קיבוץ נחל עוז ערך השבוע שתי אזכרות לחברים שנפלו בקרב ב-7 באוקטובר. ביום ראשון הייתה אזכרה לרן פוסלושני, חבר כיתת הכוננות שלחם במחבלים באותו יום נורא, ובהמשך נורה למוות בשוגג על ידי כוח צה"ל שטיהר את הקיבוץ. ביום רביעי התקיימה אזכרתו של אילן פיורנטינו, רכז הביטחון של הקיבוץ, שנפל בקרב מול המחבלים הארורים, לא לפני שהספיק להציל את חייו של נער בן 12 שכל משפחתו נרצחה. יישוב אחד קטן, בסך הכל 450 אנשים, ושתי אזכרות באותו שבוע לגיבורים שנפלו בקרב על הבית.
בשמרת שבגליל המערבי התקיימו בשבוע האחרון שתי הלוויות. הקיבוץ הזה, בית לכ-700 חברים, קבר בתוך יומיים את גיא עידן, בן 51, לוחם מילואים שנפל בקרב בלבנון, ואת עידו בן צבי, בן 21, שנפל בקרב ברצועת עזה. הקלישאה על כך שהברק לא מכה באותה נקודה פעמיים התגלתה שוב כלא נכונה, לא במציאות הקשה של ישראל.
1 צפייה בגלריה
השר גולדקנופף, רה"מ נתניהו והשר סמוטריץ'
(צילום: מוטי קמחי, יריב כץ, אלכס קולומויסקי, רויטרס)
ומה שנכון בנחל עוז ובשמרת, נכון גם ביישובים ובשכונות רבים המזוהים עם תנועת הציונות הדתית, שחלק משמעותי מהנופלים במלחמה הארוכה והכואבת הזו מגיע משורותיה, תוך מתן דוגמה אישית יוצאת דופן. במצפה יריחו נערכו בשבוע שעבר שתי הלוויות בתוך שלושה ימים: אחת ללוחם ישי מן שנפל בתאונה מבצעית סמוך לרצועה, והשנייה ללוחם המילואים שלמה אביעד ניימן שנפל בלבנון. בית הספר הדתי-לאומי הימלפרב בירושלים איבד תשעה מבוגריו במלחמה. האחרון שבהם הוא הרב והמחנך אבי גולדברג, שנפל בקרב בלבנון והותיר אחריו אישה ושמונה ילדים.
הסיפורים האלה, על היישובים, השכונות והקהילות ששילמו מחירים כל כך כבדים, צריכים לגרום לנו, הישראלים, לתחושה של הכרת תודה וגאווה. אבל לצערי, בימים הקשים האלה הם גם גורמים, אצלי לפחות, לתחושה של כעס ואכזבה. כעס על פוליטיקאים ציניים שבמקום להתרומם לגודל השעה, להגדיל את שורותיו של צה"ל ולהקל את הנטל על החלקים בציבור שלוקחים חלק במשימת ההגנה על גבולות המדינה, בוחרים לעשות בדיוק את ההפך.
הזעקה שקמה בשבועות האחרונים, כולל מתוך שורות הציבור הדתי-לאומי, גרמה לממשלה להקפיא באופן זמני את חוק ההשתמטות ההמונית שהיא תיכננה להעביר לטובת הציבור החרדי
לכן הזעקה שקמה בשבועות האחרונים, כולל מתוך שורות הציבור הדתי-לאומי, גרמה לממשלה להקפיא באופן זמני את חוק ההשתמטות ההמונית שהיא תיכננה להעביר לטובת הציבור החרדי. אבל במקום לעשות חשבון נפש אמיתי ולשנות כיוון, הממשלה בחרה צורת פעולה אחרת, נכלולית ומכוערת: לקדם שורת חוקים שנותנים הטבות כלכליות למי שלא מתגייסים לצה"ל, על חשבון הציבור העובד והמשרת. הצעת החוק שזכתה לכינוי "חוק המעונות", ונועדה לתת תגמולים למשתמטים על חשבון המשרתים, היא הדוגמה המאכזבת ביותר, אבל לא היחידה.
יש פה חוסר צדק משווע, פגיעה בערכי היהדות, אבל גם בעיה חמורה יותר, ביטחונית. צה"ל קטן על משימות הביטחון של מדינת ישראל. ב-7 באוקטובר חסרו לצה"ל שלוש אוגדות - אוגדה סדירה שגדודיה היו צריכים להיות פרוסים לאורך עוטף עזה וגבול הצפון, ושתי אוגדות מילואים שהיו מאפשרות לצה"ל לתקוף במקביל בדרום ובצפון ולקצר מאוד את משך המלחמה. הלחימה הקשה גבתה יותר מ-800 חללים ומ-12 אלף פצועים ועוד אלפי הלומי קרב, כך שהעומס על יחידות הסדיר והמילואים הינו כבד ביותר ומקשה על ניהול המלחמה, תוך פגיעה קשה במשק.
אם צה"ל היה מתחיל אז בגיוס 3,000 חרדים בכל מחזור, הוא כבר היה משלים את השורות. התשתיות מאפשרות לו לקלוט 3,000 חרדים בכל מחזור גיוס – כעשרת אלפים בשנה
צה"ל, מתוך חשש לעסוק בסוגיה, מדבר בשני קולות: מצד אחד הרמטכ"ל אמר שיש צורך בעשרת אלפים לוחמים לניהול המלחמה; מצד שני אכ"א הודיע שהוא יכול לקלוט רק 3,000 חרדים. האמת היא אחרת: חיילים שגויסו אחרי 7 באוקטובר 2023 כבר נלחמים בחזיתות השונות. אם צה"ל היה מתחיל אז בגיוס 3,000 חרדים בכל מחזור, הוא כבר היה משלים את השורות. התשתיות מאפשרות לו לקלוט 3,000 חרדים בכל מחזור גיוס – כעשרת אלפים בשנה.
מי שפועל כעת לסכל גיוס של בני 18 שיכולים, וצריכים, לתרום את חלקם, פוגע בביטחון ישראל בשביל שיקולים פוליטיים. חברי הכנסת של הליכוד והציונות הדתית, שמשתפים פעולה עם החוקים הללו, ומעדיפים את טובתם על פני ביטחון המדינה, מחלישים את ישראל ופוגעים בציבור המשרת. כל זאת בשעה שישראלים רבים, מכל קצוות הארץ והחברה, משלמים מחיר יקר כל כך בהגנת המדינה.
פורסם לראשונה: 00:00, 31.10.24
