ביום חמישי שודרה בחדשות קשת, המהדורה הנצפית ביותר בטלוויזיה, כתבה של יולן כהן שצולמה בג'באליה. בכתבה נראתה שיירה של פלסטינים ובעיקר נשים פלסטיניות נעות בשיירה כי הצבא אוסר עליהן להימצא שם. כהן התעכבה על העובדה שלקח להן חודש להתפנות. על הפינוי עצמו (שמן הסתם אינו הראשון בשנה האחרונה), על הטענות כי בצפון הרצועה מתבצעת "נכבה שנייה" בחסות "תוכנית האלופים" השנויה במחלוקת, ואפילו על ההיבט המוסרי עצמו (איך זה מרגיש לטלטל אנשים בגיל של אמא וסבתא שלך, גם אם המטרה כביכול צודקת) - לא הייתה לה שאלה אחת. היא אפילו לא התעניינה איך זה עוזר להשבת החטופים והחטופות, שאת משפחותיהם היא מלווה בשגרה לא רק בדיווחים אלא בהבעת תסכול על הפקרתם. והנה, עם האפוד והקסדה נעלמה לא רק העיתונות הבסיסית אלא גם ההתגייסות למען המשפחות.
הכתבה לפחות שיקפה באופן מדויק את ההתעלמות וההדחקה של המיינסטרים בישראל את מה שמתחולל בימים אלה בצפון הרצועה. נדמה כי הציבור, בחסות רוב התקשורת (וממש לא רק ערוץ 14), מעדיף שלא להתעסק יותר מדי בשאלה מה נותר מהקשר שאמור להתקיים בין מטרות המלחמה למה שמתחולל בשטח. מומלץ להאזין לתיאור המטלטל של יואב זיתון, הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות" ו–ynet, שמבקר בעזה בתדירות גבוהה, בפודקאסט "הכותרת": זה כבר לא "ציר נצרים" אלא "גוש נצרים". וישראל יותר קרובה לתחיית ההתנחלות באזור מאשר לחזרה לקווי 6 באוקטובר.
בין אם זה מתוך צורך להדחיק מציאות מורכבת והקושי להביט מעבר לפצע השותת של 7 באוקטובר, או שמא מתוך הסכמה עם פעולות שישנו את המציאות הישראלית דורות קדימה (והמחיר יהיה בהתאם), התוצאה זהה: מחוץ לישראל, כל מי שמתבונן על צפון הרצועה רואה שם כיבוש זוחל, שלא במטרה לסגת ותוך ביצוע פעולות שעלולות להיות מנוגדות לדין הבינלאומי (וצריכות להיות קשות לעיכול עבור כל אדם בעל מצפון). בישראל לא מתבוננים על עזה אלא מבעד למשקפי הצבא: ההקרבה מעוררת ההשראה של הלוחמים, הנטל העצום על כוחות המילואים, וכמובן על ההרוגים, הפצועים ומשפחותיהם.
גם הרמטכ"ל וקציניו הבכירים אחראים לתרחיש הקודר: ייתכן שלא צה"ל ימצא את גופותיהם, אלא דניאלה וייס
בעוד שבישראל כמעט אדישים למושגים כמו לגיטימציה בינלאומית וגם מה שנשאר מהקשב לשיח המוסרי התפייד בעקבות הפשעים המתועבים והמזעזעים שביצע חמאס, קשה להכיל את ההפרדה שמתקיימת דה פקטו בציבור בין פעולות הצבא לסוגיית החטופים והחטופות. אחרי שכבר הוכח שנוסחת ה"לחץ צבאי" לא השיגה אלא חילוצים בודדים והרבה יותר טרגדיות, כל הביקורת מופנית לדרג הפוליטי מבלי לשאול מה ההיגיון והתוחלת בהרס האדיר, בסלילת הדרכים ובהקמת האנטנות.
עינב שיףללא קרדיטבזמן שדוברי הצבא (במדים, ובעיקר בלעדיהם) משווקים שהם רק מייחלים לדיון בשאלת "היום שאחרי", השחר של היום הזה כבר עלה. למעשה, תכף הוא מתייצב במרכז השמיים ושום דבר לא יזיז אותו משם, אפילו לא ההנחה שהחטופים והחטופות לא ישרדו עוד חורף במנהרות. נוח למרכז הפוליטי, וגם לשמאל המתון, לחשוב שהבעיה היא רק שלטון ימין קיצוני וריאקציונרי, אבל בפועל קבלן הביצוע יוצר מציאות שדוחקת את ישראל מחוץ למשפחת העמים ומסכנת את מה שנשאר מ–101 האומללים והאומללות שמופקרים כל יום חדש. כן, גם הרמטכ"ל וקציניו הבכירים אחראים לתרחיש הקודר: ייתכן שלא צה"ל ימצא את גופותיהם, אלא דניאלה וייס.
פורסם לראשונה: 00:00, 11.11.24
