במה שנוגע לישראל, השורה התחתונה בבחירות באמריקה רחוקה מלהיות מלבבת. שני המועמדים בעייתיים לנו, היא מסיבותיה, הוא מסיבותיו. אם קמלה האריס תזכה היא תזדקק נואשות לתמיכה של הסיעה הדמוקרטית בשני בתי הקונגרס. הדמוקרטים מפולגים בענייננו: האגף השמאלי ביקורתי ובקצה שלו עוין ממש. העוינות עלולה להידרדר לנזק משמעותי אם בישראל תמשיך לכהן ממשלת ימין בראשות נתניהו. לטוב ולרע, נתניהו הוא אייקון בפוליטיקה האמריקאית. בשמאל הוא מוזכר בנשימה אחת, בטינה אחת, עם טראמפ.
אם דונלד טראמפ ייבחר נחזור ונפגוש את האינסטינקטים הבדלניים שלו. ספק אם נראה שוב מטוסים אמריקאיים בשמיים, מערכות נגד טילים על הקרקע ונושאות מטוסים בים, הכל כדי להגן עלינו, במהלך כהונתו. ספק אם יאשר את סכומי הסיוע שאישר ביידן. ישראל משוועת לציר עולמי בהנהגת אמריקה שיהיה חזק, יציב, מחויב ונחוש בהתנגדות שלו לציר הרשע. ספק אם תקבל את זה תחת טראמפ.
למרות זאת, נתניהו פועל כמי שבטוח שאת תמיכתו של טראמפ אפשר לקנות, בכסף ובחנופה. ייתכן שהוא צודק. אבל אם טראמפ ייבחר ראש ממשלת ישראל והמיליארדרים שיגייס לא יהיו היחידים שיעמדו בתור. טראמפ קצר רוח, עסוק בעצמו, עבד לגחמותיו. במקרה הטוב הוא הימור.
אני מציע לא לייחס חשיבות גדולה למה שאמרו שניהם על ישראל, עזה, לבנון ואיראן במהלך הקמפיין. המהלכים של הנשיא/ה במזרח התיכון יוכתבו על ידי המצב בשטח, אילוצים מדיניים ופוליטיים, הצעות היועצים ותחושות הבטן שלו או שלה. טוב יהיה אם ראש ממשלת ישראל יגיע לבית הלבן החדש עם חזון בהיר, מדיניות שניתן ליישם אותה ודימוי אמין. טראמפ רגיש מאוד לאמינות אצל אחרים. גם האריס.
אבל הבחירות המתקיימות היום לא עוסקות בנו. השתרבבנו לשם רק משום שקבוצות מוצא מסוימות, קטנות מאוד במשקלן באוכלוסייה הכללית, מתרכזות במקרה בשלוש מדינות מתנדנדות: פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין. יהודים, פלסטינים, לבנונים - לכל אחת מקבוצות המהגרים בשלוש המדינות הייתה במהלך הקמפיין עדנה. העדנה תיגמר הלילה, עם סגירת הקלפיות.
יש מכנה משותף מרתק לבחירות באמריקה ולישראל. הן מתקיימות במדינה מקוטבת, בין שני מחנות מגובשים, כשהצפי הוא למעט מאוד עריקות של בוחרים מגוש לגוש, אם בכלל
ובכל זאת, יש מכנה משותף מרתק לבחירות באמריקה ולישראל. הן מתקיימות במדינה מקוטבת, בין שני מחנות מגובשים, כשהצפי הוא למעט מאוד עריקות של בוחרים מגוש לגוש, אם בכלל. עזרא קליין, אחד מבעלי הטורים הבולטים בתקשורת האמריקאית, הציע במאמר שפירסם אתמול להניח לחלוקה בין ימין ושמאל, לבנים ושחורים, גברים ונשים, עשירים, עניים ומעמד ביניים. החלוקה המשמעותית ביותר, כתב, היא בין אלה שמבקשים להגן על המוסדות הקיימים לאלה שמבקשים להחליף אותם. הדמוקרטים רוצים תיקון; הרפובליקנים רוצים הפיכה משטרית.
הדמיון מבלבל. ההשתלחויות ברשתות ובערוצי התעמולה שם דומות להפליא להשתלחויות ברשתות ובערוצי התעמולה כאן. הביביסטים מצד אחד; הקפלניסטים מצד שני.
הרפובליקאים משוכנעים שקנוניה שמאלנית חשאית, אנטי-אמריקאית, השתלטה על חייהם. היא כוללת את הממשלה, מערכת המשפט, מערכת הבריאות, האקדמיה, התקשורת, העסקים הגדולים, ואפילו האף-בי-אי והצבא. הדמוניזציה של המוסדות מתלבשת בקלות על הנאומים של טראמפ, שמתארים כל מוסד וכל אדם שאיננו תומך בו כאויב אמריקה ואויב האנושות. הם מתלבשים בקלות גם על האלגוריתמים ברשתות.
הדמוקרטים מודים שהמערכת הממסדית לא יעילה, מפלה לטובה את העשירים והחזקים ומושחתת בשוליה, אבל הם משוכנעים שכוונתה הבסיסית טובה. לפי הסקרים, חשוב להם להגן על המוסדות ועל הערכים שהם מייצגים יותר מלחולל בהם שינוי.
האריס הייתה אופטימית ומפויסת; טראמפ היה קודר, פסימי ותוקפני, על סף האלימות. באחד מנאומי הבחירות האחרונים הוא אמר שלא יהיה אכפת לו אם מישהו יתחיל לירות בעיתונאים
הנאומים שנשאו המועמדים בעצרות הבחירות והסיסמאות של תעשיית המסרים שלהם נערכו בהתאם. האריס הייתה אופטימית ומפויסת; טראמפ היה קודר, פסימי ותוקפני, על סף האלימות. באחד מנאומי הבחירות האחרונים הוא אמר שלא יהיה אכפת לו אם מישהו יתחיל לירות בעיתונאים. הקהל ששמע אותו הגיב בחיוך אוהד. לפי אחד הסקרים, 54 אחוז ממצביעי הדמוקרטים רוחשים אמון לתקשורת; רק 12 אחוז ממצביעי הרפובליקנים רוחשים לה אמון.
בחברה מקוטבת מה שמכריע בחירות הוא שיעור המצביעים בכל גוש. זה איפשר לטראמפ לנהוג כמו טראמפ: לסטות מהנוסח הכתוב ולהתגאות בכך, אפילו להקדיש נאום בן 12 דקות לגודל איבר המין של שחקן גולף שנפטר. הבייס אוהב אותו עממיקו. הבעיה היא שמה שמשעשע ומקסים בוחר אחד דוחה בוחר שני או בוחרת שנייה.
לפני שבועות אחדים, במהלך ביקור בוושינגטון, פגשתי חבר שעמד עד לאחרונה בראש מוסד דו-מפלגתי חשוב. הוא הסביר מדוע לדעתו האריס תנצח. "לפני שמונה שנים לטראמפ הייתה תנועה", אמר. "מאז היא הידלדלה מאוד. להאריס יש תנועה שתומכת בה. תנועה מביאה בוחרים לקלפי".
התנועה שקמה לאחר שביידן ויתר על המועמדות מתבססת על קשת רחבה של דעות, מדיק צ'ייני ובתו ליז, בקצה הימני של הרפובליקנים, עד ברני סנדרס בקצה השמאל הדמוקרטי. הבסיס בשטח הוא נשים, שהפסיקה של בית המשפט העליון נגד הפלות הבהירה להן לאן נושבת הרוח במפלגה הרפובליקנית.
אבל ההתעוררות של הכוח הנשי הקימה תנועה שכנגד, של גברים לבנים ושחורים, שחשים שבחירתה של אישה לנשיאה, ועוד אישה שחורה ופרוגרסיבית, מאיימת על גבריותם. מסתבר שהשאלה היא לא רק בעד ונגד מה אתה, אלא גם לאיזה מגדר אתה שייך.
יש לי ויכוח ארוך שנים עם עמית אמריקאי. הוא טוען שאמריקה היא ברודווי וישראל היא אוף ברודווי: מה שקורה אצלנו עובר אחר כך לבמה המרכזית, לאמריקה. אני טוען שהתהליך הפוך. אנחנו מסכימים על דבר אחד: כל צד נוטה להידבק במחלות של הצד השני. הנה סיבה נוספת לעקוב אחר הבחירות באמריקה.
פורסם לראשונה: 00:00, 05.11.24
