סבו של איתי חן ז"ל, גדעון רביב, הלך לעולמו לפני כשבועיים. בתו, חגית, סיפרה כי נפטר משברון לב לאחר חטיפת נכדו האהוב. גדעון, בן 80 במותו, לא זכה לראות את שובו של נכדו ארצה. גם לו, כמו לחטופים, אזל הזמן. כעת סבים וסבתות של החטופות והחטופים, שיימצאו בקרוב 400 ימים בשבי בעזה, מספרים באומץ על הימים הקשים שעוברים עליהם, וקוראים שוב לשחרר את הנכדים והנכדות שהיו כל כך קשורים אליהם.
"השמחה לא אמיתית, החיוך ירד לנו מהפנים"
"עידן נולד בבניין שבו אני גרה", סיפרה ורדה בן ברוך (70), סבתו של עידן אלכסנדר. "מטבע הדברים, כשגרים קרוב יש קשר מיוחד. בגיל חודשיים עברו הוריו לארה"ב ואני ליוויתי אותם, לקחתי אותו איתי על ידיי. אנחנו משפחה מאוד שמחה וקרובה, שלושה מהילדים גרים איתי בבניין, עוד אחד ברמת אביב ויעלי (אמא של עידן – י"צ) בוושינגטון. הכל אנחנו עושים ביחד, ארוחות של המטבח הבוכרי, שומעים מוזיקה, מנגנים. הבית שלנו תמיד פתוח".
למרות שלא היה מחויב בגיוס, בחר עידן להגיע ארצה ולהתגייס לגולני. את זמנו חילק בין גרעין צבר שאיתו עלה, שהשתקע בקיבוץ חצור, ובבית סבא וסבתא בתל אביב. "בכל שישי הוא היה מקבל ממני טלפון – מתי לאסוף אותך? יצאת כבר? הייתי לוקחת אותו מסבידור והוא היה מגיע עם התרמיל הענק. אף פעם לא היה מתלונן, למרות שידעתי שזה מאוד קשה. בכל פעם שאני עוברת ליד התחנה יש לי צביטה בלב, קשה לי. בסוף השבוע הוא היה מביא אלינו את החברים שלו, הם היו אוכלים והולכים לים. הם קוראים לו בוכי, קיצור של בוכרי. עידני לא מתבייש במוצא שלו, להפך, הוא תמיד מאוד גאה בזה".
עידן נחטף מבסיסו ליד ניר עוז. בבוקר עוד הספיק לדבר עם אמו יעל, שהגיעה לארץ בסוכות. הוא סיפר לה שהמצב רע, שקיבל רסיס בקסדה, ואז ניתק איתו הקשר.
"להיות סבתא לנכד חטוף זה שברון לב, זה משימת חיינו עכשיו", ורדה אמרה. "השמחה לא אמיתית, החיוך ירד לנו מהפנים. כאילו הזדקנתי. אבל אנחנו משפחה עם אמונה, ויש לנו רק מחשבות טובות שאותן אנחנו משדרים לעידן. אני צריכה להיות חזקה להביא אותו, ואז נרפא אחד את השני".
"עצוב לי בשביל הבנות של כולנו"
"נעמה ואני מאוד קרובות, יש לנו קשר חזק", אמרה חנה שחר (73), סבתה של התצפיתנית נעמה לוי. "אנחנו גרות קרוב ברעננה, ובכל שישי המשפחה אוכלת יחד. נעמה ואני אוהבות לעשות שופינג, בחרנו ביחד גם את השמלה שלה לנשף בסוף י"ב. היא מתייעצת איתי מה ללמוד ואיזה בחירות לעשות".
הפעם האחרונה שהתראו הייתה ב-4 באוקטובר, בטקס סיום קורס התצפיתניות של נעמה. "בשישי בערב נעמה סגרה בבסיס ואנחנו עשינו ארוחת חג, הבאתי לאמה אילת צידנית עם אוכל שתיקח אליה למחרת. בשבת ב-6:30 צלצלתי לאילת ואמרתי לה שלא תיסע כי יש צבע אדום. ב-11:00 כבר ראינו את הסרטון שלה נחטפת בטנדר. היה כעס, נורא כעסתי – על הממשלה, על הצבא, על מה שאת לא רוצה", סיפרה.
"הפחד והחרדה ממה שעובר עליה שם, זה כל יום מתגבר. התחילו לי פתאום מחלות שאף פעם לא היו לי. אני לא ישנה טוב בלילה"
מאז שנחטפה, מגלה סבתא חנה דברים חדשים על נכדתה נעמה: "ידעתי שהיא בחורה אינטליגנטית. נעמה מאוד צנועה, מופנמת, דעתנית, ופתאום גיליתי עולם שלם שלא הייתי חלק ממנו - סרטונים שלה שרה ורוקדת, העומק של הדברים שהיא כתבה כשהייתה במכינה. אני כל כך מחכה לפגוש את זה בה. עצוב לי בשביל נעמה ובשביל הבנות של כולנו. הפחד, החרדה ממה שעובר עליה שם, זה כל יום מתגבר. פתאום אני מרגישה שאין לי ערך, מה אני עוזרת במצב הנורא הזה? התחילו לי פתאום מחלות שאף פעם לא היו לי – צינונים, קורונה, דלקת ריאות. אני לא ישנה טוב בלילה, וקשה לי לעשות פעילות גופנית. אני גם מפחדת מהמצב שהיא תחזור בו, אבל על זה אני לא מדברת עם הבת שלי. ועם כל זאת, יש לנו גנים אופטימיים. אני בת לניצולי שואה שחיו חיים מלאים. האופטימיות הזאת עברה בגנים אליי, ואני מאמינה שגם לנעמה".
"הוא היה מלא חיים. זה הזיכרון הכי טוב שיש לנו"
גיל פרץ (85), סבו של סרן דניאל פרץ ז"ל, סיפר כי "דניאל נולד וגדל בדרום-אפריקה. טסתי לברית שלו וגם לבר המצווה. כשהיינו נפגשים היינו מעשנים סיגרים, משחקים גולף ומדברים על העתיד שלו. תמיד היה לו ברור שיהיה הצבא, זה היה לו חשוב. הוא אפילו נפרד מהחברה שלו כדי שיהיה מרוכז רק בזה. בערב סוכות נפגשנו והוא היה במצב רוח טוב, מלא חיים. זה הזיכרון הכי טוב שיש לנו".
דניאל בן ה-22 היה מפקד טנק שתפס קו במוצב נחל עוז. בבוקר 7 באוקטובר לחם עם צוות הטנק שלו. דניאל ואיתי חן נהרגו ונחטפו, מתן אנגרסט נפצע ונחטף, ותומר לייבוביץ ז"ל נהרג והובא לקבורה.
"בשבת של שמחת תורה היינו אצל אחד הבנים בבית שמש" הוסיף גיל. "במוצאי שבת שלחתי לדניאל הודעה שיגיד לנו מה קורה, שרק יגיד לנו שהוא בסדר. הוא לא ענה, פשוט נעלם. יונתן אחיו נפצע והגיע לסורוקה. באיזשהו שלב הצבא אמר לנו שהוא נעדר ושבוע אחרי זה הם אמרו שהוא נחטף".
חמישה חודשים חיה משפחת פרץ באמונה שדניאל חוזר אליהם, וההודעה על מותו שברה את לבו של סבא גיל: "ב-17 במרץ הצבא הסביר לנו שיש סרטונים. ועדה קבעה שהוא נהרג ב-7 באוקטובר. הוא עדיין בעזה. זה נטל כבד מדי לשאת. יש לי אי-ספיקת לב, איבדתי את הקול, קשה לי לדבר. הייתי משחק גולף שלוש או ארבע פעמים בשבוע, ועכשיו אני הולך עם מקל. זה שינה את החיים. אני בן 85, ואני לא חושב שתהיה לי נחמה".
"כמה זמן הם עוד יהיו בחיים?"
התאומים זיו וגלי נחטפו מביתם בשכונת הדור צעיר בקיבוץ כפר עזה. אות החיים האחרון מהם הגיע על ידי חטופות ששבו בעסקה לפני שנה. סבם גדי סובול (85) סיפר: "אומרים שהורות זה מקצוע, וסבים זה פרופסורה - ולנו כבר יש נינים. לגדל נכדים זה לאהוב ולטפל בלי באמת להיות אחראי, כיף לא נורמלי. אנחנו כל כך קשורים לזיו וגלי, שהם מרגישים כמו חלק מהבנים. אחרי 11 יום כשבאו והודיעו לבת שלי ששני בניה נחטפו, הייתה לנו קרן אור שהם לא נרצחו. נורא להגיד את זה, אבל זאת המציאות שבה אנחנו חיים.
"אנחנו מודאגים מאוד, כמה זמן הם עוד יהיו בחיים? מהיום ה-52, כשאמרו לנו שראו אותם בחיים, אנחנו לא יודעים כלום. מאז אין לנו מושג - הם בחיים? הם אוכלים? מה עם תרופות? מקלחת? מי מטפל בהם? מענים אותם? מתעללים בהם? כל סבא וסבתא חושב על זה ודואג", תיאר גדי.
הוא הוסיף כי "התחושה היא שלאף אחד לא אכפת, אף אחד לא מתעסק בזה. איפה פדיון השבויים? איפה ההלכה? ההתעסקות בפוליטיקה גומרת אותנו. זה מרחיק אותנו מהנכדים. אני היסטוריון, נולדתי בארץ ואמות בארץ. אני חלק מהדור הדפוק ששירת בשש מלחמות. אני לא מפחד מדבר – רק מהודעה שאקבל שני ארונות. אנחנו בהתחלה של ייאוש, ואני נחשב לבן המשפחה האופטימי. כשמסתמנת רודנות תחת שלטון נתניהו-שרה-בן גביר, לא תהיה עסקת חטופים. נקבל במקרה הטוב ארונות. אני כבר פסימי. כשאנחנו יושבים במעגל שקט בעיר שלנו, אשקלון, כדי לכבד את החטופים ומישהו עובר ברכב וצועק אלינו 'רק ביבי', אז אין לי יותר אמונה שאראה את הנכדים שלי בחיים. אבל מי עוד בוכה על החטופים? רק אנחנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
