50 אחוז מהאמריקאים, פלוס-מינוס, מפוחדים. יהיו אשר יהיו התוצאות – הם יישארו מפוחדים. משום שאם דונלד טראמפ ינצח, הם חוששים שזו תהיה תחילת הסוף של הדמוקרטיה. ואם קמלה האריס תנצח, טראמפ יסרב לקבל את התוצאות. "ההצבעה כבר הוכרעה", כתב מישהו מתומכי טראמפ, שמבחינתו רק תוצאה אחת אפשרית. והוא הוסיף: "השאלה היא רק עד כמה יצליחו זייפני הבחירות". וזיוף מחייב יציאה לרחובות. זה מסוכן. משום שתחושת הזיוף תהפוך את 6 בינואר למשחק ילדים.
עוד רמז למה שצפוי מגיע מסטיב באנון, שהיה מהאישים הקרובים ביותר לטראמפ. רק לפני שבוע הוא יצא מהכלא, ומיד הצהיר: "טראמפ צריך לקום ולהגיד: היי, זכיתי בבחירות. ויש לנו צוותים כרגע שהולכים לוודא שהדבר הזה לא הולך להיגנב". אין שום צורך שעשרות מיליוני מצביעי טראמפ ייצאו לרחובות. כדי לגרום לכאוס יש צורך באחוזים בודדים מתוכם. הרי היינו כבר בסרט הזה במהומות ג'ורג' פלויד. המשטרה איבדה שליטה. כל מה שעשו הפרוגרסיבים – הטראמפיסטים מסוגלים לעשות יותר. הם עלולים לקחת בכוח מה שלדעתם נגזל מהם. יש להם נשק. הרבה מאוד נשק. צריך להתפלל שזה לא יקרה. גם למען ארה"ב. גם למען ישראל.
אבל גם בלי אלימות אלה לא ימיה היפים של המעצמה החשובה בעולם. חופש הביטוי המוגזם, הטוטאלי, יחד עם הפיכת הרשתות החברתיות לזירה המרכזית, הפכו את שוק המידע לשוק של כזבים. חוות של בוטים משפיעות על הלכי הרוח. שקרים מנצחים. בתחום הסכסוך הישראלי-פלסטיני אנחנו יודעים שזה קורה. מיליוני צעירים מושפעים מקטעי וידיאו אוויליים בטיקטוק. גם האוניברסיטאות הפכו לגרסה של טיקטוק. והשילוב הזה הוא קטלני, מפלג ומקטב. זה כמעט בלתי אפשרי לקיים דיון רציני. הרי אנחנו בעידן של "ביטול תרבות" ("Cancel culture") שהפך ל"ביטול אמת". סתימת פיות שולטת בכיפה. עבדכם הנאמן הצליח אמנם להרצות לפני שבוע בהרווארד, אבל מתברר שזה היה רק לנרשמים מראש עם הגבלות.
בסופו של דבר, אחוזים בודדים, אולי שברי אחוזים, יכריעו את הבחירות. האחרים, שהם הרוב המוחלט, נחושים ואטומים. הם מתווכחים בלהט מפחיד משהו. אלה ויכוחי סרק. הרי אף אחד לא משכנע ולא מתכוון לשכנע. לא כמו בישראל. הרבה יותר גרוע מישראל. רוב היהודים האמריקאים, עדיין, בעד קמלה האריס. רוב הישראלים האמריקאים – בעד דונלד טראמפ. ביום ראשון נערכה הפגנה, מול הטראמפ טאוור, של "יהודים למען טראמפ". הם מעטים ולא משפיעים, בוודאי לא במדינת ניו-יורק, שנחשבת למדינה בטוחה בצד של האריס.
תהיה התוצאה אשר תהיה – אני אהיה במחנה המאוכזבים. גם התומכים הגדולים באחד המועמדים היו רוצים מועמדים אחרים
תהיה התוצאה אשר תהיה – אני אהיה במחנה המאוכזבים. גם התומכים הגדולים באחד המועמדים היו רוצים מועמדים אחרים. מעולם לא היו רבים כל כך, מתוסכלים כל כך, בגלל מועמדים מאכזבים כל כך. אלה המועמדים של המעצמה החשובה בעולם? הרי יש גם פוליטיקאים נהדרים. היכן הם בני דמותם של דיק צ'ייני ומיט רומני? והיכן מישהו, מהצד השני, שיכול להיכנס לנעליו של ביל קלינטון?
הסכסוך במזרח התיכון לא נמצא גבוה ברשימת השיקולים של המצביע האמריקאי. הגירה, כלכלה, הפלות וכמובן חשש מפגיעה בדמוקרטיה – נמצאים במקומות הרבה יותר גבוהים. אבל זו אשליה. אנחנו עמוק בתוך השיקולים, משתי סיבות. ראשית, אצל המהססים, בעיקר מוסלמים, הסכסוך נמצא במקום גבוה. במדינות כמו מישיגן ופנסילבניה ייתכן שדווקא המעטים הללו יהיו לשון המאזניים. זה קצת מבלבל. משום שמוסלמים "מאוכזבי ביידן" שהפכו למאוכזבי האריס, יצביעו לטראמפ. הרי הסקר האחרון בקרב המוסלמים מצביע על רוב דחוק לטראמפ בקרב המוסלמים. אבל זו בדיוק תהיה ההצבעה של אותם יהודים, והם לא רבים, שיצביעו לטראמפ בגלל אכזבה מביידן, ואפילו קצת יותר מהאריס. הכוונות הפוכות. התוצאה זהה.
הבדלנות היא בהחלט נושא מרכזי, לפחות במפלגה הרפובליקנית. ג’יי. די. ואנס, המועמד לסגן נשיא, הוא נושא הדגל. הוא רוצה להפסיק את הסיוע לאוקראינה. לא לישראל. אבל מי שמתחיל באוקראינה עלול להמשיך לישראל.
כדאי לשים לב שטראמפ עצמו לא אמר שום דבר מחייב. הוא נותר מעורפל. הוא הצהיר רק, ואך ורק, שאצלו זה לא היה קורה. לא ברור על מה ולמה נדמה לו שהוא, דווקא הוא, היה מרתיע את חמאס. אבל נדמה לו. גם הוא חי בקונספציה שחמאס או איראן היו מורתעים. קצת קשה להציג את הטענה הזאת אחרי שממשל טראמפ לא הגיב על הפגיעה האיראנית הקשה במתקני הנפט של סעודיה.
ויותר מכל, האמריקאים חוששים מגל אדיר של אלימות בואכה מלחמת אזרחים. ואם התוצאות יהיו צמודות, נצטרך כולנו להתפלל: God Save America. גם למענם. גם למעננו.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.11.24
