אזהרה: בכתבה מופיעים תיאורים קשים מאוד לקריאה.
בכאוס ששרר במחנה שורה בימים הראשונים לאחר טבח 7.10 נערמו גופות של נרצחים ונרצחות - חיילים, אזרחים ולפעמים, בטעות, גם גופה שאחרי בדיקה התבררה כמחבל נוח'בה נתעב. על אחת הגופות האלה התגלו רימונים וגם חבילת קונדומים פתוחה. "קראתי את זה בעיתון כחלק מיומן שכתב בחור משורה", משחזרת פרופ' יפעת ביטון, מהמשפטניות הבכירות בישראל, "חוקרת שלנו יצרה איתו קשר ושאלה 'תגיד, כשראית את זה, דיווחת למישהו?' הוא אמר 'לא, מה פתאום, היה צריך לטפל בנטרול הרימונים. מה יש לי לעשות עם הקונדומים?'".
מה שהיה נראה בשטח כפרט שולי, הדליק נורה אדומה בראשה של פרופ' ביטון, ממובילות המאבק להכרה בפשעי המין של חמאס. "מבחינתי מחבל עם קונדומים זו אינדיקציה לפשעי מין. יכול להיות שחבילת הקונדומים הייתה עליו בגלל שרגע לפני שהוא יצא מהבית הוא קיים יחסי מין בהסכמה ובמקרה החבילה נשארה לו בכיס. אבל מכיוון שבתוך גל האירועים של מתקפת הטרור אנחנו לא נוכל לבדוק את זה ובגלל שאנחנו יודעים שכשיש גברים חמושים בסביבה שבה נשים הן חסרות אונים יש סיכון מאוד גדול לפגיעה מינית, הקונדומים האלו יכולים להיות עדות לכך שהוא תקף מינית. אם ארגון הטרור יכול - שיתכבד ויוכיח את ההפך. עד 7 באוקטובר לא הכרנו תקיפות מיניות בפעולות מאורגנות של חמאס, אבל זו תפיסה שצריכה להשתנות".
מחבל מודה באונס שביצע במהלך הטבח
7 צפייה בגלריה
"ההצגה לעולם היא חלק מאתגרי הטרור החדשים שלנו". ורדית אבידן, הודיה שקד, פרופ' יפעת ביטון ושיר בוקרה
(צילום: דנה קופל)
מה הסיפור הזה מוכיח מבחינת החקירות אצלנו? שהקונדומים שוליים לרימונים?
"לא רק שוליים. זה ממש לראות לנגד עינייך אינדיקציה משוגעת ולמחוק אותה מהראש. לא רק בגלל שזה לא חשוב. נכון, יש גם כאלה שחשבו שזה פחות חשוב, למשל בכיר במז"פ שאמר לי 'תקשיבי, כשיש לי עכשיו את העבירה החמורה ביותר, שהיא רצח, אני לא צריך ולא יכול עכשיו להתעסק גם בדבר הזה'. אבל יש גם את אלה שבכלל לא מעלים בדעתם שזו המשמעות של מה שהם רואים - פשעי מין. וכמובן, יש את עניין התנאים. בכל נסיבות אחרות הייתי בוחן את הגופה הזאת לעומק, אבל פה היו לי עוד 500 גופות שמחכות בתור".
מסת הגופות לא איפשרה לספר את הסיפור כולו.
"נכון. לכל אחד בגיהינום הזה של שורה היה תפקיד מאוד ספציפי בתוך תהליך הזיהוי של הגופות. הם נשארו בתוך המרחב הזה ולא זזו ממנו. או שהעיניים שלהם לא עברו על כל הגופה, או שעברו וראו והחליטו שהם לא יכולים לראות את זה באמת, לא יכולים להתעסק בזה. יש פסיכולוגיות שראיינו שסיפרו לנו שאלה הכללים, כדי שהנפש של מי שעושה את העבודה הזו לא תיפגע לנצח. אבל הסיפור הכביכול קטן הזה הוא דרך להסתכל מחדש על מה שקרה פה".
"מי שמת, מת"
כמה חודשים לפני השיחה ההיא, בדצמבר 2023, נשאה ביטון נאום בכנס שיזמה ישראל באו"ם, במטרה לעורר מודעות עולמית לעובדה שהטבח המחריד כלל גם פשעים מגדריים שיטתיים. אבל כשחזרה לביתה בהרצליה, היא הרגישה שמשהו לא מסתדר, שמשהו באופן שבו הסיפור הזה מוסגר חוטא לתמונה הגדולה.
"יש סגן אלוף שסיפר שראה אישה קשורה לעמוד, עירומה מהמותניים ומעלה. שאלתי 'ומה עשית?', הוא אמר 'הורדתי אותה. היה לי חשוב לסיים את ההשפלה כעת, בטח לא לתעד אותה במצב המזעזע הזה'"
"חזרתי למשפט שאיתו פתחתי את הנאום שלי, 'למעלה מ-20 שנה של ייצוג נפגעות עבירות מין ומחקר בנושא לא הכינו אותי לרגע הזה'. שאלתי את עצמי, למה בחרתי במשפט הזה? למה בעצם שום דבר לא הכין אותי? הרי זה לא מפתיע שבשדה הקרב נשים גם נפגעות, למה לא היינו מוכנות לרגע הזה? הרגשתי שאני יודעת מה קרה בחלקים, אבל שהמכלול שקרה פה היה חסר תקדים, ולכן מחייב פענוח בכלים חדשים.
"אנחנו למעשה מנסות להבין בכלים הקיימים משהו שלא קרה בעבר, וזה פוגע בצורה משמעותית ביכולת המקצועית שלנו להוכיח את מה שקרה ולהסביר למה יש ראיות דלות ביחס להיקף ולעוצמת הפגיעות. הבנתי שהכי טוב זה להקשיב למי שהיו בשטח, ובאמצעותם לזהות את ההיקף האמיתי של פשעי המין ב-7 באוקטובר".
7 צפייה בגלריה
"חלק מהמרואיינים היכו על חטא והיה חשוב להסביר שאין להם על מה". המכולות במחנה שורה
(צילום: יאיר שגיא)
ההבנה הזו הובילה את ביטון, נשיאת מכללת אחוה ויו"ר ועד ראשי המכללות האקדמיות הציבוריות, למסע בן כמעט שנה שסופו בדוח הרחב והמעמיק ביותר בנושא פשעי המין של 7 באוקטובר. לצד עורכות הדין ורדית אבידן ושיר בוקרה והמשפטנית הודיה שקד, תושאלו ורואיינו עשרות גורמים מהשטח שפגשו את המראות הכי קשים שאדם יכול להעלות על דעתו. התוצאה היא 80 עמודים בעברית ו-100 בתרגום לאנגלית שעתידים לשרת את ישראל לא רק ברמה ההסברתית, אלא גם ברמה המשפטית הבינלאומית. במימון צנוע של שתי קרנות, החוקרות יצאו לדרך בזמנן הפרטי, כשהמטרה ברורה.
"שאלתי את עצמי, למה דווקא זה תופס אותך? למה שלא תטפלי בזוועות אחרות שהיו שם? ובסוף ההבנה היא שהמציאות שנגלתה לנגד עיניי היא מציאות שהרבה פעמים מתגלה בהקשר של פגיעות שהן בעיקר בנשים - הן נדחקו אל השוליים. העיסוק בסוגיה הזו לא היה מאוד שונה ממה שאנחנו מכירות מעיסוק באלימות מינית באופן כללי; שזה משהו שצריך לעבוד עליו, לדחוף אותו קדימה, להסביר למה הוא חשוב.
"הדבר האחרון שרציתי זה שיהיה שימוש בפשעי המין כעוד כלי לניגוח של האויב. מה שחיפשתי זה איך אנחנו דואגות לייצר הכרה לקורבנות, איך אנחנו מקימות בעקבות האירוע מערכי טיפול וחקירה ייחודיים. זו הייתה המוטיבציה המרכזית שלי, ואת זה כבר אף אחד לא ממש רצה לעשות".
החשיפה לחומרים האלה השפיעה עלייך אישית?
"החשיפות היו קשות כמובן, אבל לצערי אני מאוד מנוסה בזוועות פשעי מין. זה היה אמנם חסר תקדים בהיקף וברשעות, אבל חשוב לי גם להדגיש שמרגע שהפרויקט היה על אמצעים לזהות ולאסוף ראיות, המיקוד היה בזה. היה גם קשה מאוד להיווכח עד כמה המגיבים עצמם היו בהדחקה ובטראומה משנית, שעלתה בראיונות. חלקם גם הכו על חטא, והיה חשוב לי להסביר להם שאין להם על מה, נוכח הכאוס וההלם של מה שקרה לנו".
7 צפייה בגלריה
"רבים מארגוני הנשים בעולם התנהלו בצורה מחפירה, גם בגלל התפיסה שזה לא יכול לקרות באירופה". צעירות נמלטות ממסיבת הנובה
הדוח, שממצאיו הועברו בחודש שעבר לגורמים במל"ל, למומחי טרור ולאחראית לטיפול באלימות מינית במועצת הביטחון של האו"ם, חושף את הכשלים של המערכות השונות שמנעו תיעוד רחב של היקף פגיעות המין. הכשלים הללו מוצגים על ידי "המגיבים הראשונים" - אנשי המקצוע שב-7 באוקטובר פגשו ראשונים את מה שלא דמיינו בסיוטים שלנו – מזק״א, דרך מג"ב והמשטרה ועד הרופאים במחנה שורה.
הכשל נגע לא רק לאיסוף הראיות, אלא גם לתשאול. מתברר שלוחמים שהיו באזורי הטבח לא נשאלו שאלות בנושא פשעי מין. קצינה בכירה במשטרה סיפרה בדוח כי חלק מהזמן זו הייתה בחירה מודעת "כדי שיוכלו לשמור על רוח הלוחמים חזקה, כי הם חוזרים לשדה הקרב".
קצינה בכירה אחרת, ממשמר הגבול, סיפרה לחוקרות כי ראתה "מלא חזיות ותחתונים זרוקים בשטח המסיבה". "היא לא אמרה את זה לאף אחד קודם", מודה ביטון, "כי לא שאלו אותה שאלות על אינדיקציות, אלא על פשעי מין. אם את שואלת 'ראית תקיפה מינית?' התשובה היא לא. אבל אם את שואלת 'ראית משהו שקשור לנשים והיה נראה לך מוזר?' היא פתאום תגיד לך 'האמת שכן'. וזו מבחינתי אינדיקציה לפשעי מין. אותה קצינה לא צילמה את הדברים האלה, והיא גם נתנה הנחיה לפקודים שלה לא לצלם".
למה?
"כי אמרו להם 'צריך להתרכז במי שחי, מי שמת - מת'. שמעתי את הציטוט הזה מלוחמים, מפסיכולוגים. 'מה זה חשוב', 'מה זה רלוונטי', אלה הציטוטים. מדברים היום על כמעט 500 אלף ראיות דיגיטליות שהצטברו. אתה לא צריך לחפש בתוך הסרטונים אונס קבוצתי, אתה צריך לחפש בתוכם צילום של תחתונים על הרצפה. זה חידוש אדיר - שבמקרים כאלה צריך לשאול על אינדיקציות, לא על פשעי המין עצמם".
"אני זוכרת שהיו שתי גופות שרופות שהרגליים שלהן היו מפושקות, אבל בזמן אמת רצינו רק להגיע לזיהוי, לא לדעת מה קרה להן"
מרואיינים רבים סיפרו כי לא העבירו הלאה את הראיות שצילמו בטלפונים הפרטיים שלהם. "צילומים שיש בהם אינדיקציות מאוד רציניות לפשעי מין, שהם לא העבירו כי חששו שזה פוגע בפרטיות של הקורבן, למשל", אומרת ביטון. "בכיר בזק"א שנכח בזירות הטבח סיפר שיש לו גלריה מטורפת של צילומים בטלפון ושהוא לא יודע מה לעשות עם זה.
"יש סגן אלוף שסיפר לי שהוא ראה אישה קשורה לעמוד, עירומה מהמותניים ומעלה. אני שואלת אותו 'ומה עשית?' והוא אומר 'הורדתי אותה מהעמוד וכיסיתי אותה מכל כיוון. היה לי חשוב לסיים את ההשפלה שלה, בטח לא לתעד אותה במצב המזעזע הזה’. אני מבינה את החמלה שהנחתה אותו, אבל היא לא סותרת את חשיבות התיעוד, כל עוד יהיו כללים ברורים ואתיים איך לעשות זאת״.
הודיה שקד, משותפותיה של פרופ' ביטון לדוח, מספרת: "אחד המרואיינים ציין בפניי שבמהלך סריקה ופינוי הגופות הוא מצא באחד הבתים בעוטף קונדום משומש על המיטה. הוא לא חשב לתעד או לדווח על כך. רק כשדיברנו על כך הוא פתאום ראה את זה באור שונה".
מהדוגמאות האלה ניתן ללמוד על היעדר המוכנות לטרור הכולל גם אלימות מינית, לא רק בשטח, אלא גם אחר כך, במחנה שורה. "היו גופות שהגיעו לשורה עירומות או עירומות חלקית ואף אחד לא תיעד את זה", אומרת ביטון, "בשורה צילמו פגיעות מבצעיות, אם למשל יש סימן כחול ליד איבר מין הם לא יתעדו את זה".
מושג נולד: פיגוע פשיטה
ד"ר נעמה סאמט, מומחית לכירורגיית פה ולסת שמתנדבת ביחידה לזיהוי חללים בעשור וחצי האחרונים, פגשה את המציאות הזו בחודש וחצי שבו נדרשה לזהות מאות גופות בשורה. פרופ' ביטון וצוות החוקרות שוחחו איתה ודבריה מחזקים את מסקנותיהן העגומות. "לא עלתה בכלל המחשבה על תקיפות מיניות", היא משחזרת, "הפשלנו את השקיות של הגופות בחלק העליון. ביום השני או השלישי, כשאיש זק"א גילגל גופה בתוך עגלה ועזרתי לו להעביר אותה פנימה, אמרתי לו 'יש משהו מוזר כאן, לא יציב'. חשבתי שיש עוד גופה בפנים, ואז כשהורדנו את השקית ראיתי את האגן שבור באופן מאוד חד-משמעי. ככה הבנו שהיו פגיעות מיניות".
זה שינה את המשך הבדיקות?
"לא, לא היה זמן לזה. בשלב כלשהו את מורידה מסך כדי לשרוד את זה. אני זוכרת שהיו שתי גופות שרופות שהרגליים שלהן היו מפושקות, ובזמן אמת רצינו להגיע לזיהוי הגופות, לא לדעת מה קרה להן. זו טעות, אבל אם היינו פועלים אחרת הזיהוי היה לוקח חודשים. היו שם סיפורים נוראיים".
ביטון ממשיכה: "פתאום אנחנו מבינות שחלק מהעניין של שריפת הבתים או שריפת הגופות או ירי באיברי המין זו דרך לטשטש פגיעות מיניות. פרמילה פאטן (שליחת מזכ"ל האו"ם לענייני אלימות מינית בסכסוכים, שהגיעה לישראל בסוף ינואר ולאחריו חיברה דוח שמאשר כי הייתה אלימות מינית של חמאס - ר"א) אישרה שהיו הרבה פגיעות ירי באיברי מין, בעיקר של נשים, אבל לא רק. בהתחלה הבנו את זה כאיזו אובססיה שלהם עם המיניות או ניסיון להשמיט את המיניות. היום אני אומרת לעצמי שזה כשלעצמו פגיעה מינית ויכול להיות שאני יכולה גם להשתמש בזה כאינדיקציה לניסיון לטשטש פגיעות מיניות חריפות".
אז בדיעבד אנחנו מבינות שהפגיעות היו בהיקף הרבה יותר רחב, שראיות רבות ירדו לקבר.
"בוודאי. אנחנו מוכיחות את זה בצורה מובהקת".
עו"ד שיר בוקרה, סרן במיל' ומתמחה בחקר משפט וביטחון המשמשת למעלה מעשור כמפקדת חמ"ל במילואים באוגדת עזה, מצאה עצמה כבר בצהרי 7 באוקטובר מוקפצת לחמ"ל מאולתר של מיפקדת החטיבה הצפונית בדרום. "כקצינת חדר המלחמה, חוויתי על בשרי את הכאוס האדיר בשטח בימים הראשונים לאחר המתקפה. התעדוף שלנו היה ברור - הגנה על חיי אדם, חילוץ הרוגים ופצועים והיערכות למתקפה. לא תודרכנו בשום שלב לגבי פשעי המין.
"כמי שיש לה רקע בייצוג נפגעות מין, ככל שעבודתנו על הדוח התקדמה, והתגלו בפניי הפערים הראייתיים הרבים, לא יכולתי שלא להזדעק למול ההחמצה והאפשרות שהייתה לכוחות הרבים בשטח לתרום לזיהוי ולתיעוד פשעי המין. אבל זו חוכמה בדיעבד. אם הייתה לכך מודעות כלשהי, ברור לי שהדברים היו נראים אחרת".
ביטון: "אותי תפס מקרה שבו ביקרתי באחד היישובים בעוטף, פגשתי מישהו מקומי ושאלתי אותו אם הוא יכול להראות לי את המקומות שבהם התרחשו הזוועות. רציתי להיות שם, להריח את הריח, לשמוע את הקולות האילמים האלה שאני מנסה לזעוק בשמם. ותוך כדי שהוא מדבר אני מבינה שהוא חושף בפניי אינדיקציה חזקה, איומה, למקרה של התעללות מינית קשה בשתי נשים, בלי שהוא מבין את זה. וכשאני מבינה את זה, אני שואלת אותו שאלות ליד זה, כי אני לא רוצה לפגוע בו. ואני ממשיכה אחר כך בבית בחקירה בכלים שלי, חוזרת אל המרואיינים שלי, מוודאת איתם שמה ששמעתי נכון ומגלה שאני צודקת בהערכתי. ובשיחה עם דמות מהמשטרה אני גם מבינה שהמשטרה לא יודעת מזה".
מה הוא אמר שהיווה אינדיקציה?
"הוא אמר משהו שפשוט לא הסתדר עם המציאות של הבית שהיינו בו, והיה ברור שמה שקרה פה זה לא מה שהוא חושב, שאין לו הסבר למה שקרה והוא מספר סיפור שכנראה כולם מספרים לעצמם. הם רואים את האינדיקציה, אבל לא רואים אותה כמשקפת סבירות גבוהה לתקיפה המינית״.
זה שם אותך במקום של חוקרת משטרתית, לא?
"ממש לא. אני לא באה להחליף את המשטרה. בכל מקום שבו התגלו לנו סיפורים או עדויות חדשות הפנינו את כולם למשטרה. זה לא התפקיד שלי וזה לא צריך להיות התפקיד של אף אחת אחרת, זה התפקיד של המדינה".
"קריטי שהמדינה תאמץ את הדוח הזה, שהגופים המוזכרים בו יקראו אותו, יבינו מה חסר בעבודה שלהם ויתקנו בהתאם. וצריך גוף שידאג שזה באמת יקרה"
בפועל, ביטון ושותפותיה מציגות בדוח שתי תפיסות חדשות. הראשונה היא שהכשלים באיסוף ותיעוד הראיות לפשעי מין נבעו מכך שמדובר בפיגוע מסוג חדש לחלוטין. השנייה: זה עלול לקרות שוב.
נתחיל בראשונה. החוקרות העניקו למתקפת הטרור ב-7 באוקטובר את השם החדש "אירוע פשיטה". "האירוע הזה הוא ראשוני בעולם כי מדובר במתקפת טרור קצרת מועד על אדמה של מדינה ריבונית מערבית", אומרת ביטון, "זה בעצם אירוע טרור של פשיטה, במובן שהם פולשים, מסתובבים בשטח, מייצרים תוצאות הרסניות ויוצאים. פשעי המין במלחמה באוקראינה, למשל, היו במסגרת של מלחמה מתמשכת. זה לא דומה בכלל לאירוע פשיטה, שבו מטרת-העל היא כמה שיותר הרוגים ולכן גם הקורבנות נרצחות בשיטתיות".
פרופ' בועז גנור, נשיא אוניברסיטת רייכמן, מייסד המכון למדיניות נגד טרור (ICT) ומבכירי המומחים לטרור בעולם, מחזק את הדברים. "אני לא זוכר אירועים דומים בעידן המודרני, אולי למעט הפיגוע שבוצע על ידי בוקו חראם בניגריה של חטיפת ילדות מבתי ספר, פגיעה בהן ומכירתן כשפחות, וראינו את דאעש עושה את זה ליזידיות".
גנור מתייחס למסקנה הנוספת והמבעיתה שעולה מהדוח לגבי היתכנות של פיגוע כזה בשנית, הפעם בעולם. "בהיסטוריה של הטרור המודרני, הפיגועים שבוצעו נגד מדינת ישראל היו מודל לחיקוי על ידי ארגונים שונים. בשנות ה-60 ישראל הייתה אחת המדינות שסבלו הכי הרבה מחטיפת מטוסים. אחר כך ראינו את התופעה הזו מתפשטת למקומות אחרים, בין השאר כי ישראל מצאה שיטות להתמודד טוב יותר עם חטיפת מטוסים. דבר דומה ראינו בפיגועי התאבדות שהתחילו אצלנו ב-92' ועשור אחר כך הפכו לתופעה מוכרת באירופה וארה"ב. ואז נשאלת השאלה האם הפיגוע של 7 באוקטובר עשוי להיות מודל לחיקוי במדינות מערביות אחרות".
ומה הערכתך?
״שניתן לחקות פיגוע פשיטה כזה במקומות שנמצאים ליד טריטוריות שאין בהן שליטה אפקטיבית של מדינה. אם מסתכלים על אירופה וארה״ב זה לכאורה לא סביר, אבל מה שאנחנו כן רואים זו התחלה של אזורים בשליטה נמוכה או ללא שליטה אפקטיבית, גם באירופה, שהמשטרה שם וכוחות האכיפה ממעטים להיכנס או חוששים להיכנס אליהם, כמו שכונת מולנבק בבריסל, ויש שכונות כאלה גם בפריז. אני סבור שאנחנו עלולים לראות בתוך מספר שנים פיגועי פשיטה כאלה משכונות בתוך אירופה, שיהיו דומים במהות שלהם לפיגוע הפשיטה של 7 באוקטובר״.
במה הדוח הזה תורם בעיניך?
"יש לו שני היבטים חשובים. הראשון הוא הפניית זרקור על התופעה החמורה של פשעי המין שבוצעו ב-7 באוקטובר, והשני הוא ההתייחסות לאתגר שניצב בפני המגיבים הראשונים שמגיעים לזירה ענקית כזו של פיגוע פשיטה ועסוקים בדברים אחרים - בהצלת חיים, בלחימה, ומטבע הדברים לא עוסקים באיסוף עובדות שנדרשות להוכחה של פשעי מין. הרי בעולם יש עדיין גורמים שאומרים שכל הטענות האלו זו הונאה ישראלית, ומה שהדוח אומר זה שיש חשיבות שלצד כל הפעילות האחרת יהיו גם פרוטוקולים ושיטות פעולה ברורות כדי לאסוף את ההוכחות, גם לצורך העמדה לדין וגם לצורך ההצגה לעולם".
קשיים ראייתיים מהגיהינום
"היה לי חשוב לחקור איך פעלו הגופים השונים", אומרת ביטון, "האם הייתה להם בכלל מודעות ומה הם עשו. והתשובה היא שלא הייתה להם מודעות ולכן הם כמעט לא עשו. אני לא מבקרת אותם, זה גיהינום, האשמה צריכה להיות על מי שגרם את הכאוס, על חמאס".
אבל הדוח מציג את הכשלים של המדינה.
"אנחנו צריכות להסתכל על זה כעל חוסרים, בעיקר חוסר מסוגלות לדמיין, אני קוראת לזה when the unimaginable becomes a reality. זה סיוט, אז זו לא חוכמה לשפוט בדיעבד".
עו"ד אבידן, מומחית למוגנות מינית מהצוות של ביטון, מחזקת את הדברים: ״היה חשוב לנו לא להסיט את זרקור האשמה מחמאס. נכון שאפשר היה להגיב טוב יותר בחלק מהמקרים, אבל אם ניערך נכון אפשר יהיה בעתיד להגיע לתוצאות ראייתיות טובות יותר״.
באיזה אופן?
ביטון: "למשל, אחד הדברים שגיליתי זה שהגורם היחיד שיכול לזהות אזרחים מתים בישראל זה מז"פ. אין עוד שום גוף שמוסמך לעשות את זה במדינה. התהליך הוא בסך הכל זיהוי על ידי טביעות אצבעות, צילומי שיניים ובדיקת דנ"א. זה אומר שהגוף החקירתי מספר אחת של מדינת ישראל עסק בפעולות שהיה קל מאוד להכשיר אנשים בשטח לעשות.
"בגלל העומס על אנשי המז"פ הם ירדו לשטח רק כעבור חודש ומשהו, אחרי שזירות הפשע כבר זוהמו, נהרסו, נפגעו. זה, למשל, הסיפור של מוצב נחל עוז, שם נרצחו עשרות חיילים וחיילות והכמות הגדולה ביותר של נשים. יחידת הסריקה של הצבא, שיש לה מיומנויות קרובות לתיעוד הפורנזי ושיכולה להיות כתובת מעולה לכך בעתיד, לא הספיקה בכלל להיכנס לשם, אלא זק"א חילצו משם את הגופות מהזירה לקיבוץ אחר. מרואיין אמר לי 'כבר אי-אפשר היה להבין בשלב זה מי זה מי'.
"אלה קשיים ראייתיים מהגיהינום, עם חוסר תיאום בין מגיבים שונים, עבודה תחת אש וחשש מחטיפות. ועדיין, כשאנחנו באות בסוף לדבר על פשעי המין, מעיזים לשאול אותנו 'איפה הראיות שלכן?'"
משהו השתנה בנהלים מאז?
"התשובה היא שעדיין לא. לכן אני חושבת שזה קריטי שהמדינה תאמץ את הדוח הזה, שהגופים שמוזכרים בו יקראו אותו, יבינו מה חסר בעבודה שלהם ויתקנו בהתאם. אנחנו יודעות שבדרך כלל זה לא קורה מעצמו, ולכן צריך פה גוף שיתכלל את האירוע ויפקח על כך שזה באמת יקרה.
"לגבי חו"ל, אני אמורה להיפגש בקרוב עם ארגונים בינלאומיים בארצות-הברית, להסביר להם מה זה אומר עבורם. אני עובדת עם השגרירות כדי להציג את זה בקונגרס. נציגת הפרלמנט הגרמני באו"ם ביקשה ממני להעביר לה את הדוח, ויש איזושהי קואליציה, שהקימה עכשיו חברת הכנסת שלי מירון מיש עתיד, של פוליטיקאיות ממדינות שונות ברחבי העולם שרוצות לטפל בנושא ברמה הבינלאומית".
מרשים, אבל עד כמה העולם מוכן להקשיב לישראל כשהמלחמה ממשיכה?
"מצבנו לא מזהיר, בלשון המעטה, ואני חושבת שאין קשב עולמי לסיפור הזה מהזווית הישראלית, ואולי גם לא מהזווית הנשית. מי שזה כן יכול לעניין אותם אלה דווקא מומחי טרור למיניהם ומי שנלחמים בטרור. גם היכולת להעביר את נטל ההוכחה לארגוני טרור במהלך רעיוני סדור וחדשני, כפי שעושה הדוח, מאוד מעניינת אותם. במובן הזה אני חושבת שיש קשב, כי זה קשב לסיפור שיש לו השלכות אוניברסליות. זה חלק מהעניין - להסביר שזה סיפור אוניברסלי, לא רק סיפור ישראלי, וכפמיניסטית אוניברסלית חשוב לי להגן על נשים באשר הן".
למרות שארגוני הנשים בעולם פישלו.
"רבים מהם התנהלו בצורה מחפירה, בין היתר לדעתי בגלל התפיסה שזה קשור לסכסוך הישראלי-פלסטיני, שזה לא יכול לקרות לנשים בלב אירופה. אני מתנהלת מול הארגונים האלה לא כמישהי שכועסת עליהם, אלא כמי שמבקרת את כישלונם מלמלא את התפקיד שקיבלו מנדט לבצע. כשאת מגיעה עם דוח שנסמך רק על קו מקצועי ומסביר איך היו צריכים לפעול במצב כזה, זה כלי חזק להתמודד עם ההתנהלות המחפירה של הקהילה הבינלאומית, וגם אחד הכלים שעשוי להיות בהמשך רלוונטי להעמדה לדין. ההצגה לעולם היא בעצם חלק מאתגרי הטרור החדשים שלנו כאנושות. אסור בשום אופן שהסיפור הזה יידחק לשוליים".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
