מעטים שמו לב, אבל תגלית דרמטית הרעישה לאחרונה את חוקרי התנ”ך בעולם כשבמגילות גנוזות התגלה הדיבר ה-11 בעשרת הדברות (!), שנקרא כעת כמגדלור מנחה לעם ישראל: "לא תצא תבוסתן יא אפס".
תבוסתנות. הדקדוק משמעותי פה: לא תבוסה, תבוסתנות.
התבוסה? אה, איתה אין שום בעיה. אחלה תבוסה שבעולם. ניצחתם, הפסדתם, מה זה משנה. העיקר שניסיתם. תבוסות קטנות פה ושם זה בריא. התבוסה יפה. התבוסה נועדה לגיבורים. לאלה שהמשיכו להילחם (להילחם מטפורית, למעשה הם שולחים אחרים להילחם) ולא הפסיקו. מעולם לא הפסיקו. לעולם לא יפסיקו. גם כשההישגים הושגו, וכשהסיבות היטשטשו, הם המשיכו (כלומר, שלחו אחרים להמשיך). לא עצרו גם כשהמחירים האמירו והפכו כמעט בלתי נסבלים. בואו, הם הרי לא אלה שמשלמים. אסור לעצור. בושה לעצור. עקרנו את הדוושה של הברקס. איך אמרו במבצע סבתא? אתה מתחיל הכי מובס שלך ולאט-לאט אתה מגביר, עד שאתה מת.
ננצח בסוף? אולי. נפסיד? מי יודע. אבל בעיקר, למי אכפת. רק להמשיך, עד לתהילה. עד לתבוסה. הניצחון המוחלט
ננצח בסוף? אולי. נפסיד? מי יודע. מה זה ניצחון. תגדירו לי הפסד. יש הבדל בכלל? בינינו, גם אחרי הסוף לא נדע אם ניצחנו או הפסדנו. אבל בעיקר, למי אכפת. רק להמשיך, עד לתהילה. עד לתבוסה. הניצחון המוחלט.
אז למה, למען השם, מתעקשים להידחף הנודניקים האלה עם התבוסתנות שלהם? הם לא קולטים שאנחנו במלחמה? שעכשיו לא הזמן לשאול שאלות? לתהות על עלות ותועלת? שאלות לא שואלים בזמן אמת. תשמרו את השאלות שלכם לשלב המתאים, כשיהיה מאוחר מדי, תבוסתנים.
מה, הם לא תופסים שכשהם פוחדים האויב מרוצה? שכשהם עצובים הוא מחכך ידיים בהנאה? שכשהם בוכים על כל המתים האלה הוא רוקד סלסה? הרי זה מה שהוא רוצה, האויב, שתזילו דמעות על הילדים שלכם. תפסיקו להזיל דמעות ותתחילו לשמוח, תבוסתנים.
את התבוסתנות, למרבית המבוכה, אפשר לפגוש היום כמעט בכל מקום: בארוחת שישי, בהפגנות ברחוב, בתקשורת (אלא מה), אפילו בצבא יש כמה מילואימניקים רופסים שמעיזים לנסות להבין לעומק את המשימות שהם נשלחים לבצע.
מותר להיות עצוב, בטח, אבל רק בזמן ובמקום המוגדרים מראש: טקסים (ממלכתיים בלבד, לא לאומיים תבוסתניים) וימי אבל. חשוב לא לתת לתבוסתנות לחדור בין הסדקים
רוח העם היא דבר שברירי. ברוח העם יש לטפל כמו בכלי חרס מהתקופה הנאוליתית במוזיאון ישראל: לעטוף בצמר גפן, לשמר, להיזהר. לשמוח, כל הזמן לשמוח. כטב"ם במרכז המסחרי? תביאו סרטון מצחיק על הרמטכ"ל. חמישה הרוגים? תמזוג לי עוד צ'ייסר. איפה החטופים? הנה הפיצוחים. מותר להיות עצוב, בטח, אבל רק בזמן ובמקום המוגדרים מראש: טקסים (ממלכתיים בלבד, לא לאומיים תבוסתניים) וימי אבל.
חשוב לא לתת לתבוסתנות לחדור בין הסדקים. טיפה קטנה ממנה זה כל מה שצריך. היא מידבקת. רגע אחד לא נעמוד על המשמר והופס, עוד אנשים שואלים את השאלות האלה, "למה ג'באליה" ו"כמה עוד חאן-יונס" ו"האם יהיה לכל זה אי פעם סוף בימי חיינו".
עם תבוסתנות לא בונים מדינה. וזאת הרי, כבר אמרנו, מלחמת תקומה. יש פה מדינה להקים. מאפס. אז די להתעצל, יש מלא עבודה. וגם אם מדי פעם מתרסקת עליכם איזו תבוסה, אל תורידו את החיוך מהפרצוף הזה שלכם. אתם הרבה יותר יפים כשאתם מחייכים.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.24
