לאחרונה, עם תחילת עונת מסיק הזיתים, התחדד הקושי של ענף שמן הזית הישראלי. חקלאי הצפון קיוו כי עד שיצטרכו לצאת אל הכרמים ולמסוק את הפרי, איום הירי מלבנון יורחק. בינתיים זה לא קורה, ועובדי המסיק מתמודדים עם הסיכונים הנשקפים בשטחים הפתוחים.
בשלב זה, זיתים רבים נותרים על העצים. ככל שייזנחו מאחור, שמן הזית הנוטף מהם יהיה מר ועגום. "אני מבין שלהגיע לכאן זה כמו לשחק ברולטה. אבל מה אני יכול לעשות, אלו העצים שאני נטעתי ב–1988, ואלו השורשים שלנו", אמר בכאב רוני בחמוצקי, בעליו של כרם זית בסמוך למושבה מטולה שבגבול לבנון.
בשנה שעברה הוא איבד יותר מ-90% מתנובת העצים שלו, מאחר שלא הצליח להגיע אליהם ולגייס עובדים כדי למסוק אותם. השנה הוא אוסף זית-זית ומנסה למזער נזקים. "נכון לעכשיו, המדינה לא סגרה איתנו את הפיצוי על הנזקים של שנת 2023. משום מה החריגו את הזיתים משאר ענפי הפרי, וחוץ ממקדמה שקיבלתי על הירידה במחזור הרווח על הפרי שלא מסקנו מהעצים ועל השמן שלא הפקנו, לא קיבלתי אגורה". קרוב ל-16 טונות זיתים ירדו לו אז לטמיון.
בשבוע שעבר, דקות בודדות לאחר מטח הירי הכבד למטולה הוא כבר התבשר ממוישה, אביו של עומר ויינשטיין ז"ל, כי הוא נהרג ביחד עם ארבעה מעובדיו במטעי התפוחים שבמושבה. למרות המחיר הטרגי, בחמוצקי לא מוותר על תנובת הכרם שלו, גם כאשר הוא לא מצליח לגייס פועלים לצידו. "כששמעתי שעומר נהרג, בכיתי כמו ילד קטן. הילד הזה היה בן בית אצלנו", שיתף. "הבית שלי במטולה גם נפגע מירי מרגמות והחלונות והתריסים עפו והחצר נהרסה. אנחנו החקלאים מסכנים את עצמנו בעצם היציאה לשטחים שלנו, אבל זו הפרנסה ומפעל החיים שלי. המשפחה והחברים כל הזמן שואלים למה אני עושה את זה, אבל אני לא רוצה שהכל ילך לעזאזל".
לפני שבועיים נהרגו שמונה חקלאים כשעבדו במטעים, בכרמים ובשדות כתוצאה ממטחי הרקטות מלבנון ובשטחים שמערכות ההגנה לא מכסות. גם מגדלי הזיתים שילמו מחיר כבד לאחר שבמטע זיתים בקיבוץ אפק בסמוך לשפרעם נהרגו אמא ובן – כרמי ומינה חסון. לפני חמישה ימים נהרג הנער סיון שדה בשדות הברוקולי בסמוך לקיבוץ מסריק שליד הקריות, הרחק מגבול לבנון. "המקומות שעליהם אומרים 'נפילות בשטחים פתוחים' אלה מקומות העבודה שלנו", אמר יוסי ברש, בעלי "משק ברש" שבמושבה יסוד המעלה.
הוא מודה כי היה מצפה שהטילים המיירטים של כיפת ברזל ייתנו מענה להגנה על כל שטחי המדינה, גם במקומות שבהם הסיכוי שמישהו ייפגע הוא קלוש, אך עם זאת, הוא מבין כי אין הדבר מעשי. "אני מרגיש שההיסטוריה חוזרת", הוא סיפר - ולא בגעגועים: "לפני מלחמת ששת הימים לחקלאים ביסוד המעלה היה קשה לצאת לעבד את השדות כי היו הפגזות של הסורים, ועכשיו לנו יש את הירי של חיזבאללה. השנה אפילו קשה יותר למסוק זיתים מאשר בשנה שעברה. עם פרוץ המלחמה הגיעו אלינו מתנדבים ממכינות קדם-צבאיות וכל מיני ארגונים, ועכשיו הם כבר לא מגיעים כי הנחיות פקע"ר לא מאפשרות זאת".
גם אם ייאלץ ברש למסוק את פירות השמן הזך שהוא מפיק בשתי ידיו וקומץ עובדים זרים לצידו, הוא יעשה זאת עד אחרון הזיתים: "אבותיי ייבשו פה ביצות ונלחמו במלריה. חקלאים הם עקשנים וחזקים. לא נהיה אלו שעוזבים את הקרקע ומפקירים את החקלאות".
את מסירותם לאדמה זר לא יבין, אך החקלאים מסבירים שהם עושים זאת מתוך ציונות, וכמובן גם מהרצון להמשיך ולהתפרנס. אייל עובדיה, יו"ר שולחן הבננות במועצת הצמחים, ומנכ"ל מגדלי בננות גליל מערבי אמר כי "מאז 7 באוקטובר, חקלאי ישראל נאלצים לעבוד תחת איום רקטות, גישה חלקית לגידולים שלהם, כאשר חלק מהם בכלל מפונים ולעיתים ללא מיגון כלל". הוא סבר כי "החקלאים הם 'הקו הראשון' במלחמה על ביטחון המזון ומשלמים בחייהם כדי שלאזרחי ישראל תהיה אספקת מזון טרי באופן סדיר".
עוד הוא ציין ששמונת החקלאים שנהרגו בתוך שבוע, ברחבי הגליל, "פעלו לפי ההנחיות. כשיש אזעקות נשכבים על הרצפה עם ידיים על הראש ומתפללים. אני שולח את תנחומיי לכל המשפחות, וכולי תקווה שסיון שדה ז"ל הוא הנרצח האחרון". לצד מסירות הנפש והעבודה בצל הסכנה המוחשית, תולה עובדיה תקווה, כי אלה יזכו להערכה גם אצל הצרכן: "אנחנו מתמודדים פה במציאות כמעט בלתי אפשרית כשהירי הולך ומתעצם. הציבור צריך לעזור לנו ולקנות עוד מתוצרת הארץ".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.11.24
