מה יקרה, שאלו אותנו בשיעור הראשון במשפט חוקתי, אם הרוב יחליט לשלול את זכויות הג'ינג'ים? האם זו החלטה דמוקרטית, רק משום שהרוב תומך בה? האם החלטה דומה, נניח במשאל עם, הופכת לדמוקרטית רק משום שהרוב תומך בה? ההיסטוריה, טענתי נגד המרצים שלי, לא מוכיחה ששופטים עדיפים על מחוקקים. כך שהתירוץ הזה, לאקטיביזם שיפוטי דורסני, היה טוב לפרופסורים ואחרים מהאסכולה שקצת בזה למחוקקים והעדיפה להעביר את השלטון לשופטים.
אלא שהקואליציה הנוכחית מתעקשת להוכיח שהיא מתקרבת, קרבה מסוכנת, לאותו מצב מסוכן של עריצות הרוב. עריצות שכל כולה פגיעה בזכויות המיעוט
אלא שהקואליציה הנוכחית מתעקשת להוכיח שהיא מתקרבת, קרבה מסוכנת, לאותו מצב מסוכן של עריצות הרוב. עריצות שכל כולה פגיעה בזכויות המיעוט. לפי החוק החדש, תישלל מועמדות לכנסת גם אם יהיה מדובר בתמיכה נקודתית, חד-פעמית, בפעולת טרור. נניח לצורך העניין שזה בסדר. הרי אין כאן שום אפליה. לפי הקריטריון הזה, כל מועמד מהאגף הימני-קיצוני עלול להיפסל, בגלל תמיכה, או מה שמשתמע כתמיכה, במחבלים יהודים. הרי כבר היינו בסרט הזה. חברת הכנסת סון הר-מלך כינתה "צדיק קדוש" את עמירם בן אוליאל, שהורשע ברצח משפחת דוואבשה בשנת 2015. היא יכולה להכחיש אלף ואחת פעמים שהיא לא התכוונה לרצח עצמו. אבל הנה לנו עילה לפסילה. גם תמיכה במחיקת חווארה, או בפעולות תגמול נגד ערבים, הם בגדר עילה לפסילה.
אם כך, היה אפשר לטעון, הכל נפלא. מדובר בחוק שוויוני. תמיכה נקודתית בטרור – והסנקציה המיידית היא פסילה. אלא שזה לא הסיפור. משום שהצעת החוק החדשה מבהירה שההחלטה לגבי הפסילה לא תהיה שיפוטית. זו תהיה החלטה פוליטית, של ועדת הבחירות המרכזית. גם היום הסמכות היא של אותה ועדה. אלא שהחוק היום מאפשר ערעור. הצעת החוק החדשה לא מאפשרת ערעור. טריבונל פוליטי, שבו יש רוב אוטומטי לקואליציה הנוכחית, או כל קואליציה בעתיד, הוא זה שיקבל את ההחלטה הסופית. התביעה היא גם השפיטה. המשמעות היא, שמדובר בחוק מפלה. אין סיכוי שמועמד יהודי ייפסל, גם אם הוא תומך בטרור. אבל יש חשש שכל מועמד ערבי ייפסל.
העובדה שיש בישראל קואליציה דורסנית לא משחררת את האליטה השיפוטית מאחריות להצעת החוק המסוכנת. משום שתיאורטית, אין צורך בחקיקה נוספת
העובדה שיש בישראל קואליציה דורסנית לא משחררת את האליטה השיפוטית מאחריות להצעת החוק המסוכנת. משום שתיאורטית, אין צורך בחקיקה נוספת. החקיקה הנוכחית, סעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, קובעת את עילות הפסילה של רשימות ומעמדים: "שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית; הסתה לגזענות; תמיכה במאבק מזוין, של מדינת אויב או של ארגון טרור, נגד מדינת ישראל". הבעיה היא, ששוב ושוב רמס ביהמ"ש העליון את החוק, כאשר אישר למועמדים כמו עזמי בשארה, חנין זועבי, ג'מאל זחלקה, עופר כסיף ואיתמר בן גביר – להתמודד לכנסת. הרעיון היה, כמובן, שמירה על הדמוקרטיה וחופש הביטוי. בפועל, החלטות ביהמ"ש גרמו לרדיקליזציה, הן של הציבור הערבי והן של הציבור היהודי. מה שווה החקיקה, המאוד מפורשת, אם בסיוע "פרשנות" היא מאיינת, ולמעשה רומסת, את החוק?
ישראל נמצאת בימים שבהם היא תחת זכוכית מגדלת של העולם הדמוקרטי ושל הטריבונלים הבינלאומיים. יש שם הרבה צביעות. יש סטנדרטים כפולים. יש רוב אוטומטי נגד ישראל כמעט בכל פורום בינלאומי. ועדיין, זה לא אומר שאנחנו חייבים להוכיח לעולם שאנחנו, במו ידינו, פוגעים בדמוקרטיה. עדיין יש לישראל ידידים. אנחנו מתעקשים לאבד אותם?
כרגע מדובר בהצעת חוק. הדיון שהתקיים אתמול בכנסת הפך להצגה מכוערת, של צעקות וצווחות, לא רק בין קואליציה לאופוזיציה אלא גם בין חברי הקואליציה לבין עצמם. הם יהפכו לטריבונל שיפוטי? עדיין לא הגענו למצב שבו הרוב שולל את זכויות הג'ינג'ים. עם הקואליציה הנוכחית, אנחנו מתקרבים לשם.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.24
