויות הערביות. פעילות המוקד ממומנת מתרומות, וגם מעט הציוד והמיגוניות שהמוקד מצליח לארגן ולשלוח לרשויות הערביות בצפון הארץ נקנה מתרומות. מממשלת נתניהו-סמוטריץ'-בן גביר הם לא רואים אגורה.
גם ראש עיריית סכנין ויו"ר הוועד הארצי של הרשויות הערביות בישראל, מאזן גנאים, שלח אותנו לספור את המיגוניות שפוזרו אצלו בעיר. לגבי מקלטים הוא הציע שנוותר מראש כי אין אפילו אחד. "אנחנו עיר של 36 אלף תושבים בלי אף מקלט ציבורי ועם שבע מיגוניות בלבד. אני רואה ושומע על שרי ממשלה שבאים לבקר בצפון, מגיעים לקריות, לעכו, ליישובים היהודיים, אבל אלינו, לערים ולכפרים הערביים, הם לא באים. כאילו אנחנו לא קיימים. אצלנו יש כל שעתיים אזעקה. יש פה באזור מפעל של רפאל ובכניסה לעיר בסיס צבאי, והאזור מטווח. והזיקוק של האפליה הוא שהטילים ושברי היירוט נופלים על סכנין, פוגעים בבתים וברכבים, גורמים לנזק כבד לרכוש ומטילים חרדה על התושבים, אבל הכסף של הארנונה של רפאל והבסיס הצבאי הולך למועצה האזורית משגב. זו אחריות של ראש הממשלה ושל הממשלה כולה לדאוג שביישובים הערביים יהיו מספיק מיגוניות ומקלטים. הוא הראש והוא האחראי והוא מתעלם מאיתנו. לא רק הוא, כל שרי הממשלה הזו".
סליבי, ראש מועצת מג'ד אל-כרום, אומר שבאירוע של יום שישי טופלו כ-70 נפגעי חרדה. עשרה ימים לפני כן נפלו בכפר שלושה טילים, אחד מהם פגע פגיעה ישירה בבית בשכונה העליונה, אחר פגע באתר בנייה לא הרחק מהסופרמרקט. "באירוע ההוא היו לנו ארבעה פצועים בינוני ואל תשאל כמה נפגעי חרדה", אומר ראש המועצה, "עשרות נפגעים. אנשים לא היו מוכנים לכזה דבר".
ג'אבר, הבעלים של המרכול, אומר ששתי הקופאיות שהוחלפו בדיוק ושתי סדרניות הסחורה, ארבעתן לקו בחרדה והן לא מוכנות לחזור לעבודה. "הן בשוק", הוא אומר, "לא מתפקדות, עדיין בהלם".
ומה שמרתיח הוא התגובות הנוראיות באתרי החדשות לידיעות על האסון הזה. "יופי, שכל הכפר שלהם יישרף", כתב אחד, ואחר הוסיף: "כדור הארץ מלא בערבים מוסלמים מסריחים". אזרח ערבי שהיה מגיב כך לידיעה על מוות של יהודים כתוצאה מנפילת רקטות היה נלקח מיד לחקירה, כשהוא אזוק בידיו ורגליו ופלנלית קשורה סביב עיניו כמו אחרון המחבלים. השר האחראי על המשטרה, איתמר בן גביר, היה דואג לזה באופן אישי. זו לא הגזמה, זה מה שקרה לאינתיסאר חיג'אזי בעקבות סרטון מטופש וסר טעם ולאזרחים ערבים שהעלו פוסטים דומים.
וכשהגענו לסוכת האבלים של הצעיר סואעד התברר כי לא אדישים כאן לתגובות הגזעניות הללו. "איזה מין אנשים כותבים דבר כזה", אמר קרוב משפחה, "'יימח שמם', 'מגיע להם', מה, לאנשים אין לב, אין מצפון, אין מוסר? מי יכול לשמוח על מוות של בן אדם, של צעיר שהלך לקניות, של אישה צעירה שעבדה בסופר, איך בן אדם יכול לחיות עם עצמו עם שנאה כזו לאחרים??"
נוסעים בין היירוטים
מהבית של סואעד בבענה נסענו לבית של ארג'ואן מנאע במג'ד אל-כרום. כמעט עשר דקות נסיעה ואף לא מיגונית אחת בדרך. ברדיו דיווחו על אזעקות בנהריה וסביבתה ובשמיים ראינו פטריות עשן של יירוטים. אם האזעקות היו נשמעות באזורנו היינו נאלצים לעצור מיד, לצאת מהרכב ולהישכב לצידו. אולי לנסות לרוץ לאחד מבתי העסק הסמוכים שגם להם אין מרחבים מוגנים. היה לנו מזל שלא התנסינו בחוויה הזו.
אריג', אמה של ארג'ואן, סיפרה שבתה תיכננה ללמוד משפטים. "היו לה חלומות כמו לכל אישה צעירה", אמרה האם, "ללמוד, להתחתן, להקים משפחה. איפה שהלכה אהבו אותה. אם הייתה יושבת פה לידך, היית גם אתה אוהב אותה. הייתה כל כך נעימה וטובה, דיבור רך ומבט חם בעיניים. תראה איך אני, איך אין לי כלום בפנים, שריפה יש לי בפנים, הלב נשרף, הלב נשבר, התרסק. הייתי בעבודה בכרמיאל בדיוק כשהאסון קרה. ותמיד אמרתי למשפחה שלי שכשאני בעבודה בכרמיאל שלא ידאגו לי. שמה יש לי מקלט ויש מיגונית, שמה יש איפה להתחבא. 'תדאגו לעצמכם', הייתי אומרת, 'כי פה אין כלום. תיכנסו עמוק בתוך הבית, לחדר הפנימי ותתפללו אינשאללה ח'יר', שיהיה טוב. כשהיו אזעקות היא תמיד הייתה מתקשרת אחרי זה. והפעם לא התקשרה. ואני מכרמיאל שמעתי פיצוץ חזק ולא הבנתי, לא דמיינתי שזה הפיצוץ שהרג לי את הבת, הרג את הבת שלי ארג'ואן שהייתה אדם טהור, נשמה שלא עשתה רע. אח, אח, איזו בת היא הייתה, נשמה כזו, לב זהב, יפה כל כך, איך אני מתגעגעת אליה, כל כך מתגעגעת אליה".
