פיטורי גלנט ביום שהתקיימו הבחירות בארה"ב וערב ההצבעה על חוק המעונות, הכו את הציבור בתדהמה. לא משנה באיזה מחנה אתה, אם אתה בעדו או נגדו - העובדה שנתניהו מימש את האיום שריחף מעל ראשו של גלנט דווקא בנקודת הזמן הזאת – הפתיעה והטרידה. מסתבר שאפשר לצפות למשהו שיודעים שיקרה, ובכל זאת להיות מופתע.
שמעתי על תגובות קיצוניות להודעה הזאת. אנשים סיפרו שבכו, אחרים לקחו כדורי הרגעה, היו כאלה שלא עצמו עין. חשוב להסביר: זו לא הייתה אמפתיה לגלנט. זה היה פחד. חרדה. תחושה של חוסר אונים. ההכרה שנחצו כל הקווים ושראש הממשלה איבד את הבלמים. שנתניהו הגיע למצב נפשי שבו הוא מסוגל להכל. זה היה צעד אחד יותר מדי, אפילו לרבים בקואליציה. פתאום זה התבהר: אין באמת שום דבר שיעצור את נתניהו, שלנגד עיניו עומדת רק טובתו האישית.
גלנט לא איש אהוב במיוחד. יש בו משהו עצי, מנוכר. שפת גוף רובוטית, מתכתית. ההתנהלות האישית שלו עד המלחמה לא הותירה רושם גדול. כולם זוכרים את האופן שעזב את משה כחלון שאסף אותו למפלגתו מקריירה עסקית לא מוצלחת במיוחד, רק כדי שגלנט יזחל בהמשך לנתניהו ויסתתר מאחורי מסיכת קורונה בבית המשפט כשנתניהו התייצב שם לפתיחת משפטו. גם כשר חינוך הוא התבלט במיוחד בכך שסיפק חומרים בלתי נשכחים ל"ארץ נהדרת". רפורמות גדולות לא יצאו משם.
כשקיבל את תיק הביטחון, כנראה התעורר אצלו הדנ"א של מי שצמח במערכת הצבאית. 40 שנה בצבא עושות את שלהן. זו לא הפעם הראשונה בהוויה הציבורית שקצינים בכירים התחילו קריירה פוליטית עלובה למדי, אבל בנסיבות מסוימות התעוררו אצלם האינסטינקטים וההרגלים של מי שצמח בתרבות הצבאית.
זה מה שקרה לגלנט במלחמת 7 באוקטובר. בקע ממנו האלוף, על כל מה שזה אומר, כולל הערכים, הנורמות, הממלכתיות והצורך לקבל החלטות עניינית. הפוליטיקאי הבינוני נקלע לסביבתו הטבעית.
נדמה לי שהפגישה שלו עם משפחות החטופים, שנקראת על ידם "מפגש הדמעות", יכולה לתת איזו תמונה על מערכת היחסים בין נתניהו לגלנט, אבל גם על האמון שנתנו בו המשפחות.
היחסים בין נתניהו לגלנט ידועים. מלכתחילה היה ברור שהם נועדו לסכסוך. זה כמו לשדך בין סרגל למחוגה. איך אפשר שתהיה חפיפה בין קו של סרגל לבין הקווים העגולים והחופשיים של המחוגה
היחסים בין נתניהו לגלנט ידועים. מלכתחילה היה ברור שהם נועדו לסכסוך. זה כמו לשדך בין סרגל למחוגה. איך אפשר שתהיה חפיפה בין קו של סרגל לבין הקווים העגולים והחופשיים של המחוגה, בעיקר כשמדובר בנושאים שלא צריך להיות אלוף כדי לראות כמה הם נכלוליים, נטולי ערכים ומוטים. אם הסיבה לפיטורים היא מה שטען נתניהו, חוסר ההתאמה והאמון, זה היה צריך לבוא לידי ביטוי בתחילת המלחמה, לא בתקופת הניצחונות הגדולים, הסיכולים המרשימים, ההצלחה. אז דווקא הייתה צפויה להיות הרמוניה מוחלטת.
• • •
אבל זה לא זה. הקטליזטור אינו חוסר האמון, אלא חוק מימון מעונות למשתמטים, ותגובה ל-7,000 הצווים שהוציא גלנט יומיים קודם לחרדים. החרדים שדרשו להעביר את חוק הגיוס העמידו אולטימטום לנתניהו, וכבר זמן רב הם דורשים שיעיף את גלנט שתקוע להם כמו קוץ.
נתניהו הצליח להוכיח לאייכלר וגולדקנופף שהוא שולט בקואליציה, שולט במפלגתו, שולט בסדר היום. עובדה: כמה דקות לפני ההודעה על הפיטורים, יצאה ההודעה על הורדת חוק המעונות מסדר היום. מה שעוד נתניהו הצליח להוכיח, זה שלא אכפת לו מכלום. לא מהחטופים, לא מהארכת המלחמה ולא ממספרם של הלוחמים המתים – ואין לו בעיה למנות בזמן מלחמה שר ביטחון חסר ניסיון.
מה אכפת לו, כל עוד הצליח לדחות את הקץ בנושא הגיוס ופתר זמנית בעיה. ברור שבתקופה הקרובה הוא יביא עוד גרסה לחוק ההשתמטות, יהיה פייט רציני והח"כים, גם בליכוד ובציונות הדתית, יידרשו להחליט אם הם בוגדים במילואימניקים או נלחמים למענם.
מה שלא הימם כנראה אף אחד, זה מינויו של סער לשר החוץ. מרגע שהתברר ששרה נתניהו נגד מינויו לשר הביטחון – הכתובת הייתה על הקיר הממוגן בבית בקיסריה, והאיש ששאף להיות שר הביטחון התפשר על התפקיד המפנק וחסר הנפח
מה שלא הימם כנראה אף אחד, זה מינויו של סער לשר החוץ. מרגע שהתברר ששרה נתניהו נגד מינויו לשר הביטחון – הכתובת הייתה על הקיר הממוגן בבית בקיסריה, והאיש ששאף להיות שר הביטחון התפשר על התפקיד המפנק וחסר הנפח, שעובר ברוטציה מיד ליד בין מי שנתניהו רוצה ביקרו ובעיקר בתמיכתו. ובכלל, בואו קודם נראה את גידון וגאולה טסים ברחבי העולם, כששרה כוססת ציפורניים בבית.
מה שיותר מטריד הוא השבירה הפנימית המוחלטת של שר החוץ החדש והתמסרותו לאותה מכונת רעל שריססה אותו במשך שנים, ואיך היום הוא מציל את נתניהו ברמה הכי פשוטה: זורק לו גלגל בתקופה הכי קשה, כששתי פרשיות ביטחוניות מאיימות עליו (ומאתמול פרשייה נוספת), כשיש סכנה מוחשית שלא יצליח להעביר את חוק הגיוס ושממשלתו תתפרק. סער. השר להצלת נתניהו.
כשרואים את ההסכם הקואליציוני שחתם עליו, הלב מתפוצץ. סער עומד להיות האיש שמכשיר את השתמטות החרדים. ומה הוא יעשה כשיתעללו בבהרב-מיארה? או כשהממשלה תשתלט על תיק התקשורת? האם הוא האיש שיסביר לעולם למה מורחים את המלחמה? למה לא מחזירים חטופים שעוד מעט כבר אף אחד מהם לא יישאר בחיים?
לא ייאמן, אבל מה שנותר זה לתלות יהבנו בנשיא החדש של אמריקה. הוא הפך להיות הג'וקר שבבית הקלפים הזה, ויש תקווה שאולי פשוט יימאס לו והוא יכפה הפסקת אש. הוא נרקיסיסט, עם אגו ענק, חסר מעצורים ולא שם על אף אחד. ואני מתכוונת לטראמפ, לא לנתניהו. היתרון שיש לטרמפ מבחינתנו הוא העובדה שיש לו קדנציה של ארבע שנים בלבד ואין לו מה להפסיד.
הרושם הוא, שהוא מתכוון להיות משכין שלום. להראות, שאיפה שביידן נכשל במשך שנה - הוא יגמור בשבועיים. הסבלנות שלו לסכסוכים תהיה אפס. יש מצב שהאיש הגס הזה, השוביניסט, הגזען, העבריין, המטרידן, הבור והשקרן – עומד לאכזב בקרוב את הימין שכל כך ייחל לבחירתו, ושהוא זה שישים סוף לחלומות ההזויים שלהם על התנחלות בעזה ובלבנון.
זה יקרה כשהם ייראו איך נתניהו מתקפל ומציית לו.
פורסם לראשונה: 00:00, 08.11.24
