לפעמים אפילו הביביסטים מתקשים להבין את נתניהו. קחו את הפרשה הביטחונית שמסעירה בימים האחרונים את לשכת ראש הממשלה. מעשה באחד, אלי פלדשטיין שמו, ביביסט לתפארת, שעבד כדובר בשירות נתניהו ולשכתו. אחת המשימות שהוטלה עליו לכאורה הייתה לשתול בגופי תקשורת מידע ביטחוני שיועיל לבוס שלו. הוא חשוד בכך שקשר קשר עם קצינים בצבא, קיבל מהם מסמכים מסווגים והפיץ אותם בפרשנות מסולפת. כאשר הידיעות פורסמו, ב"בילד" הגרמני וב"ג'ואיש כרוניקל" הבריטי, נתניהו ורעייתו מיהרו להשתמש בהן לצורכיהם הפוליטיים.
עמיתנו רונן ברגמן חשף כאן את המניפולציה והשקר. נפתחה חקירה, שהתגלגלה מהצבא לשב"כ. כאשר נודעה הזיקה בין החשוד המרכזי לראש הממשלה לשכתו מיהרה להוציא שלל הודעות. בהתחלה ההכחשה הייתה טוטלית: לא היה כלום, ואם היה לא היה. אחר כך, כשהתברר שהיה גם היה, הוכחשה הזיקה: האיש לא עבד שם ונתניהו ידע על המסמכים רק מהתקשורת; בשלב השלישי, כשהבינו שהסוסים ברחו מהאורווה, הצטרפו לבקשתם של כלי התקשורת להסיר את החיסיון; תוך כדי כך גיבשו את קו ההגנה במלחמה שלהם על הנרטיב: מדובר בסך הכל בהדלפה; כולם מדליפים כל הזמן וכולם מעלימים עין; ההתמקדות בלשכה והדלפותיה היא צביעות ואכיפה סלקטיבית.
זהו נרטיב שקרי: מהות הפרשה איננה ההדלפה אלא השימוש השקרי בחומר מסווג כדי להוליך שולל את דעת הקהל בישראל בנושא הטעון ביותר על סדר היום, עניין של חיים ומוות. לא ההדלפה אלא הכזב; הרשעות; החופש להתעלל בבני עמך, באזרחי מדינתך, בקורבנות מחדלך. כך נוהגים האפלים במשטרים.
מוקדם לקבוע שהיה כאן נזק ביטחוני משמעותי או עבירה מתחום הבגידה. הכותרות המרעישות האלה נוטות להתכווץ ככל שהתהליך המשפטי מתקדם. אבל הוכח כאן שלמכונת הרעל, כמו לשוליית הקוסם, יש דינמיקה משלה: היא לא עוצרת בפוליטיקאים, בעיתונאים ובעדים במשפטו של השליט. היא דורסת כל מה שעומד בדרכה, גם חטופים.
נתניהו יכול היה לבחור בצעד הרבה יותר אפקטיבי. הוא יכול היה לומר, נכון, פלדשטיין, החשוד המרכזי, עבד אצלי. ההחלטה של השב"כ, לסרב לתת לו סיווג ביטחוני, נבעה לדעתי משיקולים זרים. זכותי לא להתחשב בה
נתניהו יכול היה לבחור בצעד הרבה יותר אפקטיבי. הוא יכול היה לומר, נכון, פלדשטיין, החשוד המרכזי, עבד אצלי. ההחלטה של השב"כ, לסרב לתת לו סיווג ביטחוני, נבעה לדעתי משיקולים זרים. זכותי לא להתחשב בה. הוא עשה מה שעשה ברשות ובסמכות: אני הנחיתי אותו. החלטתי שזה חיוני לביטחון המדינה. אל תשאלו אותי למה - זכותי לא לפרט. ואל תביאו את התנגדויות ראשי הצבא והשב"כ. אין להם מושג מה חיוני לביטחון ומה לא. לא שיתפתי אותם כי אני לא סומך עליהם. כשהם יהיו ראשי הממשלה הם יוכלו להחליט אחרת. בינתיים אני הראש ואני המחליט.
לא המצאתי את המשפטים האלה: נתניהו אמר אותם, במילים משלו, בעדותו בוועדת החקירה לעניין הצוללות וכלי השיט. גם בפרשה ההיא הוא ואנשים מטעמו ניסו גרסאות אחרות ופטנטים אחרים. אחד מעוזריו דרש אפילו, כאחרון העבריינים, לגרוס ולהשמיד מסמך מביך שיצא מהמל"ל. כשהתירוצים אזלו נתניהו התבצר בגרסת המדינה-זה-אני: אני ראש הממשלה ואני החלטתי. והנה, בפרשת הצוללות שום נזק לא נגרם לו. מפרשייה לפרשייה כוחו עולה.
נתניהו, שמאוהב בכל מה שבא מאמריקה, היה יכול ללמוד משהו מהנשיא לינדון ג'ונסון. ג'ונסון טלפן פעם לעיתונאי החוקר ג'ק אנדרסון, בעל טור ב"וושינגטון פוסט". הוא ביקש להדליף לו סיפור. מצטער, אמר אנדרסון. אני מפרסם רק סיפורים מסווגים. בלמ"ס לא עובר אצלי.
אין בעיה, אמר ג'ונסון. אני הנשיא. אני אהפוך את המסמך הזה למסווג. וכך עשה.
מדינות שעוברות תהליך של הפיכה משטרית לא יודעות תמיד מתי הגיעו לנקודת האל-חזור
מדינות שעוברות תהליך של הפיכה משטרית לא יודעות תמיד מתי הגיעו לנקודת האל-חזור. אנחנו הישראלים נהנים עדיין מחופש ביטוי וחופש ביקורת, זרועות אכיפה שחלקן עדיין ממלכתי, זרועות ביטחון שמאמינות בחוק. כל זה נוסך אופטימיות, אבל אסור שיעוור את עינינו מלראות מה קורה בלשכתו של השליט, בנפשו, בסביבתו הקרובה. מה הוא מרשה לעצמו לעשות, מכוח-יתר או מחולשה. זה מה שמפחיד בפרשה המטרידה הזאת.
פורסם לראשונה: 00:00, 04.11.24
