כביש 232, שבעיקוליו נרצחו ישראלים רבים בשבת השחורה ובין פיתוליו ניצבות מיגוניות דמים מחוררות כדורים, הוא כביש מיוחד. ככל כביש, גם הוא משמש אנשים כדי לנוע קדימה, אך מאפשר גם להישאר במקום. בשוליו עצרו מחוגי השעון על בוקר 7.10.23. נקודות הנצחה רבות לנופלים ולקורבנות הטבח מזכירות את מה שממילא אי-אפשר לשכוח. מכל עבר מביטות פנים. מתחנות האוטובוסים ובין העצים, על ערימות חציר ופסי הפרדה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
כמו לפני כל מערכת בחירות, לכנסת או לרשויות המקומיות, גם 232 והכבישים החובקים את המועצה האזורית שער הנגב מנוקדים בשלטים רבים, פרחי פלסטיק שנוטים ללבלב בדרך כלל כחודש לפני פתיחת הקלפיות ומבשרים על אביב הדמוקרטיה. זו השפה הגרפית של הפוליטיקה הישראלית, הדרך המועדפת להעברת מסרים ולהנכיח אקטואליה במרחב. אלא שאיש מהנוסעים בכבישים ובשבילים העוטפים את שדות המועצה לא יכול יהיה להסיק מהם מי המתמודדים בבחירות לראשות שיתקיימו ביום שלישי הקרוב, למעלה משנה אחרי מועדן המקורי. פניהם של יוסי קרן, ממלא מקום ראש המועצה בשנה החולפת, ושל אורי אפשטיין ונירה שפק הקוראים עליו תגר, לא מופיעים על השלטים. אלו מוקדשים כולם להזכרת מטרת-העל לא רק של תושבי 12 היישובים במועצה, אלא של אזרחי המדינה כולה - השבת 101 החטופים (בכללם שבעה תושבי המועצה) שעדיין נמצאים בעזה מאז 7 באוקטובר. יש דברים יותר חשובים בחיים מהשאלה מי יהיה ראש מועצה אזורית המונה קצת יותר מ-10,000 תושבים שרבים מהם עדיין לא שבו לתחומיה, אבל אולי משמעותם של החיים היא הזכות להתעסק גם בדברים חשובים פחות. במקום שבו הזמן עצר מלכת, חשובה במיוחד התנועה קדימה. בחודש האחרון התלווינו לקרן ולאפשטיין לקראת הבחירות, למרות פניותינו, מסיבותיה, הראיון עם שפק לא יצא לפועל.
בברור חיל, 7.2 קילומטר מהרצועה, נמצא ביתו של קרן, 56, נשוי פלוס שניים. הוא מספר שברור חיל נמצא במיקום כזה שאף אחד מעזה לא יבזבז עליו רקטה. מעולם לא היו כאן נפילות. בהתאם לקלישאה על קיבוץ אין כאן גדרות, לא בין חצרות השכנים לפחות. עצי פרי מבשמים את האוויר בניחוח הדרים, זבובים אובדניים נמשכים אל סופם במנורות ההלוגן, ופטריית העשן המיתמרת במרחק כחלק מתמרון מחודש בחלקה הצפוני של הרצועה מזכירה את ההקשר הרחב. על ידו של קרן קעקוע של כלי שחמט, מלך. לאשתו קעקוע דומה, של מלכה. "אני זז, טאק-טאק, טאק-טאק", הוא מסביר את המשמעות הרחבה מאחורי הציור. מעיד על עצמו שהוא לא מפחד משום דבר, גם לא להיכנס אחת לתקופה לרצועת עזה. "אין לי משאלת מוות, חשוב לומר תודה לחיילים".
בבית המשפחה השכנה עורכים שיפוץ מסיבי, תזכורת לכך שהחיים בעוטף אולי לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו, אבל הם יימשכו. אל המקום שהוא מגדיר כ"גן עדן" הגיע קרן לפני 15 שנה מקריית-גת. כמו כל ישראלי, ובמיוחד תושבי העוטף, חייו השתנו ב-6:29 בבוקר השבת ההיא. הוא מספר שהדבר הראשון שחשב עליו הוא שחירבו לו את הקפות שמחת תורה שהיו מתוכננות להתקיים באותו ערב בקיבוץ ובמושב יכיני הסמוך. הוא אמור היה לקחת בהן חלק עם ראש המועצה, אופיר ליבשטיין. בתוך כשעה ליבשטיין כבר לא יהיה בין החיים.
יוסי קרן: "אנשים לא יחזרו אם לא יעשו להם פה גן עדן, ואם לא גן עדן - אז הכי קרוב לגן עדן. אנחנו חוטפים פה חרא כבר 20 שנה - פצמ"רים, קסאמים, גראדים. השיקום של נחל עוז הוא המבחן שלי במועצה."
חמושים באקדחים פרטיים ובבקבוקי תבערה מייצור עצמי, קרן ותושבים נוספים התאספו באותו בוקר בסמוך לבוטקה בכניסה לקיבוץ והמתינו, בתקווה שאף אחד לא יגיע. כיתת כוננות של ממש לא הייתה בנמצא, כחלק מהחלטתו של צה"ל לדלל אותן. "התחלנו להבין שיש התרחשות קצת יותר משמעותית, אז יצאתי מברור חיל, הגעתי לכיכר, ובשדה משמאלי כבר ראיתי מלא פצועים ואמבולנסים", הוא נזכר, "אני לוחם מגיל 18 ובמובן מסוים כל חיי היו הכנה לרגע הזה. הזזתי רגשות. כשיש אירוע כזה חייבים לעבוד על אוטומט. אני אלוף העולם בהדחקה, אבל אני יודע שהרגשות שלי יפגשו אותי יום אחד. איבדתי חברים שהם חברי נפש. תחשוב על בן אדם שאתה מדבר איתו שעתיים ביום לפחות, ופתאום הוא נעלם ואיננו יותר".
קרן מדבר על ליבשטיין, שהוא ובנו, ניצן, נרצחו בשבת השחורה. ביום השנה, הוא מספר, נסע לכפר עזה, לקח כיסא, התיישב בחצר ודיבר עם אופיר. "דיברנו על הרבה מאוד דברים", הוא מספר, "אחד הדברים הכי חשובים שהיה לי להגיד לו זה שאני מקווה שהוא גאה בי על השנה האחרונה".
אם קרן היה מביט לשמאלו אולי היה רואה שם את אפשטיין, שביתו נמצא בסמוך לזה של ליבשטיין. שניהם קרובים אליו מאוד ולא היו מעלים בדעתם להתמודד על ראשות המועצה אם היה בחיים, וכעת שניהם רואים בעצמם ממשיכי דרכו של מי שהיה ראש המועצה הנבחר הראשון של שער הנגב בבחירות שהתקיימו ב-2018. עד אז ניהלו את המועצה אנשים שמונו לכך בדרכים אחרות, משל גודלה לא חייב את תושביה להחליט על עצמם בעצמם. אם אלו לא היו החיים האמיתיים, ואלמלא היו עצובים כל כך, אפשר היה לכנות את הבחירות הקרובות טלנובלה פוליטית.
זה סיפור טוב עם התחלה רעה. קרן הוא סגנו של ליבשטיין, ואפשטיין הוא גיסו של ליבשטיין, שהיה נשוי לאחותו ורד. פרט לליבשטיין ובנו, איבד אפשטיין שלושה בני משפחה נוספים בשבת השחורה: אמו בלהה, שנרצחה כשיצאה מביתה; בנו הבכור נטע, שקפץ על רימון כדי להציל את ארוסתו; וגיס נוסף, אורי רוסו, שנפל בהגנה על הקיבוץ כחבר כיתת הכוננות. ליבשטיין היה משמעותי בחייו עבור שניהם. "אופיר ואני חברים 15 שנה, אי-אפשר היה להכניס דף נייר בינינו", אומר קרן, "נכנסתי לפוליטיקה המקומית בשבילו. שנה אחרי שהגעתי לברור חיל אמרתי 'דברים מג'עג'עים, תנו לי רגע', והפכתי ליו"ר האגודה הקהילתית פה. בשנה החולפת נכנסתי לנעליים גדולות מאוד, ואני ממלא אותן עד הקצה".
אפשטיין, 54, נשוי פלוס שלושה, הוא יליד כפר עזה, בן להורים מדור המייסדים. כמו קרן, שמצהיר על עצמו שהוא "חרא פוליטיקאי", גם אפשטיין מודה שמעולם לא היו לו אספירציות בתחום. זה לא כבוד גדול להיות פוליטיקאי בישראל 2024, ושניהם מבקשים לוודא שהתווית לא תדבק אליהם בטעות. מישהו פשוט צריך לעשות את העבודה השחורה.
הוא שירת 25 שנה באמ"ן, ולאחר שהשתחרר בדרגת סגן אלוף היה מזכיר הקיבוץ. עד ל-7.10 ובמשך שלוש שנים כיהן כמנהל העסקי של כפר עזה. "המצב פה מאוד מורכב", הוא אומר כשהוא יושב במרפסת ביתו ההרוס בקיבוץ, פעם אחד הגדולים במועצה וכיום שטח צבאי סגור שהכניסה אליו היא בתיאום מראש בלבד. "מורכב" זו הערכת חסר. רובם המוחלט של התושבים לא חזרו. בקרוב יעברו 103 משפחות לכפר עזה ב', אשר מוקם בימים אלו בשטחו של קיבוץ רוחמה, הנקודה המרוחקת ביותר במועצה מרצועת עזה.
הדשאים הגדולים בכניסה, שצבעם הירוק הוא הדבר היחיד במקום שנותר כפי שהיה ב-6.10, הם לא יותר מאשר שמיכה דקה שלא מצליחה להסתיר את מה שנמצא בסופם - בתים הרוסים, מחוררי כדורים, מקועקעים בכתובות גרפיטי של קצרנות צה"לית, שפת מוות שמספרת כמה מתים ומי בדיוק נמצאו בין הריסותיהם, כמה מבני הקיבוץ וכמה מחבלים. ריח חריף של אבק שריפה נישא באוויר מכיוון עזה, נשורת רדיואקטיבית של זיכרון, ופיצוצים אקראיים מתחרים בציוץ ציפורים.
בבוקר השבת השחורה נכנס אפשטיין לממ"ד עם בתו הקטנה, עלמה. בתו האמצעית, רונה, הדריכה טיול בחרמון. אשתו איילת הייתה עם אביו, עמוס, אחרי שבלהה נרצחה. את הידיעה על מותו של נטע קיבל אפשטיין בהודעת טקסט מארוסתו, אירן. "לעלמה אמרתי שיש פה מלא מחבלים, שאני לא יודע מתי זה ייגמר, ושיכול להיות שגם יגיעו אלינו הביתה", הוא מספר, "אבל היא צריכה להבין שהיא אולי איבדה את אחיה האהוב ואת סבתא שלה, אבל החיים לא נגמרו".
אורי אפשטיין: "הגיע 7.10 עם האסון הזה שטילטל את כולנו, וגיליתי שאין מדינה, אבל יש עם. אני אומר את זה בצער רב, אבל טוב שזה כך. את המדינה אפשר לתקן. זה כמו בשער הנגב; אין מדינה אבל יש עם."
האבל והזמן שחלף לא הקהו את התחושה הזאת, הוא מעיד, אם כבר חיזקו אותה. "נשאר לי הרבה בשביל מה לחיות - בשביל עלמה, בשביל רונה, בשביל אמא שלהן ובשביל סבא שלהן", הוא מספר, "אני חי בשביל האנשים החיים. המתים נמצאים פה בכל מקום, אבל החיים יותר חזקים. אני בן אדם חזק. העליתי במשקל מאז 7 באוקטובר כי אני לא מתאמן כמו שצריך, אבל בעברי עשיתי תחרויות איש ברזל. אני לא נשבר. אני שואב כוחות מעצם העשייה. גם אם לא אנצח, אהיה לפחות שלם עם עצמי על כך שעשיתי הכל כדי להיבחר.
"אני מגיע מעמדת נחיתות. יוסי מגיע עם יתרון, הוא שולט במועצה, תקציבים בידיים. נירה הייתה חברת כנסת, שש שנים רצוף היא בקמפיין (התמודדה מול ליבשטיין בבחירות ב-2018; נ”צ). אני הכרזתי רק ב-20.8 על התמודדות לבחירות בעוד שלושה חודשים, כשבאמצע הייתי אצל המשפחה של אשתי במונטריאול למשך שלושה שבועות כחלק מענייני 7 באוקטובר.
"אני בחרתי לגור פה", הוא מסביר, "אני לא רעב ללחם. חזרתי לגור פה כי החלום שלי היה לחזור לכפר עזה. כשהייתי רווק הייתי בתל-אביב, אבל רציתי שכשיהיו לי ילדים, הם יגורו כאן. הכוונה של נטע ואירן הייתה להתחתן ולגור בכפר עזה. אתה אולי שומע עכשיו קולות ירי וזמזומי מזל"טים שכמוהם תמיד היו בשנים האחרונות, אבל תמיד אמרת לעצמך שאלה 95 אחוז גן עדן וחמישה אחוז גיהינום".
חמישה אחוז גיהינום זה הרבה.
"אני חשבתי שכשאומרים 'גיהינום' מתכוונים לרקטות".
בכניסה לקיבוץ נחל עוז, פחות מקילומטר מהגדר, מציג עצמו קרן בפני החיילים בשער. הם לא מודעים לכך שהוא ראש המועצה. ב-8.10.23, כשנסע לשם לראשונה מאז תחילת הפלישה, טיפסו גלגלי מכוניתו של קרן על גופות המוטלות על הכביש. הוא לא ישכח את התחושה. כיום בבגאז' שלו עדיין יש אפוד קרמי, קסדה ונשק. מעבר לגדר יושבים ארבעה חיילים על צריח טנק ונועצים מזלגות פלסטיק בקופסאות שימורים קטנות. בלון תצפית חג ממעל. לכל איש יש שם, ובנחל עוז כך גם לכל בית. בבית ששמו "178 ת'" הוקמה בשבת השחורה מיפקדת מחבלים מאולתרת. איך חוזרים לחיות בבית ששימש כבור של מחבלי נוח'בה? בעלת הבית, ילידת בלגיה, עזבה למולדתה אבל מאז הספיקה לחזור למשמר העמק, לשם פונו מרבית תושבי הקיבוץ. קרן מעריך שתשוב לנחל עוז כשיתאפשר.
"אנשים לא יחזרו אם לא יעשו להם פה גן עדן, ואם לא גן עדן - אז הכי קרוב לגן עדן", הוא אומר, "אנחנו חוטפים פה חרא כבר 20 שנה - פצמ"רים, קסאמים, גראדים. השיקום של נחל עוז הוא המבחן שלי במועצה. דוד בן-גוריון אמר שבנגב תימדד מדינת ישראל, אז אני אומר יותר קטן - בנחל עוז. כשהמקום הזה יחזור לפרוח עם צחוק של ילדים, נדע שניצחנו". קרן מעריך שיידרשו "שנתיים פלוס" לחזרה מלאה לנחל עוז ולכפר עזה. הוא לא יודע כמה פלוס.
מצד אחד, זהות מי שיעמוד בראש מועצה ששאלת עתידה היא קודם כל ביטחונית, תחום שמטופל על ידי השלטון המרכזי, נדמית שולית. אין לו סמכות לסגור עסקה שתשיב את החטופים, ולא להכריע בסוגיות צבאיות. כל מתמודד משתף במילותיו בחוסר הנעימות המסוים הכרוך בשכנועם של תושבים להצביע דווקא לו ולא לאחר, בזמן שראשם טרוד בעניינים אחרים. מה זה משנה אם קרן, או אפשטיין, או שפק, כשבנים, אחים ואבות עדיין נמצאים בשבי? מצד שני, תחושת ההפקרה והבגידה והיעדר האחריות הלאומית, מחדדים בתורם את ההבנה שאדם צריך לדאוג לעצמו היכן שהוא יכול.
"יש משבר אמון מאוד עמוק בצבא, במדינה", מספר קרן, "יש חטופים שעדיין לא חזרו. לפני 7.10 היו פה 126 מקרים של טיפולי חוסן. היום זה מעל 2,200. ראית פעם מערכת בחירות בלי שלטים? אין לאנשים ראש, אנשים עסוקים בהישרדות. רק ב-15.8 אנשים גילו איפה יגורו בשנה הקרובה. לא רשמו לבתי ספר כי לא ידעו".
אז מה הטעם בבחירות?
"ב-7.10 הייתי פה לבד. לא אני, יוסי, אלא שער הנגב. לא היה צבא ולא הייתה מדינה מאחוריי. פניתי והתחננתי לנשקים ארוכים, אתה מבין? הצבא פינה אנשים עם פיג'מה מהבית ולא ידענו לאן הוא משליך אותנו. אני היום האדם עם הכי הרבה ניסיון מוניציפלי בשער הנגב. אני מכיר את תקציבי המועצה, אני מכיר את התוכניות, אם אני עכשיו מתקשר למינהלת תקומה - אין מישהו שלא עונה לי, אין שר שלא עונה לי. אין לשער הנגב את הפריבילגיה להפסיד את שכר הלימוד. אלו בחירות גורליות. אני לא מבטיח משהו שאני לא אקיים, יתהפך העולם ואקיים. אני נכשל בזה שאני עושה יותר ממה שאני מדבר. אין אצלי 'אני ואני'. אתה נמדד בביצועים, בקבלות".
"הבחירות הן מכה, זה כמו משפט שלמה", אומרת מורן חג'בי, תושבת יכיני. "לא הייתי רוצה להיות בסיטואציה הזאת. פתאום בבת אחת יכולים להתחלף חצי מחברי המועצה וייבחר ראש רשות חדש. רגע, בבקשה, עוד קצת, עוד חצי שנה. קשה לנו מספיק"
אפשטיין, באופן טבעי, רואה את הדברים אחרת. "כשאני החלטתי בשלב מאוד מאוחר שאני מתמודד, זה קרה כי הבנתי שאין ברירה והעתיד של חבל הארץ הזה הוא התנאי לשיקום הקהילות. אי-אפשר לשקם את הקהילות בלי לשקם את חבל הארץ. יש לזה חשיבות מכרעת בכל הקשור לביטחון הלאומי. הגיע 7.10 עם האסון הזה שטילטל את כולנו, וגיליתי שאין מדינה, אבל יש עם. אני אומר את זה בצער רב, אבל טוב שזה כך. את המדינה אפשר לתקן. זה כמו בשער הנגב; אין מדינה אבל יש עם. נפגשתי כמעט עם כל השרים, וכל העבודה מול משרדי הממשלה ומול הגופים הממשלתיים למען עתידו של כפר עזה זה משהו שאנחנו היינו צריכים לנהל לבד מטעם הקיבוץ. אין דבר כזה שאני אעבוד מול שר, אבל עשיתי את זה כי לא הייתה ברירה. בזה עבדנו, כי המועצה לא תיפקדה. אנחנו החלטנו שאנחנו עוברים לקיבוץ רוחמה וניהלנו את זה מול תקומה. שני הקיבוצים בתוך שער הנגב, והמועצה נפקדה מהדיון. אני מצפה שראש המועצה יגיד 'אני מול המדינה, אני החוליה המקשרת בין התושבים למועצה'".
ליטל צ'רניס, מנהלת החינוך החברתי במועצה, פונתה מגבים למזרע, אך שבה מאז לביתה. "בגלל שאני בתפקיד שלי, היה לי ברור שהחזרה היא מובנת מאליה", היא מספרת, "זה מאוד מורכב. יש צבע אדום, פיצוצים, שומעים מסוקים יורים. אני משקרת לעצמי שזה פטיש קונגו".
צ'רניס מספרת שתצביע בבחירות הקרובות, חובה אזרחית שהקלישאה גורסת שהיא חשובה תמיד, אבל החיים הפכו למשמעותית במיוחד במקום הזה ובזמן הזה. "הטרגדיה והעוצמה שלנו גם יחד הן שאנחנו קהילה של קהילות", היא אומרת. זה מה שמרחיב את הטווח של אדוות הכאב במועצה שבה כולם מכירים את כולם, ולא כמליצה, אבל גם את תחושת ה"עשה זאת בעצמך".
"זו קהילה מאוד מעורבת", היא מסבירה את הסמליות המעצימה שמאחורי זכות הבחירה, "עם כל המורכבות שישנה ועם חוסר האמון מול הממסד, הרצון להשפיע בתוך המועצה הוא בדנ”א של המקום. אנחנו רוצים לייצר הנהגה בקרב הנוער. חייבות להיערך בחירות, דווקא עכשיו. החלל הראשון ששמו פורסם הוא ראש המועצה שלנו. כולם אהבו אותו כאדם. כל מה שקרה מאז, זה כמו להקים את עוף החול. יש התגייסות מלאה, עם מלא טעויות בדרך, אנשים כועסים באמת כי הכל נחרב. מתוך המשבר הנורא, אנשים צריכים להגיד לעצמם 'אני בוחר בזה'. אני בוחרת לחזור לכאן. אף אחד לא מכריח אותי. פוניתי בלית ברירה, אבל אני חוזרת מבחירה. אנחנו בוחרים בעתיד של שער הנגב".
עדי רום, מנהלת המתנ"ס האזורי בגבים, התרגלה לכך שמסוקי אפאצ'י חגים מעל למקום העבודה שלה, מחליפים את מה שהיו פעם כדורים פורחים. מתגוררת במושב שפיר, מרחק כ-25 דקות נסיעה צפונה. היא חלק מהקהילה מתוקף תפקידה, אבל גם מעט זרה. "אני במחשבה שזו מערכת בחירות שכולם יצביעו בה", היא משתפת, "המון אנשים היו צריכים ללכת צעד קדימה ולקחת עליהם המון תפקידים. למרות שרשרת של חוסר אמון, לכל אחד יש רצון לעשות. אנחנו בדיוק בתווך. יש לנו תסכול גדול מגורמים רשמיים אבל אנחנו גם מקבלים כעס. עכשיו אנחנו צריכים להיכנס גם פנימה. יש הרבה יותר מה לעשות, דווקא עכשיו. תחשוב על המשמעות של חוגים לילד מכפר עזה, שפתאום רואה את המדריך שלו לכדורגל ומבין שהעולם לא נחרב עד הסוף. אפילו שהמורה למלאכה מתה, בית המלאכה לא מת. מבוגרים התחילו לנגן אחרי 7.10. בגלל זה שלחנו מורים לנגינה. זה היה מין רגע כזה של 'אני בבועה של המוזיקה שלי'. אם עכשיו לא היו בחירות והיו אומרים 'בואו פשוט נרוץ', זה מפחיד. הרי זה מה שאנחנו מבקשים, לא? לשלוט על החיים שלנו".
עבור צ'רניס, הבחירות הן אקט של התקרבות, הליך בירוקרטי מטבעו, אך כזה בעל משמעות רחבה יותר שמגלם את בחירתם של התושבים לחזור למקום ולעצב את עתידו. אבל בחירות, במובן הפחות-אידילי, עלולות להיות גם אקט של היפרדות. בחירות, לפחות כאלו סטנדרטיות, זו הדרך הקליטה לכנות הליך שבו מספר אנשים מושכים גוף אחד לכיוונים מנוגדים. גם הבחירות בשער הנגב, ועל אף הנסיבות הייחודיות והקשות, הן לא מאבק אידילי נטול פניות המתנהל בנימוס של בית לורדים. גם אם אין שלטים הקוראים להצביע למועמדים, יש בכל זאת קמפיין, והיכן שיש קמפיין - ישנו גם קמפיין שלילי, שיש מי שמפחדים שיפורר את החוטים הדקים שעדיין מחזיקים את הקהילה הזאת ביחד. אינטריגות הן חלק בלתי נמנע של כל מערכת בחירות, אפילו לראשות מועצה קטנה, אך בשער הנגב יש מי שמרגיש שב-2024 הן בגדר חילול הקודש. "היו לכלוכים מאוד קשים לפני הבחירות שאמורות היו להיות ב-31.10 (ושבהן אמור היה ליבשטיין להתמודד מול שפק; נ”צ)", מספר קרן, "עכשיו הכל קורה מתחת לפני השטח".
מורן חג'בי גדלה באילת ועברה ליכיני בעקבות נישואים. היא הייתה נציגת המושב במועצה עד שהודיעה כי לא תמשיך לעוד קדנציה. לא רק שהיא לא רוצה להיבחר, ספק אם היא אפילו מעוניינת לבחור. "אני לא אותו בן אדם שהייתי. מצבור האנרגיה שלי אולי התמלא, אבל הוא לא יכול להיות מנותב לאותם מקומות", היא מסבירה, "אני חייבת את הפרטיות בתוך הקהילתיות. אין ראש לבחירות האלה. כל דבר בחיים הוא עניין של טיימינג, וזה לא הטיימינג הנכון".
האם אי פעם יכול להיות הזמן הנכון אחרי השבת השחורה, יום כל כך נוראי שעיוות אפילו את ממד הזמן עד שקשה להכריע אם חלפו מאז חמש דקות, או שמא 50 שנה? חג'בי עדיין מתלבטת. "יש משהו בתהליך הייצוב שאנחנו חווים עכשיו שאנחנו עדיין זקוקים לו לפני שאנחנו בוחרים ומשנים סדרי עולם. פתאום בבת אחת יכולים להתחלף חצי מחברי המועצה וייבחר ראש רשות חדש. רגע, בבקשה, עוד קצת, עוד חצי שנה. הבחירות הן מכה, זה כמו משפט שלמה. לא הייתי רוצה להיות בסיטואציה הזאת. חבל שלא מונעים את זה מאיתנו.
5 צפייה בגלריה
הריסות קיבוץ בארי. אפשטיין: ''אי-אפשר לשקם את הקהילות בלי לשקם את חבל הארץ.''
(צילום: דנה קופל)
"כולנו חווינו אובדן קשה, גם של מנהיג שאף אחד לא תיכנן שייעלם מפה לפני שנה. אני לא רוצה שיהיה ניצול ציני של ההיעדרות שלו. קשה לנו מספיק. אני רוצה לקוות שאחרי הבחירות תהיה תחושה של התקרבות ולא של היפרדות, אבל אני לא בטוחה. יש לי תקווה כי אנחנו חיים במקום קטן מוכה אסון אבל הכי טוב בארץ, הלוואי ונצליח למצוא את הקונצנזוס, לדבר ולהגיע להסכמות גם כשקשה".
קרן מספר כי בקהילה הייתה ציפייה לאיחוד כוחות עם אפשטיין. עד כמה שהדבר אפשרי בפוליטיקה מקומית בפריזמה שכזאת, מקובל לחשוב שהשניים חולקים אלקטורט דומה ושריצתם בנפרד משרתת את שפק. קרן מספר שהושיט יד לאפשטיין, אך לא קיבל אחת בחזרה. ב-22.10 כתב בעמוד הפייסבוק שלו "מתוך אהבה ללא תנאי לשער הנגב, אני יוצא היום בקריאה לאחדות וקורא לאורי אפשטיין להצטרף אליי. אני מרבה לפגוש את התושבות והתושבים ומקשיב לדברים העולים מהשטח. אני שומע את האתגרים, על הגעגוע לשגרה ולכל מה שאיבדנו. לא פעם אני נשאל, 'ריצה לחוד פוגעת במחנה, למה בעצם אורי לא רץ יחד איתך?'" קרן לא פירט מה אומרת בפועל הקריאה לאחדות. רוטציה לא הוצעה מפורשות. אפשטיין, על כל פנים, הותיר את מועמדותו על כנה.
מסע בחירות במועצה קטנה, שאלפים מתושביה עדיין מפוזרים בכל קצוות הארץ, הוא עניין מאתגר ומאפשר גם יחד. כל המתנה בכניסה לשער סגור של קיבוץ מציעה אפשרות לחוג בית מאולתר. כל מה שנחוץ הוא ההבנה, בעזרת אינטואיציה בריאה או מתוקף ידיעה מוקדמת, מי חפץ לדבר ומי מחבק את השתיקה.
בשעת אחר צהריים מאוחרת הגיע אפשטיין אל בית העם במפלסים, שרבים מתושביו כבר חזרו אל הדשאים והשבילים של הקיבוץ. 50 מחבלים ניסו לפלוש אליו ב-7 באוקטובר, אך נהדפו בידי חברי כיתת הכוננות אשר מנעו ממפלסים גורל דמים דומה לזה של כפר עזה הסמוך. שבעה תושבים מבוגרים הגיעו כדי לשמוע את אפשטיין. זה מעט בקנה מידה אבסולוטי, אבל לא כמות בטלה בשישים במונחים של שער הנגב. בסדר הגודל של המועצה המקומית, זה שווה ערך לאסיפה עם קרוב ל-7,000 מצביעים בבחירות הארציות.
אפשטיין מספר להם על עצמו ועל תוכניותיו. "אני רוצה לראות את הילדים שלנו רצים על הדשאים, משחקים כדורגל", הוא אומר, "אם אנחנו לא נצליח לעשות את זה, אני באופן אישי חרד. אני לא פוליטיקאי, אבל אני יודע לעבוד מול פוליטיקאים. יש לי לכאורה רק מה להפסיד, אבל מבחינתי מעל לכל מרחפת סכנת ההפסד הכי גדול, והוא שלא נצליח לשקם את חבל הארץ. אם לא נדאג להחזיר את התושבים המדינה תביא גרעינים תורניים, אנשים משיחיים".
התושבים הוותיקים מהנהנים בהסכמה, אחד מהם מבטא את תמיכתו במבטא ארגנטינאי שלא נעלם גם אחרי קרוב ל-60 שנה בקיבוץ, שהוקם על ידי עולים מדרום אמריקה. לפני שאפשטיין הולך, מבקשת אחת מהנוכחות לשמוע מה בכוונתו לעשות אם ייבחר. כמו כולם גם היא לבטח מוטרדת מעניינים של חיים ומוות, אבל את הרגע שלה עם אפשטיין היא בוחרת לנצל לבירור סוגיה, ובכן, מעט ארצית יותר: “מה לגבי ההסעות למבוגרים לימי שוק בשדרות הסמוכה או לפעילויות חברתיות באיבים”, היא שואלת, ובאחת בונה מכונת זמן לשער הנגב של 6.10.23. אחרי הכל, אלה נשמת אפו ותחומי אחריותו של השלטון המקומי בזמנים ובמקומות נורמליים - לאסוף זבל, להקים גן, לתגבר אוטובוסים. רק כאן, איפה שהחיים התהפכו, מתמודדים על ראשות מועצה מגלגלים על לשונם ראשי תיבות צה"ליים. "זאת החובה של המועצה לדאוג לתחבורה, גם לאוכלוסייה המבוגרת וגם לילדים", משיב אפשטיין, "לא יכול להיות שאם ילד ממפלסים רוצה לנסוע לחבר שלו ברוחמה, ההורים חייבים להסיע". יהיה טוב אם יימצא לכך פתרון, אבל אולי יהיה טוב אפילו יותר אם לא. הלוואי שאלו יהיו הצרות.
