לא יעזור להגיד לה שהיא לא אשמה, שפעלה כדי להציל את שכניה בתנאים בלתי אפשריים, שהייתה חמ"ל של אישה אחת שתיפקד גם כשהכל סביבה קרס. זה לא מנחם את רחלי בנאקוט, יו"ר צוות החירום היישובי (צח"י) של בארי. היא קמה והולכת לישון עם הנשימות האחרונות ששמעה, שיחות הטלפון האחרונות מנרצחים ומחטופים, ההודעות חסרות האונים - טרגדיה של קיבוץ שלם יושבת על כתפיה במשך שנה, חודש ויום שחלפו מאז השבת ששינתה הכל.
"אני מרגישה אחראית למלא דברים שקרו בבארי באותו היום", היא אומרת בגילוי לב, בראיון מקיף וראשון. "מרגישה אשמה. אשמה חזקה מאוד. אפתח בפניך הכל, אני מבטיחה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
רחלי בנאקוט הייתה שם, בלב התופת, ודבר לא נשכח ממנה. היא יודעת בדיוק מה קרה לכל אחד ואחת בבארי, מי נרצח והיכן, מי נחטף באכזריות ומי נחנק מעשן בתוך ביתו. באותן שעות דרמטיות היא ניהלה רשימה בכתב ידה, תיעדה כל פרט מידע. וזה כלל גם את הרגעים האחרונים של אחיה, רבש"ץ בארי, אריק קראוניק ז"ל, ואחותה זהבה הקר ז"ל, שנרצחה בקיבוץ.
"הכל היה ברשימות על דפים, אני בן אדם שיודע לתפקד טוב מאוד בחירום וברגעי לחץ", היא אומרת. "אבל פה היה גם משהו אישי מאוד קשה, אז לפרקים היה בכי מאוד גדול. בכל כמה דקות הייתי צריכה לעצור, לבכות ולהתאבל, ובתי הגדולה אופק איפשרה לי להתאבל לפרקי זמן קצרים, על מנת שנמשיך לעזור לחברים. זו מחויבות, זו אחריות, זה התפקיד ואלה חברים שלי, חברים טובים שלי שנרצחו, שאני שומעת שרוצחים אותם. אני יודעת מה היה בתוך הבית ומה קרה אחרי, כשהטלפון נשאר פתוח עד שניתקתי. מהרבה בתים הייתה לי תמונת מצב, כך שגם אם לא ראיתי בעיניים, אני יודעת מה היה שם".
8 צפייה בגלריה
רחלי בנאקוט. "כל הזמן קיבלתי דיווחים. יש לי הקלטות של נקודות הדיווח, מי נרצח, איפה ומתי"
(צילום: גדי קבלו)
ניהלת חמ"ל של אישה אחת, בלב התופת של בארי. לא חששת שהמחבלים ישמעו אותך?
"בכל פעם שדיברתי בקשר והיינו שומעים שהם מתקרבים לחלון, הפסקנו לדבר. לא פחדתי לרגע עלינו, פה בבית. לא התעסקתי בזה בכלל. לפרקים, כשהם היו ממש על החלון, שתקנו. אבל כל הזמן קיבלתי דיווחים, יש לי הקלטות של נקודות הדיווח, מי נרצח, איפה ומתי. למעט אלה שנלקחו לגדר כדי לחטוף אותם, ידעתי מה קורה בבארי. לצערי, ידעתי את זה הרבה מאוד שעות, והתחננתי לכל מי שאפשר שיבואו לעזור לנו".
ובזמן הזה את ומשפחתך בעצמכם בסכנת חיים.
"היינו בחושך, בלי מזגן, עושים פיפי בתוך שקית. 22 שעות עד שחולצנו. היה לי ברור שאני יוצאת אחרונה מהקיבוץ, כי ידעתי איפה רובם נמצאים".
וכשיצאת מהקיבוץ, את זוכרת את התחושה?
"אני זוכרת שכשיצאתי מהשער של הקיבוץ, והצבא כבר היה אחראי, פתאום רווח לי והתחלתי לבכות. עכשיו תחשוב, באוטובוס היו איתי משפחות שכולות שעוד לא קיבלו את הבשורה הצפויה, שלא ידעו שהבן שלהן נפל, ואני ידעתי. וכולם איתי באוטובוס, מסתכלים עליי ומחפשים תשובות. אמרתי לבנות שלי, 'אל תיתנו להם לדבר איתי, בבקשה. הם יודעים שאני יודעת מי חי ומי מת".
בנאקוט לא פתחה את "תיק בארי" הפרטי שלה, שיושב על ליבה, עד היום. "האם אני מעכלת?" היא שואלת את עצמה, "אני עדיין לא ממש מעכלת עד היום. אני חיה אותם כל יום, ויודעת דבר אחד: עד שהחטופים לא יחזרו, לא נוכל להמשיך הלאה, להתקדם, להחלים, להשתקם".
בינתיים היא צועדת בשעת בוקר מאוחרת בקיבוץ בארי, בין הבתים הבודדים ששרדו את התופת, בהם הבית שלה, שמולו הגדר ההיקפית של הקיבוץ, זו שדרכה פלשו מאות מחבלים בדרך לטבח. רחלי ובעלה יעקב בנאקוט נערכים בימים אלה למעבר למגורים זמניים בקיבוץ חצרים, לצד הקהילה שלהם. התפקיד שלה מחייב אותה לקִּרבה הזו, חברי הקיבוץ זקוקים לה. בניגוד להלקאה העצמית שהיא מפעילה, ההערצה כלפי בנאקוט בקרב תושבי בארי רק גברה.
8 צפייה בגלריה
רחלי בנאקוט. "אהבנו את האקשן. נופל קסאם? כולם בממ"דים ואנחנו כבר בשטח"
(צילום: גדי קבלו)
זה שנים שבנאקוט עומדת בראש צוות החירום של בארי. תפקיד רווי אקשן, בעיקר בשנים האחרונות, שכללו סבבי הסלמה, טרור בלונים ועפיפונים וירי רקטות. לכן ידעה בדיוק מי יתאים לתפקיד הרבש"ץ של בארי והמליצה לאחיה אריק ז"ל להתנדב למשימה, והוא נענה לבקשתה.
"היינו צוות של ארבעה, שעובדים כל הזמן יחד”, היא אומרת. “אריק, אח שלי; אילן וייס ז"ל וטל פלד, סגן וסגנית שלי; ואני. בכל אירוע ביטחוני מיד קפצנו, אהבנו את האקשן. נופל קסאם? כולם בממ"דים ואנחנו כבר בשטח. אילן היה חסר פחד לחלוטין, שקול ואחראי אבל לא יודע פחד. כשאריק יצא להילחם, אפרופו רגשות אשמה, אפילו לא אמרתי לו 'שמור על עצמך'. מההתחלה היה ברור שיש פה אירוע שאנחנו לא מכירים".
מישהו בצה"ל הכין אתכם בעבר לאירוע כזה?
"לא תירגלנו את זה אף פעם. היה איזשהו תרגול שבו נכנסים מעט מחבלים ואנחנו צריכים לבודד אותם עד שהצבא מגיע לקיבוץ, גג רבע שעה. כאן, לא רק שהייתה פלישה לבארי, הייתה אפילו הכרעה - כבשו אותנו. ידעתי שמשהו נורא קורה, שיש 1,200 איש בבארי שצריך לשמור עליהם, להגיד להם מה לעשות. כל זה צריך להיות בדקות. הקפצתי כיתת כוננות, הכנסתי את כל החברים למרחבים מוגנים והודעתי שיש חשש לכניסת מחבלים ליישוב".
בהתחלה בנאקוט סירבה להאמין. כשחבר הקיבוץ התקשר אליה ואמר לה, בהקלטות שפורסמו ב"עובדה", "רחלי, יכול להיות שראיתי פה מחבלים נוסעים על אופנוע עם M-16?", היא ענתה, "נראה לך?! מה אתה עושה צחוק? טוב, אני מדברת עם אריק, אשאל אותו".
בשיחה הבאה שלה עם אחיה היא מבינה שתרחיש האימים מתממש. "אריק, גל אומר שהוא ראה שני חבר'ה עם אופנוע מחוץ לבארי, בינינו לבין הגדר, עם סרט על הראש ועם M-16. הוא אומר חמאסניקים, לא נשמע לי הגיוני", אמרה לאחיה.
ואריק ענה: "הגיוני. הגיוני. תקפיצי לי כיתת כוננות לנשקייה. פעולת הסחה הם עשו לנו". "מה, הם חדרו?" שאלה. "כן", השיב האח.
"ככה הבנתי שמתחילה פלישה”, היא אומרת השבוע ל-'7 ימים', "מאנשים שראו מחבלים ליד הגדר. בהמשך ראינו את המחבלים פשוט עוברים אותה. מגוף רשמי לא שמעתי עד סוף האירוע, לא היו הנחיות, לא מהצבא ולא מהמועצה. לא הנחו אותנו לעשות כלום".
ובזמן הזה, כשמחבלים כבר בקיבוץ, אחיך הרבש"ץ ממהר מביתו לנשקייה?
"כן, זה הנוהל. המדינה 'האינטליגנטית' שלנו נתנה הוראה, חודש קודם, להחזיר את הנשקים לנשקייה, שלא יישארו בבתים של חברי כיתת הכוננות. אז בדקות הראשונות הקפצתי את כל מי שצריך, ואז חזרתי לאריק. הוא כבר לא ענה. ירו בו. בשנייה הזו הבנתי שקרה פה משהו נורא, והיה לי ברור שאני חייבת לפתוח את הנשקייה בכל מחיר".
למי פנית?
"אילן וייס ז"ל, הסגן שלי והחבר הכי טוב. עבדנו יחד שנים. אמרתי לו, 'תקשיב, אריק נעלם, יכול להיות שקרה לו משהו ויש חשש שנכנסו מחבלים לקיבוץ. חייבים לפתוח את הנשקייה'. הוא לא חשב פעמיים, לקח את הנשק שלו ויצא. הוא הצליח להגיע עד הקלאב קאר (קלנועית) שלו, ונרצח. עד סוף האירוע הנשקייה הייתה סגורה, כי דרושים מפתח וקוד, ולמעשה רק אילן ואריק היו יכולים לפתוח אותה. חברי כיתת הכוננות יצאו להילחם כשרק למעטים יש כלי נשק".
מתי את מבינה מה קרה לאחיך?
"מהשנייה הראשונה הבנתי שאריק לא בחיים, אבל חיכיתי לאישור. אמרו לי שיש שלושה נרצחים בכניסה לקיבוץ, היה לי ברור שיכולים לחטוף את הגופה, אז ביקשתי ממישהו מכיתת הכוננות ללכת לשם".
אנשי כיתת הכוננות, סער דגן ואיתן חדד, הגיעו לטנדר של אריק לאחר שנרצח. הם ראו אותו שוכב על המדרכה ללא נשקו האישי, שנלקח ממנו. ואז דגן התקשר לרחלי. "בכניסה לדפוס ובשער", אומר לה סער, "יש פה רכבים שירו בהם. יש פה שניים שלושה..." "הרוגים?" שואלת בנאקוט. "הרוגים, הרוגים", עונה דגן. "מבארי? מי? תגיד לי בבקשה שמות", הפצירה. "אני לא יכול, תבואו לפה", ענה סער. בשלב הזה, נשמעת רחלי בנאקוט עונה: "טוב... אולי זה אריק".
"אריק ואני היינו כל הזמן יחד", היא אומרת. "בגן ובבית הילדים. היינו חברים מאוד טובים, היו לו ידיים וראש טכני מטורפים. כל דבר שהייתי צריכה, הייתי מבקשת ממנו, ואם הוא היה צריך שיעזרו לו, זו הייתי אני. היינו משלימים זה את זה, הוא היה אישיות בכל מקום שאליו הגיע. הוא כל כך אהב את סיגל, אשתו, שנתנה לו את החופש לעשות מה שאהב".
במשפחה של רחלי בנאקוט יש נוהל חירום ידוע, שקובע ששלוש בנותיה - אופק, גבע ויוני - מתייצבות אצל אמא שלהן ומסייעות לתפעל את האירוע. "כל אחת קיבלה תפקיד", היא מספרת. "גבע הביאה את יוני ברגע שהתחילו היריות והייתה אחראית על הדלת של הממ"ד, שלא ייכנסו; אופק הייתה אחראית לאתר יחד איתי את כל הילדים שנשארו בלי הורים, שנרצחו או נחטפו, והתקשרו לבקש עזרה. הבנות שלי ובעלי היו חשופים לכל, הם שמעו דברים מאוד קשים. צעקות, בכי, אמירות כמו 'רצחו לי את הילד' ו'רצחו לי את האמא', הם שמעו על ילדים שנשארו לבד כשההורים נרצחו".
את המידע ריכזה יחד עם בנותיה כשהן בחושך מוחלט. 22 שעות יחלפו עד שיחולצו מהקיבוץ, ועד אז הן ריכזו פיסות מידע שהרכיבו את תמונת המצב בבארי, כשהתושבים פונים לבנאקוט בחוסר אונים, והיא מצידה חשה בדיוק כך כשהיא מנסה לשווא להאיץ בצבא להזרים כוחות גדולים, ומהר.
"הבנות שלי ובעלי היו חשופים לכל, הם שמעו דברים מאוד קשים. צעקות, בכי, אמירות כמו 'רצחו לי את הילד' ו'רצחו לי את האמא', הם שמעו על ילדים שנשארו לבד כשההורים נרצחו. ואתה מנסה לתעדף. היו שדיווחו על מחבלים בכניסה לבית, ועניתי, 'חכו, יש אנשים שנרצחים עכשיו'"
"רוב האנשים דיווחו לי איפה הם נמצאים, ואני ידעתי איפה הגופות. זה היה ברור לי שאני צריכה להעביר את המידע לצבא בצורה מסודרת", היא אומרת. "איילת גודארד ז"ל, למשל, דיווחה לי, 'אני נמצאת כאן וכאן, אני הולכת לשיחים, אני לא מסוגלת לזוז'. ידעתי איפה היא, שמעתי מה קרה לה, וככה עם רוב האנשים. גם כיתת הכוננות דיווחה לי מכל מקום שהגיעה אליו, אז התמונה הייתה פחות או יותר מלאה. ידעתי על 70 גופות בערך".
פונים אלייך במקביל כל כך הרבה חברים ושכנים, במצוקה איומה. איך את מחליטה לאן להכווין כוחות?
"אתה מנסה לתעדף. היו אנשים שהתקשרו אליי ואמרו לי שיש להם מחבלים בכניסה לבית. אז אוקיי, אבל יש מקרים יותר קשים. ממש ככה היו השיחות. 'חכו, יש אנשים שנרצחים עכשיו ואני חייבת לשלוח לשם את כיתת הכוננות'. 11 חברי כיתת הכוננות הצליחו להציל אנשים ולהוציא אותם מהתופת, ומתוכם נפלו חמישה אחרי קרבות קשים - אריק קראוניק, גיל בויום, חגי אבני, שחר צמח ואיתן חדד".
וכשאת פונה לגורמים בצה"ל כדי לבקש עזרה דחופה?
"מהר מאוד הבנתי שהכאוס שם נורא גדול, ואין עם מי לדבר. האמירה החוזרת, שלפיה 'אנחנו שולחים כוחות', כבר לא תפסה. והיה גם חמ"ל במועצה שאיתו הייתי בקשר. אמרתי להם, 'יש פה עשרות הרוגים, איפה אתם?!' היה רצון, כולם רצו להגיע, אבל לא הייתה יכולת. התרכזתי בשיח שלי מול המועצה וחברי בארי, ולא הצלחתי לענות לכולם. דיברתי עם קב"ט המועצה, אילן איזקסון, וראש המועצה גדי ירקוני. ביקשו שיסבירו למישהו מה קורה בבארי. ואז שלחו 12 לוחמים, הכי טובים ואמיצים שיש - אבל מה הם יעשו מול 300-400 מחבלים?"
בשיחתה עם קב"ט המועצה, היא זעקה: "יש לי פה הרוגים ופצועים, ואין פה צבא!" "אין בעיה, אנחנו..." הוא התחיל לענות. "מה 'אין בעיה'?! יש לי פה פצועים, יש הרוגים בכניסה לקיבוץ, איפה אתם?!" "רחלי", השיב הקב"ט, "בסדר, שנייה, תני לי לדבר איתך, דקה, אנחנו מותקפים בהרבה יישובים, הצבא נלחם על הגדר". ואז הגיעה תשובתה של בנאקוט: "מה זה 'על הגדר'?! שיילחמו בתוך הקיבוץ שלי, מה זה 'על הגדר'? תגיעו הנה, בבקשה. עכשיו!"
איך הגבת כששמעת שמגיעים 12 לוחמים משלדג?
"אמרתי, אוי ואבוי. הצבא לא מבין מה קורה פה. הוא מפקיר אותם כמו שהפקיר אותנו. זה לא משנה כמה לוחמים טובים הם, המחבלים כבר חיכו להם על הגגות. איך הם ייכנסו? מי ישמור עליהם? זה היה ברור שמישהו לא מבין מה באמת קורה פה. עד אחת בצהריים הרוב המוחלט כבר נחטף או נרצח, אבל היו כאלה שנרצחו בשעות אחר הצהריים, אחרי שכבר הגיע הצבא. הוא נכנס בצורה לא מסודרת, הם פינו אנשים ולא הודיעו שהוציאו אותם, והמשכנו לחפש אותם. אז ברור שהיה כאוס, אבל זה יצר עוד בלגן".
"כשהם סרקו את השכונה, לא הבנו שהם לא באמת אברו בית-בית. היו אנשים שנשארו פה כמעט יומיים וכבר חשבנו שהם אינם"
זכורה לך דוגמה נוספת להתנהלות של הצבא?
"כשהם סרקו את כל השכונה, לא הבנו שהם לא באמת עברו בית-בית. ובאחד המקרים בחורה נשארה עוד 24 שעות בלי פינוי. היו עוד אנשים שנשארו פה כמעט יומיים וכבר חשבנו שהם אינם.
"אתה יודע", היא אומרת בצער על האכזבה מהצבא, "אחרי כל מה שקרה, לא יכולתי לראות לובשי מדים, לא יכולתי לראות את דגל המדינה. זה היה ברמה הזאת. כל סמלי המדינה מבחינתי בגדו בנו. ממש ככה".
והיום?
"זה עובר, ועכשיו אני מבינה יותר וכועסת פחות, אבל אני עדיין כועסת מאוד על הממשלה ועל הצבא כארגון. התרענו כמעט בכל שבת שאנחנו שומעים ירי, והם אמרו לנו שזה אימון שיגורים לים ולכן זה בסדר. היום אני אומרת, מה חשבתם לעצמכם? למה זה בסדר שמתאמנים בירי לים? כמה נאיביות".
מאז צה"ל הודה בכישלון, בתחקיר פנימי שמסקנותיו הוצגו לתושבי בארי ולציבור ביולי האחרון. הצבא הודה בכך שלא נערך לתרחיש חדירת אלפי מחבלים, לא הצליח לייצר תמונת מצב עד הצהריים, לא סיפק התרעה מספקת לתושבים, ועד השעה 13:30 הלחימה בקיבוץ התנהלה על בסיס כיתת הכוננות והתושבים בלבד. למעשה, בצה"ל הודו שלאורך שעות ארוכות ובגלל כישלונות הצבא, נותרו תושבי בארי לבדם מול אויב נורא וחסר מעצורים. מנגד, לא היו מסקנות אישיות או צעדים משמעתיים.
תא"ל ברק חירם, מפקד אוגדת עזה, שפיקד על קרבות בבארי ועל האירוע שקיבל את הכינוי "הבית של פסי", נוקה בתחקיר. בבית של פסי נרצחו 13 בני ערובה, בהם זהבה הקר ובעלה זאב זכרם לברכה, אחותה וגיסה של בנאקוט, וכן התאומים ליאל וינאי חצרוני זכרם לברכה.
"תמיד אפשר למתוח ביקורת, אבל התחקיר היה טוב ומדויק", אומרת בנאקוט. "האמת כל כך מופרעת שאי-אפשר להכיל אותה, אבל נעשתה פה עבודה מדויקת, כואבת וחשובה, עם קבלת אחריות. ברק חירם טעה כשהתראיין, אבל אני מפרידה בין ההתנהלות שלו לתפקוד בשטח. כולנו עשינו טעויות, גם אני, ובסוף הוא קיבל אחריות. כשהוא הגיע לבארי, זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו תיכלל את מה שקורה בקיבוץ. במציאות ובפחד המוות שהיה פה, אני מורידה את הכובע ולא מבקרת את מי שסיכן את חייו להציל אותנו".
8 צפייה בגלריה
תא"ל ברק חירם. "כולנו עשינו טעויות, גם אני, ובסוף הוא קיבל אחריות"
(צילום: אלעד גרשגורן)
על מי בכל זאת יש לך ביקורת?
"על מי שלא הגיע, על מי שלא ראה את התמונה כולה, על זה שפעם אחת מתחילת האירוע ועד סופו לא קיבלנו הנחיות מהצבא. הביקורת שלי מופנית למדינת ישראל ולצבא, לא מעניין אותי הפרסונלי. אני יודעת כמה הם אוכלים את הלב על מה שהיה פה, וכמה הם גיבורים. כולם רצו לעשות טוב, אף אחד לא רצה שזה יקרה, אבל קרה הדבר הכי גרוע. אתה יודע, אח שלי אריק ז"ל האמין במכשול. כל הזמן היה אומר לי, 'לא יכול לקרות פה כלום, יש לנו את המכשול'. עשיתי סיבובים איתו כדי לראות את המכשול. באמת, זה היה מרשים בצורה יוצאת דופן. היה ברור לכאורה שזה יחסום אותם. כמה נאיביות. האמנו בצבא, באמת בצורה עיוורת".
אז איפה טעינו?
"יוהרה, זה החטא הכי גדול. אנחנו צריכים להיות צנועים ולהבין שיש הרבה מאוד שאנחנו לא יודעים, ואליו צריך להתכונן. אנחנו צבא חזק, אבל גם הם לא טיפשים, ואנחנו זילזלנו בהם, המעטנו בכוחם, והם עשו לנו בית ספר. כבשו אותנו, ממש ככה, ויכלו לעשות כאן כל מה שרצו. האנשים של בארי נלחמו כמו אריות, איפה אתה רואה מחויבות אזרחית וחברית ברמה הזו? זה לא להרים טלפון, זה לסכן את עצמך, את הילדים שלך, לצאת מהבית ולהביא מישהו במצב קשה אליך הביתה ולסחוב את האש אליך. זה מסוכן ברמה מטורפת, ורבים מאוד עשו את זה. אנשים קפצו מקומה שנייה עם הילדים שלהם כי הבית נשרף, זה אומץ ברמה שאין לתאר. מעשי גבורה מטורפים היו בבארי".
אפשר לשאוב מזה הרבה גאווה.
"נכון. הקהילה הזו חזקה, חכמה ומלוכדת. נורא קל להגיד שחברי כיתת הכוננות היו גיבורים, שאני גיבורה, אבל לא. הקהילה הזו, שראתה האחד את השני גם במקום הכי חלש וכואב, זו קהילה של גיבורים. בזה מגיע לנו להתגאות, כי בזה אנחנו ניצחנו".
שנה, חודש ויום חלפו, וייסורי המצפון של רחלי בנאקוט לא מרפים ממנה. "אני לא האדם שהייתי, הלוואי שאחזור להיות חלק ממי שהייתי", היא אומרת. "אני יודעת שיש דברים קטנים שאפשר היה לעשות אחרת. לא עניתי להרבה אנשים שהתקשרו לבקש עזרה, כי היו מאות שיחות בתוך דקות, וכי המחבלים היו ליד הבית שלנו והיינו צריכים לדבר בשקט, והטלפון היה סגור מעת לעת כי חששנו שיראו את האור שלו. אחרי חמש דקות שבהן לא עניתי לאנשים הצטברו כבר מאה הודעות שלא ראיתי, והיום אני יודעת שאלה היו ההודעות האחרונות שלהם".
את לוקחת על עצמך אחריות גדולה מדי. הטבח לא באחריותך, בחלקת האלוהים שלך עשית פלאים.
"יש אנשים שהייתי רוצה לחזור ולדבר איתם, והם אינם. בהתמודדות מול החברים לא הצלחתי לתת מענה כמו שהייתי רוצה לתת לכולם. אפילו לענות בהודעה לקונית, 'אני מטפלת בזה, מעבירה לצבא', לכל אחד ששלח הודעה. זה לא קרה עם כולם".
מה מצב הקהילה שלך שנה אחרי הטבח?
"הכל צבוע בצבע של אותו היום, אנחנו עוד שם. כשהחטופים יחזרו והמלחמה תסתיים, גם אנחנו נצטרך לפתוח דף חדש ולהתעסק יותר בהחלמה. איך עושים את זה? עובדים, תורמים לקהילה. לראות חיוך של מישהו שווה הכל, כשאני מצליחה לעזור זה מכסה על כל הפעמים שלא הצלחתי".
ובינתיים?
"אני עסוקה מהבוקר עד הלילה, הולכת לישון רק כשאני מתעלפת והשינה שלי נמשכת שלוש-ארבע שעות, ונגמרת. אני לא חושבת הרבה על הדברים לפני השינה, אבל הגוף לא רגוע. לאט-לאט אהיה בסדר".
דיברת על זה עם משפחות נרצחים?
"זה לא שייך אליהם, זה שייך אליי. כשהחטופים יחזרו אולי ייסגר המעגל. חלקם שלחו לי 'עקוב אחריי' וראינו שהטלפון שלהם הולך לכיוון הלא-נכון. שום דבר לא ישתנה כל עוד החטופים שם, והם חייבים לחזור. רק אז נוכל להשתקם כקהילה וכאנשים.
"האמירות של ראש הממשלה, שחמאס מפחדים מאיתנו ושאנחנו החזקים והם החלשים, אנחנו החכמים והם הטיפשים - זה שטף את הכל, גם את הצבא, והרדים את כולנו".
את יכולה להמחיש?
"באותו יום אפילו לא קיבלנו הודעה להעלות את רמת הכוננות. כמעט בכל חג היינו מעלים את רמת הכוננות בהנחיה של הצבא, והייתי בודקת עם הצוותים שלי - צוות כוננות רפואי, צוות כיתת כוננות - שכולם מוכנים. יום לפני ובאותו היום - כלום. זו הייתה מדיניות של הרדמה, שהכל בסדר, אנחנו שולטים, סמכו עלינו. כאילו אומרים לנו, אנחנו לא כל כך רואים אתכם ואתם לא כל כך מעניינים אותנו. אנחנו לא עניינו את הממשלה הזאת בכלום".
מה ביקשתם מהממשלה וסורבתם?
"ביקשנו ציוד לכיתת כוננות, ביקשנו הערכות מצב, ביקשנו הסברים - אף פעם לא קיבלנו. עוטף עזה זה עוטף עזה, תספגו ותתאוששו, סומכים עליכם. יהיה בסדר. המדינה כשלה, ראש הממשלה שכבר שנים בתפקיד לא הבין מה קורה".
וכשאת רואה את הוויכוחים סביב טקסי הזיכרון, זה בטח לא גורם לך נחת.
"מדברים איתי על יום השנה, מה אנחנו מציינים בדיוק? את מה? אנחנו עוד בתוך האירוע, בואו נגמור עם הכל ואז נעשה התכנסויות. לא חגגתי את חגי תשרי, לא ציינתי את ראש השנה. זה לא מעניין. לא החזרנו את המתים והחטופים שלנו, יש פה משפחות שלא קברו את הנופלים שלהן. איך זה יכול להיות? איך אפשר לסכם משהו כשהדבר הבסיסי עוד לא נעשה?"
"מדברים איתי על יום השנה, מה אנחנו מציינים בדיוק? את מה? אנחנו עוד בתוך האירוע. לא חגגתי את חגי תשרי, לא ציינתי את ראש השנה. זה לא מעניין. לא החזרנו את המתים והחטופים שלנו, יש פה משפחות שלא קברו את הנופלים שלהן. איך אפשר לסכם משהו כשהדבר הבסיסי עוד לא נעשה?"
האמון שלך בצבא השתקם?
"אני מפויסת יותר היום. יש לי יותר אמון, אבל לא עיוור. מעריכה את החיילים הגיבורים, שעשו כל מה שיכלו. ברמת המפקדים, לא נסלח על הטעויות שהיו שם, אבל על החיילים אני לא יכולה לכעוס. הם עדיין נמצאים בעזה ובלבנון. כועסת על המדיניות, לא על האנשים. בכלל, הכעס הוא לא טוב, הוא לא נותן לי אפשרות להמשיך הלאה".
איך נראית ההתמודדות האישית שלך?
"לקום כל בוקר זו מלחמה, ללכת לישון זה קשה. יש הרבה רגשות אשמה. זה מגיע בלילה וזה מגיע ביום, אבל זה לא מנהל אותי. אני יותר חזקה מזה ואתגבר על זה, אבל זה קשה, קשה מאוד. אתה במאבק עם עצמך להשתקם. כשיצאתי מבארי רציתי לראות את הפצועים שלנו, היה לי ברור שבשביל להמשיך לחיות אני צריכה להיות בעשייה. אז אני עושה כל מה שאני יכולה, וזה עושה לי טוב".
איך נראה העתיד של קיבוץ בארי?
"אנשים יחזרו לפה. אני אחזור לפה. למעשה, אף פעם לא הלכתי. זה הבית שלנו, המקום הזה לא בגד בנו, דברים אחרים בגדו בנו. האוויר פה הכי נעים שיש, הריחות והנוף מדהימים, זה לא עוד מקום. אני בטוחה שזה יהיה מקום מדהים, ושאם מישהו לא יוכל לחזור - נצליח לעזור לו ולתמוך בו, בכל מקום שהוא יבחר להיות בו. אבל לא בלי החטופים, זה לא יכול לקרות".
ההודעה האחרונה ששלחה זהבה הקר ז"ל, אחותה של רחלי בנאקוט, חושפת שימוש אכזרי שנעשה מצד הרוצחים השפלים בינאי חצרוני ז"ל, בן 12 כשנרצח.
בשבת השחורה, קצת לפני 14:00, בזמן שזהבה הקר ובעלה זאב סגורים בממ"ד, רחלי בנאקוט כתבה לאחותה והפצירה בה שלא לצאת מהבית. זהבה ממלאת אחר ההוראות, אך לאחר מכן היא כותבת רצף הודעות של מצוקה, ובשעה 14:12 היא שולחת לאחותה: "ינאי אומר לי לצאת, הוא עם המחבלים".
שתי דקות חולפות, וזהבה כותבת שוב לאחותה: "אנחנו יוצאים. הם מאיימים שיירו בנו".
הילד ינאי ואחותו התאומה ליאל זכרם לברכה, שנלקחו מביתם, הועברו לאחר מכן לביתה של פסי כהן ושם נרצחו. קודם לכן, המחבלים השתמשו בינאי כדי לאלץ את זאב וזהבה הקר זכרם לברכה לצאת מביתם. הזוג נלקח מפתח ביתו ובהמשך נרצחו שניהם.
השימוש האכזרי בנערים כדי לאלץ תושבים לצאת מהמסתור נעשה גם בקיבוץ נחל עוז, שם המחבלים ניצלו את הנער תומר ערבה אליעז ז"ל, כדי לגרום למשפחת מירן לפתוח את דלת ביתה. עמרי מירן נחטף ועדיין מוחזק בשבי חמאס.
"אנחנו נחשפנו להודעה של זהבה כמה ימים לאחר מכן, כשניסינו להבין מה עבר על ינאי וליאל שלנו", אומר עמרי שפרוני, דודם של ינאי וליאל חצרוני זכרם לברכה. "ההודעה האחרונה של זהבה היא בעצם העדות האחרונה למה שהמחבלים עשו עם ינאי שלנו. כנראה שאחרי שהם ריכזו אותם בבית של פסי, הם לקחו אותו איתם כדי שיגרום לאנשים לפתוח את דלת הממ"ד שלהם. לנו ידוע שזה קרה רק בבית של זאב וזהבה הקר זכרם לברכה".
חבריו של ינאי ז"ל מספרים על ילד מופנם ונבון, כזה שהיה נכון לעזור לכולם ואהב לבלות בפינת החי. הוא גם היה שטותניק, וילדי קבוצת לילך זוכרים שפעם דהר בשבילי הקיבוץ עם קלנועית עמוסה בילדים.
הוא אהב לשחק כדורסל, כדורגל ובעיקר טניס, וכמו סבתו איוה היה אוהד של ברצלונה. בקיץ האחרון סיים ינאי את לימודיו בבית הספר היסודי שדות אשכול, ועבר לכיתה ז' בבית הספר נופי הבשור. השנה, שנת בר-המצווה, עמדה להיות שנה מאתגרת ומלהיבה, אך חייו הקצרים שלו ושל אחותו התאומה נגדעו באכזריות על ידי מחבלים מתודלקים ברוע שאין לו סוף.
