המונח "קונספציה" הפך למילת הקסם בשיח הישראלי בשנה האחרונה, בכל אולפן ובכל שיחת סלון. ואחת הקונספציות השגויות ביותר שהשיח הציבורי שבוי בהן היא קונספציית גיוס החרדים.
רוב מוחלט של השיח הציבורי כיום נושא עיניו למערכת הפוליטית: האם יהיה חוק גיוס או חוק השתמטות, מה יהיו מכסות הגיוס, מה יעשה השר הנכנס, או איך משכנעים את האדמו"ר מגור. אחרים מבקשים לפנות בתחינה לליבם של אחינו החרדים, שיחלקו עימם בגודל המעמסה, בעיצומה של מלחמה מדממת, שהשלכותיה פוגשות כמעט כל בית ומשפחה בישראל. יש שמפנים חיצים מאשימים, יש שמנסים לפייס ולקרב, אך כולם, למרבה הצער, מפספסים לחלוטין את הנקודה: המערכת הפוליטית היא לא הכתובת, ואין לה שום יכולת לפתור את הסוגיה. אין בעולם דיל פוליטי שגם יוסכם על כולם, וגם יענה על משהו מצרכיו האמיתיים של צה"ל. וחשוב מכך, שום חקיקה כלל לא נדרשת. מי שמחזיק בידיו את מפתחות הגיוס הוא לא אחר מאשר צה"ל. ואם לדייק - בידיו של ראש אכ"א יש את כל הכלים החוקיים והמעשיים כדי להתחיל לשנות את המציאות.
יצרנו כאן מנגנון מעוות: בהגיעו של חרדי לגיל 18 היה עליו להגיע לבקו"ם ולקבל "דחיית שירות", ואז עוד אחת, ועוד אחת, מדי שנה בשנה. בפרק הזמן הזה, תפקידה של המערכת היה לעמוד על המשמר לוודא שהחרדי הצעיר לומד בישיבה. אחרת - אין פטור, אין הטבות. כך קיבלנו את הגרוע מכל העולמות: הצעיר החרדי גם לא יכול לצאת לעבוד, וגם לא מתגייס. והישראבלוף מגיע לשיא עם הונאת "מכסות הגיוס": במו ידינו יצרנו היררכיה ברחוב החרדי בין חרדי סוג א', שמסתגר בישיבה (וזכאי לשידוך, למוסדות החינוך הראויים, למעמד ולהכרה), וחרדי סוג ב', שהקהילה החרדית מסמנת ושולחת לאייש את אותן מכסות. ואז, אלו שכבר מתגייסים לצה"ל - בגיל 26, נשואים עם ילדים - משרתים בתפקידים שוליים בעורף, בשכר שמגיע לכ-8,000 שקל בחודש.
חוק הגיוס היחיד שהמערכת הפוליטית יצרה הוא "חוק הגיוס לישיבות" - מציאות שכופה על חרדים להסתגר בישיבה. את התרמית הזו ביקש בג"ץ לבטל
חוק הגיוס היחיד שהמערכת הפוליטית יצרה הוא "חוק הגיוס לישיבות" - מציאות שכופה על חרדים להסתגר בישיבה. את התרמית הזו ביקש בג"ץ לבטל. הצבא לא צריך גיוס "כוח עבודה" יקר בעורף, הוא צריך לוחמים בחזית. את אלו ניתן לגייס פעם אחת ויחידה: בגיל 18, כמו כל ישראלי המגיע לגיל גיוס. וזה לגמרי בידיים של צה"ל. חוק שירות ביטחון קיים מראשית המדינה, ופסיקת בג"ץ כבר קבעה מפורשות שבהיעדר חוק מפורש אחר, יש לשלוח צווי גיוס לכולם.
ומה אם לא יגיעו? זה בסדר. אין צורך לרדוף אחריהם ברחובות בני ברק ומאה שערים. מי שיגיע - מבורך. מי שלא - ייחשב כעריק, על כל המשתמש מכך. זהו סטטוס משפטי מרתיע מספיק עם שלל מגבלות, שייצור מערכת תמריצים שונה בתכלית ויתניע מעגל חדש.
האם הפתרון הזה פשוט כל כך? כלל לא. האם הוא מושלם? רחוק מכך. אין פתרונות קסם. אך זהו הפתרון הישים, הפרקטי, והאפקטיבי ביותר מבין שלל החלופות המונחות על השולחן
האם הפתרון הזה פשוט כל כך? כלל לא. האם הוא מושלם? רחוק מכך. אין פתרונות קסם. אך זהו הפתרון הישים, הפרקטי, והאפקטיבי ביותר מבין שלל החלופות המונחות על השולחן. וכדי שזה יעבוד, יש תנאי הכרחי: הצעיר ייכנס בשערי הבקו"ם כחרדי וייצא כחרדי, מבלי שנפלה שערה מפאות ראשו וזקנו ומבלי שהחמיץ ולו תפילה אחת שיקרה לליבו. אל לנו לנסות לשנות אותם, ולו ברמז. חטיבות וגדודים חרדיים יזדקקו לבסיס מותאם, ובמרכזו בית מדרש ויתר התנאים הנדרשים. אם חרדית שתראה את בנה הראשון יוצא וחוזר בשערי ביתה כחרדי, תשלח גם את יתר בניה. יבחינו בכך גם הדודים והשכנים. יחל כאן מעגל חדש. לאט-לאט, אבל בטוח.
זוהי שעת גורל לישראל. יש קונצנזוס לאומי חוצה מחנות, והזדמנות שספק אם אי-פעם תחזור. עלינו להפסיק לצפות שבעיה בת למעלה מ-75 שנה תיפתר במערכת הפוליטית המקוטבת. למעשה, אם תשמעו שהמערכת הצליחה "למצוא פשרה", תדעו בוודאות שהנושא מוסמס והוחמץ באופן סופי. זו סוגיה קיומית מהמעלה הראשונה - וההזדמנות לפתור אותה היא כאן ועכשיו, או לעולם לא.
תא"ל (במיל') ראם עמינח הוא בוגר ישיבה חרדית, לשעבר חבר בפורום מטכ"ל, ראש המערך הכלכלי של צה"ל וראש אגף תקציבים במשרד הביטחון
