היה משהו מתעתע בשמש הרגילה שזרחה אתמול בשמי הארץ, בבוקר שעבור ישראל הליברלית-דמוקרטית הרגיש – לפחות תודעתית – כמו אפוקליפסה די שלמה. גלנט פוטר, נתניהו השלים את השתלטותו הפרטית על זרועות הביטחון והצבא, עמעם עוד קצת את האור על הדמוקרטיה בישראל – אנחנו כבר די קרובים להחשכה גמורה – וכל זה בזמן שמעבר ליבשת שקעה הזריחה על אמריקה ועידן נוסף של הג'וקר האפל הפך מסיוט למציאות.
אפוקליפסה מזוהה קולנועית וספרותית עם אור עכור, גשם רדיואקטיבי, כבישים חרוכים וזומבים פזורים – אבל כאן השמש פשוט זרחה כרגיל, הרחובות המו אדם כרגיל, ולרגעים אפשר היה לחשוב שאם לא תחשבו, אפילו לרגע, על מה שהתחולל בזמן שישנתם – או לא הצלחתם להירדם – הכל יוכל להיראות, בעצם, די כרגיל.
זה מתעתע, כמובן; החיים אינם כסדרם. המלחמה כסדרה, ההפיכה המשטרית כסדרה, המעבר לשלטון אורבניסטי-ארדואני כסדרו, האסון הכלכלי כסדרו, ההשתמטות המוסדרת בחוק כסדרה, האוויר הדמוקרטי והשפוי נשאב מהמקום הזה, קודם בהדרגה ועכשיו בבת-אחת. הייאוש בלתי נמנע. הרמת הידיים, הכניעה, הוויתור – שנדמה שהם כל מה שנתניהו כיוון אותנו אליו כל העת – כמעט מתבקשים.
נתניהו נמצא כעת בישורת האחרונה, זו שבה מבינות תלמה ולואיז – בגילומן המקומי שלו ושל רעייתו – שחצו מזמן את נקודת האל-חזור, ושגורלן נגזר
לאן נברח. לאן נעקור. לאן נוביל את ילדינו. לחלופין: איך נישאר, כמה קטנה יכולה בועה להיות ועדיין לספק את כל צרכינו במדבר הספרטני המתממש לנגד עינינו, מה הסיכוי לצמצם חיים שנבנו בעמל רב לתוך קפסולה שבה נוחזק בעל כורחנו כמיעוט יצרני, משרת, מפרנס – בטריות אנושיות עבור שלטון מופקר ודורסני.
תמיד הכי חשוך...
ולמרות שחשוך עכשיו מאוד – חשוך מאי-פעם – חשוב להחזיק בחיים גם את ההכרה החדשה הזו: שרובו המכריע של הציבור הישראלי מסתייג נחרצות ממה שאירע בישראל ביממות האחרונות, ומנתניהו והתנהלותו בפרט. שרובו המכריע של הציבור הישראלי רואה בבירור את ליקוי המאורות שבמכירת ביטחון ישראל בעבור המשך שלטונו והנצחת ההשתמטות החרדית. שרובו המכריע של הציבור הישראלי מתעב את אי-השוויון בנטל, את שמיטת חיי החטופים, את אישורו של תקציב שמוכן לוותר על כל הון אנושי אבל לא על שקל מהכספים הקואליציוניים הקדושים.
רובו המכריע של הציבור הישראלי – מימין ומשמאל, חילוני ודתי, מרכז ופריפריה, לוחמים ומשרתים בעורף – רואה בדיוק את אותו הדבר; את הטירוף הגולמי שבהכפפת כל אינטרס לאומי לצרכיו השלטוניים והפרטיים של אדם אחד. רודן. מגלומן. נושא באחריות שיעשה הכל – ועוד קצת – כדי לחמוק מאחריות, לטשטש ראיות, להימלט בעור שיניו.
רענן שקדצילום: אביגיל עוזיזו כבר לא שאלה של פוזיציה, השקפה, עמדה פוליטית, אנחנו או אתם; זו חונטה קטנה ומבוצרת שבמרכזה נתניהו, ומולה ציבור עצום של ישראלים שנגררים בשערותיהם למקום שאליו מעולם לא ביקשו להגיע, אל מחוזות ההפקרות ההתאבדותית.
והם לא יאפשרו לזה להימשך. לא לזמן רב. ניצחון נוסף בבחירות דמוקרטיות איננו עוד אופציה עבור נתניהו, וגם לא ביטולן הסופי. הוא יודע את זה. ממשלתו אולי תוציא את ימיה אבל לא את נשמתה של ישראל, שרק מתחזקת ומודגשת ביתר שאת ככל שאתם מדברים עם ישראלים לוחמים ומתנדבים בכל החזיתות, צבאית ואזרחית. נתניהו נמצא כעת בישורת האחרונה, זו שבה מבינות תלמה ולואיז – בגילומן המקומי שלו ושל רעייתו – שחצו מזמן את נקודת האל-חזור, ושגורלן נגזר. ישראל תקיא מתוכה את נתניהו, ואז את מרבית העצמות שתחב בכוח לגרונה. לא בגלל פוליטיקה; בגלל הישראליות. בגלל שעם הגב לקיר – ואנחנו כבר שם – רוב עצום ומכריע בציבור הישראלי מתכנס בדיוק לאותו עמוד: ישראל תחילה, החיים תחילה. והממשלה – כל ממשלה – הרבה אחר כך. יש עדיין למה לחכות. תאמינו בזה.
פורסם לראשונה: 00:00, 07.11.24
