אהבה על הדשא / דניאלה גלבוע
6 צפייה בגלריה
אהבה על הדשא / דניאלה גלבוע מפתח־תקווה, ציינה בשבי יום הולדת 20. נחטפה מבסיס נחל עוז שבו שירתה כתצפיתנית. לפני מספר שבועות הייתה אמורה להשתחרר מצה"ל.
התמונה שלפני: "אני ואחותי ממש אוהבות את ברונו מארס, מאז שאנחנו ילדות, ולכן מיד כשהתפרסם שאפשר לקנות כרטיסים, אמרנו להורים שאנחנו חייבות ללכת להופעה", מספרת נועם, אחותה בת ה־ 15 , שמופיעה בצילום יחד עם אמן
אורלי. "היינו אמורים ללכת ארבעתנו: אבא ואמא, דניאלה ואני. בסוף אבא לא יכול היה לבוא ומכרנו את הכרטיס חצי שעה לפני, למישהו שאמר לנו שהבת שלו חיילת חדשה והוא רוצה להפתיע אותה. אחר כך לדעתי התברר שהיא תצפיתנית בעצמה, אבל לא הייתה בבסיס וניצלה. אני זוכרת שהייתה הופעה אנרגטית. היינו צריכות להידחף קצת כדי להגיע לאמצע הדשא, אבל בסוף הצלחנו ורקדנו שלושתינו. כל ההופעה זכורה לי כרגע מיוחד. חלום שהתגשם".
הצילומים של דניאלה: "דניאלה מאוד אוהבת לצלם. כל הפוסטים שלי באינסטגרם אלה תמונות שהיא צילמה. היא גם תמיד אהבה לעשות לי סטיילינג. כל מי שרואה את העמוד שלה אומר שזה ממש פינטרסט. מאוד אסתטי ויפה. יש לה הרבה תמונות כי היא גם אוהבת להצטלם בעצמה ותמיד יוצאת יפה. התמונה שנבחרה להיות על הפוסטרים להחזרתה זו תמונה שהיא אהבה והשתמשה בה.
7 באוקטובר: "שתינו, דניאלה ואני, שרות וכותבות. השנה, לציון שנה למלחמה, הופעתי בשני טקסים עם השיר 'אולי תיפתח הדלת', שזה שיר שדניאלה כתבה עם ים גלס ואביב חג'ג' זכרן לברכה, ששירתו איתה בבסיס ונרצחו במתקפה. במקור לא היה לו שם, אבל אחרי שהכל קרה אמא של אביב נתנה לו שם ועדן בן זקן שרה. דניאלה היא מודל להשראה עבורי, ואני רוצה להיות האדם שהיא, עם הבגרות שלה. גם כשהיא לא פה, אני לומדת ממנה כל כך הרבה, כמו נגיד, להתמודד לבד. כי לפני, היא תמיד הייתה שם בשבילי".
עד שניפגש: "אני אוהבת אותה ממש, מתגעגעת אליה וחושבת עליה כל יום ושולחת לה כוחות. דניאלה ואני היינו חולקות בגדים ונעליים וגם רבות על זה. לפני שנה וחצי קנו לי זוג 'קמפוס' במידה שלה, והיא הייתה לוקחת לי אותן ומלכלכת ומאוד כעסתי. כשהיא תחזור אגיד לה שה'קמפוס' גם שלה ולא אכעס עליה יותר. חוץ מזה, אחד הזיכרונות הטובים שלנו יחד היה מהופעה של קולדפליי. השאיפה הייתה לראות גם את אד שירן, אדל ובילי אייליש. כשהיא תחזור, נשלים הכל".
הבגדים החדשים שלי / איתי חן
סמל איתי חן, בעל אזרחות אמריקאית, שירת בבסיס נחל עוז כשריונר. ב-7 באוקטובר הספיק לעדכן את משפחתו על מתקפת הטילים הכבדה, ומאז היה מנותק קשר, עד שהצבא הודיע למשפחתו כי נחטף לעזה. במרץ האחרון, בעקבות מידע מהימן שהתקבל, הוכרז כחלל צה"ל שגופתו בעזה. בן 19 במותו.
התמונה שלפני: "ב-14 באוקטובר היה אמור להתקיים טקס בר-המצווה של אלון, אחיו הקטן של איתי", מספרת האם, חגית, "ואיתי, שידע שהוא לא ייצא שבת ב-7 באוקטובר, החליט לקנות בגדים חגיגיים בשבוע שלפני. הוא הלך לחנות עם החברה שלו, וכשאמרתי שאני סקרנית לראות, הקניט אותי: 'מה, את לא סומכת עליי שאקנה בגדים מספיק יפים?' וצירף צילום מחדר ההלבשה.
"בערב הוא עבר בבית, הביא את הבגדים ואת הנעליים שקנה. הכל נשאר מקופל, מחכה לו. כולנו קנינו בגדים לעלייה לתורה. אני הייתי מדוגמת עם שמלה, שרשרת, נעליים. בסוף, זה היה היום שבו הודיעו לנו שאיתי נעדר. הלכתי לבית הכנסת עם הקצין המלווה, בג'ינס. שנה אחרי, אלון כבר בן 14, ואני עדיין מרגישה בתוך בר-המצווה שלו".
הזיכרונות שנשארו: "באופן כללי אני מצלמת המון, ואיתי רצה שאצלם אותו. אני שמחה שלפחות יש לי את זה. מאז שהוא נחטף מגיעות אליי גם תמונות שלא ראיתי. כל תמונה כזו מעוררת בכי, אבל אני שמחה לקבל אותן, כי אני מתגעגעת אליו. לפגוש פתאום תמונה שלא ראיתי, זו הצפה של רגשות".
שנה למלחמה: "בשנה הזו הכל נהיה יותר קשה. קשה לנשום, קשה לקום בבוקר. אם אין לי משהו ספציפי לעשות, קשה לי לתפקד. זה כמו ללכת עם משקולת על הראש, הכל תקוע, ורק נראה שמתרחק. כל הזמן את רק חושבת 'מה איתי היה עושה', ו'איפה הוא נמצא' ו'מה היה אומר על'. בכל פעם שאלון, אחיו הקטן, עונה לי לטלפון, אני שמה לב כמה הקול שלו נהיה דומה לזה של איתי".
מאבק משפחות החטופים: "לא מספיק שאנשים יגידו לנו שהם איתנו בלב - צריכים לראות אותם מגיעים להפגנות, לעצרות, מצביעים ברגליים. אני מרגישה שאף פעם לא הייתה מספיק תמיכה בנו. כדי שמשהו יזוז, הממשלה צריכה לראות שכולם איתנו. אני זוכרת שכשהמשפחות של הדר גולדין ואורון שאול מחו, אמרתי שזה חשוב, אבל לא הייתי איתם. ביום כיפור הזה ביקשתי על זה סליחה".
בגינה הקהילתית/ טל חיימי
טל חיימי, 41, היה חבר כיתת הכוננות בקיבוץ ניר יצחק. ב-7 באוקטובר עידכן את אשתו אלה שיש מחבלים בקיבוץ והורה לה לנעול היטב את הדלת. מאז אותו יום הוגדר כנעדר, ואחר כך כחטוף. בדצמבר האחרון עודכנה משפחתו כי נרצח ב-7 באוקטובר וגופתו נמצאת בעזה. בעת החטיפה הייתה אלה, שהתמודדה על סגנות ראש מועצת אשכול, בהיריון עם ילדם הרביעי. במאי האחרון נולד לוטן, אח לעינב, ניר ואודי.
התמונה שלפני: "זה צילום שאני צילמתי ב-6 באוקטובר אחר הצהריים", מספרת אלה, אלמנתו. "יש לנו בקיבוץ גינה קהילתית שטל היה שותף בצוות ההקמה שלה, וביום שישי עבדנו בה. בתמונה רואים את הבת שלנו עינב, עם גומיות ורודות בשיער. אחרי זה הלכנו לארוחת ערב בחדר האוכל, ובערב נסעתי לבארי כי היה להם את חג הקיבוץ, וטל נשאר לשמור על הילדים. חזרתי בלילה ובדרך חזרה אני זוכרת שהיו מלא אורות באזור רעים ולא ידעתי מה זה. בדיעבד הבנתי".
"התמונה הזו", מוסיפה נעמה בכר, חברת ילדות של אלה וטל ויזמית הגינה, "צולמה ביום השתילות הראשונות. נציגים מכל האשכול חילקו לנו שתילים, וטל ואני פירסמנו שיש שתילה וחייבים לבוא. הגיעו מלא אורחים, נכדים-של וכאלה שלא גרים בקיבוץ. בסוף נשארנו רק שנינו, שקיעה, אור אחרון, חיסלנו את הדברים, ולפני שהלכתי אמרתי: 'צריך להביא עוד שתילים ולסיים את הערוגה'. כשעזבנו את הקיבוץ ב-7 באוקטובר חשבתי על הגינה, והאם טל יחזור לקטוף את הירקות".
שנה למלחמה: "בשנה החולפת חזרו לניר יצחק כל מיני חקלאים", אומרת בכר, "אחד מהם קיבל על עצמו משימה, כמו תרפיה, והיה פוקד את הגינה ומטפל בערוגה שלנו. אנחנו טמנו שם פקעות של פרחים, והוא היה שולח לי תמונות. השנה הגיעו לניר יצחק גם בני שירות ולקחו את הגינה תחת חסותם. הם עשו מפגש קהילתי קטן וקבלת שבת בגינה, ניקו אותה והכינו לשתילה של מי שבא לבקר".
הפרידה: "טל ידע שיש לנו תינוק", אומרת אלה, "הוא לא ידע שזה יהיה בן, לוטן. הילדים כבר מספרים ללוטן על אבא, וזה מאוד יפה לשמוע אותם. בהמשך נראה לו הרבה תמונות ואלבומים, נספר מי היה טל ועל הנסיבות שבהן נרצח. אני מאמינה שאיפשהו, כשטל היה בדרך למעלה ולוטן בדרך למטה, לעולמנו, הם נפגשו. אני מקווה שטל יחזור לפני שהוא יהיה ילד גדול".
הכל התחיל להסתדר/ רום ברסלבסקי
6 צפייה בגלריה
הכל התחיל להסתדר / רום ברסלבסקי בן 20, נחטף לעזה מאתר נובה כששימש מאבטח במסיבה. לאחר חטיפתו הגיעו לבני משפחתו סיפורים רבים על גבורה שהפגין בעת שניסה להציל מבלים
התמונה שלפני: "זה צילום מ-5 באוקטובר, של רום (מימין) וחבר הילדות שלו יאיר, בדרך לצדקיהו, שזו מסעדת בשרים בירושלים", מספרת שיר אמויאל, בת זוגו של עמית, אחיו הגדול של רום. "רום בדיוק סיפר לו כמה הוא מאושר ואיך הכל מתחיל להסתדר לו. הוא היה ילד בעייתי שעשה שטויות ועבר ממסגרת למסגרת, ובזמן האחרון הראש שלו היה שוב על הכתפיים. הוא שכר דירה, הייתה לו עבודה טובה, הוא התחיל להסתכל אחרת על החיים, בצורה יותר בוגרת. יאיר מאוד שמח בשבילו. זו הייתה השיחה האחרונה ביניהם והתמונה האחרונה של רום. מהנסיעה הזו הוא התארגן ויצא למסיבה. באותו סופ"ש רום איבטח שתי מסיבות. האחת בשישי, והשנייה בשבת–נובה, ולכן הוא יצא לעבודה כבר מחמישי".
"החזרתי אותו לדירה בגבעת זאב, שהוא בדיוק שכר", משלים יאיר ששון, החבר. "אמרתי לו שאני גאה בו. רום ואני מכירים מגיל 13. הוא גדול ממני ביום אחד בדיוק, ותמיד כל השיחות שלנו היו סתלבט, אבל הפעם דיברנו ברצינות. על זה שהוא עצמאי ומתחיל לפרוח. הוא היה בתקופה הכי טובה שהייתה לו בחיים".
עד שניפגש: "הדבר הראשון שאגיד לו כשיחזור", אומר ששון, "שאני גאה בו על כל האנשים שהוא הציל במסיבה. חיבוק, ארוחה, הכל יהיה, רק שיחזור כבר. ואם הוא קורא את הכתבה אני רוצה להגיד לו שהכל מחכה לו בדיוק כמו לפני שהוא הלך".
עם אמא, בגרעין / עידן אלכסנדר
6 צפייה בגלריה
עם אמא, בגרעין / עידן אלכסנדר, בן 20 , עלה לארץ כחייל בודד מארצות־הברית. נחטף לעזה מהבסיס על גבול עזה, שבו התנדב לסגור שבת
התמונה שלפני: "כמה ימים לפני 7 באוקטובר", מספרת האם יעל, "הגעתי מניו-יורק לביקור ועידן יצא לחופשה של כמה ימים עבורי. ב-2 באוקטובר הוא שאל אם זה בסדר שיחזור לקיבוץ חצור שם הוא מתגורר, ואת התמונה הזו צילמנו שם. מלבדי ומלבד עידן מצולמת אחותי הקטנה, עדי. כל החבר'ה שהגיעו מניו-יורק עם גרעין צבר גרו שם, והיה לו חשוב להיות איתם לפני שהוא חזר לבסיס. אמרתי לו 'אין בעיה, זורמת'. נכנסנו לבית שלו, הייתה שם ידידה שהכינה משהו, ושם נפרדנו בחיבוקים".
לצלם את עידן: "אני תמיד מצלמת, לא כדי להעלות לרשתות או לקבל לייקים, אלא כי אני אוהבת להנציח רגעים. עידן מאוד אוהב שאני מצלמת אותו. הוא מסתכל ומאשר לי את התמונות. גם את התמונה מהפוסטר שקורא להשבתו, עידן אישר".
7 באוקטובר: "עידן היה שייך לגדוד 51 של גולני, שהיה אז ליד היישובים ניר עוז ונירים. ב-7 באוקטובר הוא עלה לשמירה באור ראשון, ואחרי שעה התחילו האזעקות. אני ידעתי שהוא שם, כי בשישי שאלתי אם אפשר להביא לו ג'חנון, והוא אמר 'אנחנו על הגבול ואין כניסה לאזרחים'. בשבת בבוקר ישר סימסתי 'מה איתך', והוא חזר אליי וכתב: 'בלגן, אבל אנחנו מוגנים'. בהמשך סיפר ש'זו מלחמת העולם השנייה פה', ונשמע עסוק, לחוץ. אחר כך התברר שנחטף. קיבלנו ממנו אותות חיים דרך החטופים שחזרו. סיפרו שראו אותו במנהרות והוא נראה בסדר, רגוע ולא פצוע. אמרו שהוא עשה איתם שיחות, סיפר שעלה מאמריקה ואמא שלו הגיעה לבקר. אחרים סיפרו שהוא מאוד עודד אותם, ואמר: 'אל תדאגו אתם אזרחים ותשתחררו מהר, כי הכל פוליטיקה'. לתאילנדים עזר בתרגום. מאז נובמבר לא קיבלנו אות חיים, אבל ההערכות אומרות שאין מצב שזה השתנה, כי הוא חשוב להם. אני מקווה שהוא מצליח לשרוד".
מאבק המשפחות: "כרגע זו מלחמת התשה מול הממשלה, וזה לא צריך להיות ככה. צריך שכולנו נהיה בסיפור הזה. בארה"ב יש לנו צינור פתוח עם הממשל, וזה קשה שדווקא בישראל אתה מרגיש שלא מתייחסים לזה כיעד עיקרי למלחמה. אני מסתכלת על תמונות וסרטונים, כל תמונה מתעוררת לחיים כשלוחצים עליה בלייב, וזה עושה אותי עצובה. אני מאוד מתגעגעת אליו. הלב כואב, הגוף באדרנלין. בכל פעם שאני עולה על טיסה לארץ, בערך כל שלושה שבועות, אני מתפללת שהלוואי והפעם הוא יחזור כשאהיה שם".
יוצאים לטיול / הצילום של איתן לוי
ב־ 7 באוקטובר לפנות בוקר הסיע איתן לוי, 53, את ידידתו מקיבוץ בארי לביתה. בדרך חזרה לבת־ים נורה על ידי מחבלים. מכיוון שהידידה שאותה הסיע מעולם לא יצרה קשר עם משפחתו, מניחים בני המשפחה כי גם היא נרצחה במתקפה בקיבוץ. גופתו של לוי עדיין חטופה בעזה.
התמונה שלפני: "לאיתן היו שתי כלבות אהובות מגזע מלינואה", מספרת שיר דוד, בת זוגו של שחר, בנו של לוי. "קייסי בת שמונה ובל בת חמש. ב-6 באוקטובר איתן יצא איתן לטיול במכונית, צילם סלפי ושלח לספר שלהן, שהיה גם חברו הקרוב. אותו ספר הבטיח בעבר לאיתן שאם חס וחלילה יקרה לו משהו, הוא יטפל בהן. ובאמת, אחרי מותו הן אומצו על ידו. כשבאנו לקחת את הכלבות מהבית, מצאנו מתנות לחג שאיתן קנה לכל אחד מבני המשפחה".
7 באוקטובר: "המכונית של איתן נשרפה לחלוטין. נשארה רק השלדה. הוא התקשר להגיד שיש אזעקות ובמהלך השיחה, כשהגיע ל-232, שמענו את המאבק במחבלים, צרורות - והשיחה נותקה. 40 יום הוא נחשב נעדר. בעקבות איכון סלולרי הוגדר כחטוף, ואחרי 62 יום הוגדר כנרצח, בגלל סרטון ששחר מצא, שבו רואים אזרחים מעזה שעושים בו לינץ'. החלטנו להפיץ את הסרטון, בעיקר כדי להעלות מודעות למה שקרה לאיתן".
מאבק המשפחות: "אנחנו 36 משפחות שנמצאות לא לפה ולא לפה. החטוף שלנו לא בחיים, כך שאין לנו משהו לקוות אליו, להיאחז בו, ומצד שני, אין קבר להשלים מעגל. בכל פעם שמישהו מצטרף לקבוצה שלנו, זה כואב, כי אתה מצפה שהמעגל הזה יקטן, ולא יגדל. בהתחלה היינו 251 משפחות, היום אנחנו 101, אבל כולם צמודים, ולא מפסיקים את המאבק. גם אנחנו, אחרי ההודעה על איתן, היינו צריכים רגע לנשום, וחזרנו, בין אם להגיע לעצרות או לעזור במאבק. אני רוצה שיבינו שזה לא קשור לפוליטיקה אלא זה חיי אדם, ועם חיי אדם לא משחקים".
