1. בשלב מסוים בטיסה צפונה, הרמטכ"ל הרצי הלוי מסמן לי להסתכל למטה מהחלון. מעל איפה אנחנו, אני שואל בתנועות ידיים, הואיל והרעש במסוק לא מאפשר שיחה. אנחנו מעל דליה, הוא כותב לי בפתקים באייפון, פה גר אחסאן דקסה ז"ל. הסתכלתי עליו. ראיתי שהוא מלווה במבטו את המקום שהיה ביתו של אחסאן. חשבתי על הרצי, המפקד שאיבד פקודים והאדם שאיבד חברים. זה היה רגע נוגע ללב. רגע של געגוע של הרמטכ"ל לאחד המח"טים המהוללים שאיבדנו במלחמה הזו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
סיפרתי לו שבפעם הקודמת שהייתי בלבנון זה היה בסוג'וד כשריונר בשנות ה-90. הוא סיפר לי על קרבות שניהל שם כלוחם בעורב צנחנים. אחר כך עבר לקרוא מסמכים שהרל"ש שלו הביא לו. היה רשום עליהם שהם סודיים אז לא הצצתי, אבל היה לי רושם שאלה תחקירים על אירועים שמתחוללים במהלך הקרבות, כי בהמשך היום, באחת השיחות שלו עם מפקדים בשטח, הוא הדגיש בפניהם כמה חשוב להימנע מתאונות. כמה חשוב, גם אחרי שנה של מלחמה, שהלוחמים יישארו מרוכזים. חזרנו מתקיפה מוצלחת באיראן, הוא אמר, וכמעט הייתה תאונה שלא הייתה כדוגמתה עשרות שנים, שני מסוקים במהירות 250 קמ"ש טסו זה מול זה ובנס לא היה אסון, בזכות התעשתות של הטייסים. אנחנו נלחמים, ויש מחירים שאנחנו משלמים בכאב, מחיר המלחמה. אבל תאונות צריך למנוע. המפקדים מהנהנים. חלקם רושמים לעצמם דברים בפנקס.
אני אדם עם הפרעת קשב, אבל בשיחות באותו יום שבו הייתי זבוב על הקיר, לא מיצמצתי אפילו לשנייה. זו הייתה עבורי הזדמנות מדהימה ומסעירה להבין מקרוב את הלך הרוח, לראות את האנשים שנלחמים בפועל כבר שנה שלמה ולהבין איפה אנחנו עומדים. מי שרוצה שורה תחתונה, כדי לא להיות במתח, הנה אומר זאת כבר כעת: אנחנו בידיים טובות. באמת בידיים טובות.
2. זה היה אחד מהימים המעניינים והמחכימים שהיו לי במלחמה הזו, למעשה המעניין והחשוב ביותר, וזה קרה לגמרי במקרה. בשנה האחרונה אני מפעיל (כלומר אפרת והמתנדבות הצדיקות מפעילות, אני רק קוצר את התהילה) חמ"ל שמטרתו לתמוך במילואימניקים. אנחנו מקדמים עסקים של ישראלים שנמצאים בחזית, אנחנו עוזרים למילואימניקים למצוא עבודה בין הסבבים, ויש לנו מענה לפניות במגוון תחומים של מילואימניקים שמתקשים למצות את הזכויות שלהם, או סתם צריכים טרמפ בשלוש לפנות בוקר מגבול לבנון להרצליה. העשייה הזו נותנת לי פרספקטיבה מאוד רחבה, וגם מאוד קונקרטית, על מה שכל ישראלי מבין: הרבה יותר מדי אחריות נופלת על הרבה פחות מדי אנשים. למעשה, כל הביטחון הישראלי מונח על כתפיהם של כשלושה אחוז בערך, בעלי משפחות, שבמשך יותר משנה נלחמים כאריות, והמחירים כבדים.
בגלל הפעילות הזו הציעו לי לבוא ולשמוע בשטח את מה שמרגישים המפקדים הבכירים אחרי שנה. הבעיה הייתה שפנו אלי ערב לפני ואמרו שזה קורה למחרת בבוקר, אי שם בגבול לבנון. מפה לשם, מצאתי את עצמי תופס טרמפ במסוק עם הרמטכ"ל, רב-אלוף הרצי הלוי, ומרוויח גם זמן איכות עם האיש הזה, תוך שאני מתגלגל איתו במהלך היום בין שיח עם מפקדי החטיבות, מפקדי האוגדות ומפקדי הגדודים, בכמה נקודות משני עברי הגבול.
השיחות שלהם בנושא העומס על המילואים היו גלויות, כואבות אבל גם מרגשות ומדהימות. ישבתי קצת מרוחק כדי לא להפריע, אבל שתיתי בצמא את דבריהם של מי שאני רואה כאנשים קדושים.
מיהו מג"ד בצבא, בעצם, במלחמה הזו? ישראלי בן 37 עם ארבעה ילדים, שגם בשנה רגילה עושה חודשיים-שלושה מילואים, אבל מאז 7 באוקטובר הוא שם. רק שם. במלחמה בעצימות גבוהה. הוא לא היה בבית בחגים, וחלקם גם לא הגיעו ללידות ילדיהם. הוא איבד חברים, הישיר מבטו אל התופת. והוא, המג"ד הזה וחבריו המפקדים, הם אלה שצריכים גם להסביר למילואימניקים צעירים יותר, לוחמים בני 25 שהחמיצו שנת לימודים שלמה באוניברסיטה, שגם בשנה הזו צריך אותם לאיזה מאה-מאתיים יום, וגם השנה הלימודים שלהם יהיו בסכנה. הם חשבו להיות רופאים או מהנדסים, אבל זה יחכה. עכשיו מלחמה.
ובכל הזמן הזה בכנסת מחפשים פתרון למעונות של האברכים, וצריך לומר את המובן מאליו: מי שחושב שזו מציאות שתוכל להחזיק, לא מבין מה הוא סח.
והרמטכ"ל? הוא מקשיב לדברים של מפקדי השדה שלו. אני מסתכל עליו ומרגיש שהוא לא רק מקשיב להם, הוא גם מסכים איתם.
3. צריך לומר: המפקדים הבכירים שלנו לא עסוקים בנהי. אני שם לב שכולם, ללא יוצא מן הכלל, לפני שהם אומרים לרמטכ"ל מה חסר להם ומה קשה לחיילים שלהם, הם מדגישים: אשרינו שזכינו. אנחנו פה כדי להחזיר את כבודה של האומה, לא פחות. חלק מהם היו חודשים ארוכים בצפון במגננה, והפקודה לתקוף באה להם כמים קרים לנפש עייפה. התמרון בלבנון גבה מחיר כואב, אבל לא את המחיר שהיה מי שחשב שיגבה. וזה לא קרה במקרה. בזכות תכנון, הפעלת כוח, ועוד דברים שאין לפרט, כל קו המגע נכבש באופן מוחלט וחזק.
בכלל, המערכה בצפון מול ארגון הטרור החמוש ביותר בעולם היא מערכה שבה ישראל מנצחת. צריך לזכור זאת. חשוב לזכור זאת. והניצחון הזה הוא של החיילים שעוברים בכפרים, מבית לבית, אבל גם של המפקדים שלהם וגם של המפקדים של המפקדים שלהם, וכן - גם של הרמטכ"ל. האיש הזה, שבמשמרת שלו קרה לנו 7 באוקטובר, לא מתכחש לאחריותו, ויגיע הרגע שבו גם יממש את אחריותו ויפרוש מתפקידו, אבל כרגע הוא בהסתערות קדימה. העובדה שצמרת הצבא הייתה פגועה אישית מהמכה שקיבלנו, חידדה את הצבא בראשותו והפכה אותו למכונת מלחמה קטלנית.
המפקדים הבכירים שלנו לא עסוקים בנהי. כול, ללא יוצא מן הכלל, לפני שהם אומרים לרמטכ"ל מה חסר להם ומה קשה לחיילים שלהם, הם מדגישים: אשרינו שזכינו
4. אני מציג לרמטכ״ל חייל שאני פוגש בחפ"ק, אורי סלוטקי שמו. אני סוחב אותו באוזניו להרצי. הוא מתבייש, אבל אני לא מוותר. אורי איבד את שני אחיו ב-7 באוקטובר. נועם וישי סלוטקי ז"ל יצאו דרומה בבוקר השבת ההיא עם אקדחים אישיים כדי לעזור בהגנה. הם נלחמו שעות רבות במחבלי הנוח’בה, הצילו חיים רבים, ונהרגו בקרב על קיבוץ עלומים. אורי אחיהם בצו 8 מאז. גם אביו, ששכל שני בנים, היה בצו 8, וגם עוד אח נוסף. משפחה שספגה שתי אבידות, אבל ממשיכה קדימה. נושכת שפתיים אבל לא מוותרת על השותפות במערכה. הם משוחחים ביניהם, ובסופה של השיחה אורי סלוטקי מצדיע לרמטכ"ל.
הרמטכ"ל, ברגע הזה, מצדיע לו בחזרה.
אחרי השיחה עם סלוטקי אלוף פיקוד הצפון אורי גורדין ניגש ומעדכן על חיסול. אני מגשש, שואל את מי חיסלנו. מישהו מייצור נשק שלהם. אדם חשוב. הם מסבירים לי משהו על הגאונות של החיסול. עבורנו, כל חיסול כזה זה אייטם קצר בחדשות, וממשיכים. אבל כל פעולה כזו דורשת המון מחשבה והכנות. לא רק מודיעין אלא אפילו ברמת הפצצות, אילה, מאיפה וכמה. אני שואל את הרמטכ"ל מה הרגיש כשסינוואר חוסל. "אני אדם מאופק", הוא אומר, "וגם מתבסס על עובדות תמיד. אבל בתוכי, מיד כששלחו לי את התמונה, ידעתי שזה הוא ויצאתי דרומה. לא חשבנו בצבא, ולמעשה כל מי שמבין את הזירה ידע, שחיסול סינוואר חודל את המלחמה ברגע. אבל הייתה לי תחושה עמוקה של סגירת מעגל חשובה. תחושה עם ממד היסטורי. צדק שנעשה עם אחד מהצוררים הגדולים שהיו".
7 צפייה בגלריה
יחיא סינוואר. "הייתה לי תחושה עמוקה של סגירת מעגל חשובה, צדק שנעשה עם אחד מהצוררים הגדולים שהיו"
(צילום: Adel Hana, AP)
אנחנו מדברים גם על העובדה שסינוואר לא נלכד במבצע של יחידת עילית. הרמטכ"ל לא נראה מופתע מזה. הוא מספר על מפקד האוגדה שתימרנה שם, תא"ל איציק כהן, שאמר להם כל הזמן, הוא פה באזור. קורה פה משהו אחר.
שאלתי האם נסראללה הבין שהוא מת. זו שאלה שמעסיקה אותי, משום מה. האם היה לו רגע להגיד לעצמו פאק, מה קרה פה, או שהוא פשוט מת פתאום. במשך שתי הדקות לאחר ששאלתי את השאלה התקיים דיון בנושא בין כמה אנשים סביב הרמטכ"ל, דיון שאגדיר כאחד המעניינים ששמעתי לאחרונה. לצערי אני לא חושב שאפשר לכתוב מה היה בדיון הזה, ואין טעם לאתגר את הצנזורה, אבל אומר רק שסגנו של נסראללה בוודאי ידע שהוא בצרות לפני שמת, ויש אפשרות לא רעה שגם נסראללה עצמו.
לגבי השאלה שהעסיקה אותי, איך לעזאזל נסראללה לא נזהר, התשובה שקיבלתי הייתה שאל"ף, הוא לא קרא אותנו נכון; ובי"ת, הוא כן נזהר, אבל מול מדינת ישראל כשהיא במיטבה, להיזהר זה לא תמיד מספיק.
5. דיברנו גם על 7 באוקטובר. על התחקירים שנעשו ואלה שנעשים. על המשמעות של מה שקרה לנו לגבי הסד"כ שנצטרך להחזיק בעתיד. על שבירת האמון שהייתה עם תושבי העוטף, ועל הדרך להחזיר לאט-לאט את תחושת הביטחון שלהם בחיים פה, עם תחושת האמון שלהם בצבא. שמתי לב גם בדיונים של הרמטכ"ל עם פקודיו, דיונים שנעשו בשטח מיוער אי שם, שיש סוגיות חשובות של לחימה שעולות בשיח בשטח. אני לא מבין בזה הרבה, אבל היה קל להבחין בכך שיש כל מיני דברים שהצבא לומד במלחמה הזו, המון חידושים, המון התפתחויות. שדה הקרב משתנה ואנחנו מתאימים את עצמנו לכך.
7 צפייה בגלריה
הרמטכ"ל וצמרת הפיקוד בתדרוך בדרום לבנון. קל להבחין שהצבא לומד במלחמה הזאת
(צילום: דובר צה"ל)
דוגמה קטנה לשיח שמצא חן בעיניי, דווקא בנושא אזוטרי יחסית: אחד המפקדים אמר שהוא צריך שחיילים שלו יהיו עם הכשרה לדי-9, כדי שלא יהיה תלוי באחרים בשטח. זה אירוע מורכב, זה ממש מקצוע, הקשה עליו הרמטכ"ל. והוא משיב: כן, אבל הנה יש לי לוחם שממילא באזרחות זה מה שעשה, אז הפעלתי אותו וזה עבד פיקס.
"לא כל אלתור מוצלח", ענה לו הרצי בחיוך, "הופכים לשיטה".
6. כשאנחנו עוברים מעל נהריה, הלוי מספר לי על ראש העירייה שעושה שם עבודה חשובה יחד עם פיקוד העורף. על העמידה של האזרחים. אנחנו במלחמה, וכל גילוי של שגרה, הוא אומר, גם אם מוגבלת, זה דבר שאנחנו מעודדים. סיפרתי לו שבזמן שאני הייתי בצבא היה מקובל לומר שגם ראש עיריית נהריה מפחד להירדם ברכבת ולהתעורר בנהריה. הרצי צוחק, אבל מדגיש שזה לא המצב היום. שיש בצפון הנהגה מקומית חזקה.
מתי תהיה באמת שגרה בצפון, אני שואל אותו, בעודנו נוסעים על דרך שבורה ברכב מסוג שלא ראיתי בחיי. "זה לא בטווח של ימים", הוא משיב, "אבל זה בהחלט משהו שאפשר להגיע אליו בטווח של שבועות. אנחנו מסיימים לייצר פה תנאים להסכם מדיני שיהיה נכון ושיחזיק לאורך זמן. אבל אנחנו מוכנים לכל אפשרות".
מתי תהיה שגרה בצפון? אני שואל אותו. הוא משיב: "זה לא בטווח של ימים, אבל זה בהחלט משהו שאפשר להגיע אליו בטווח של שבועות"
7. הרצי אדם גבוה. חזק. נראה קצת איש ללא גיל. רק כשהוא מוציא כל פעם את המשקפיים מכיס שתפור לו על הזרוע כדי לקרוא מסמכים, אני נזכר שהוא בכל זאת לא ילד. אני מסתכל עליו במשך היום שלי איתו. הוא גדל באזורים של הציונות הדתית המתונה, למד בהימלפרב, תיכון שרבים מבניו נפלו במלחמה. אני רואה אדם חזק, אבל אני רואה גם את הבדידות בצמרת. מרגיש את הלבד, אותה גזירה של היושבים בתפקידי הנהגה.
ברשותכם, אנסה לומר משהו על הרמטכ״ל הלוי באופן עמוק יותר, כזה שיאמר אולי גם משהו על החברה הישראלית. זה ייראה כמו סיבוב מעט אסוציאטיבי, אבל תהיו איתי, אני לגמרי חותר לאיזו נקודה: יש בישראל שתי מגמות שפועלות בהתנגשות מסוימת מאז 7 באוקטובר. שני הלכי רוח. כדי להמחיש את העניין אשתמש בקצוות שלהן. בצד אחד יש, נניח, את הפאנל של "הפטריוטים" בערוץ 14. הם יכולים לפתוח תוכנית בשיר שמח ובתרועות ניצחון. בצד האחר, עמודי הדעות של "הארץ" (לשם המחשה, כן?) מסתכלים על זה בהלם ושואלים: מה קורה פה? על מה השמחה? על מה החדווה? אחים שלנו בשבי, תושבי הצפון לא חזרו, יש נופלים בקרבות, מה אתם צוהלים? איזה ניצחון ומה בדיוק מוחלט פה, חוץ מהכאוס וההותרו לפרסום? הטענה שלהם היא שבעצם הפסדנו. שחיינו בארץ שוב אינם חיים. ששום דבר, אבל באמת שום דבר, לא יוכל לעודד אותנו אחרי מה שעברנו, ובזמן שבו אנחנו מותקפים מכל כך הרבה חזיתות, ויש חיילות שמוחזקות במערה בעזה כל כך הרבה זמן.
7 צפייה בגלריה
עם הרמטכ"ל בדרכים של דרום לבנון. שילוב של הענווה ממי שבתקופתו קרה המחדל הנורא וש לעוז הרוח של מצביא שיצא מיד להתקפה ניצחת
(צילום: דובר צה"ל)
עכשיו תראו, האמת היא שאין פה בהכרח מחלוקת. שני הצדדים צודקים. למעשה, רוב הציבור הישראלי שאינו נמצא בקצוות מחזיק בלי לשים לב את הסתירה הזו. חי איתה, חי אותה. הוא המום מהשפל, מהחולשה, מחוסר האונים ומכל מה שגילינו על עצמנו ב-7 באוקטובר בשש וחצי בבוקר; אבל הוא גם גאה באופן שבו התעשתנו, באופן שבו יצאנו להתקפה. הוא מלא גאווה על מבצע הביפרים וחיסולם של הארכי-טרוריסטים, הוא מלא רוח טובה מאחוות הלוחמים וההצלחות. הוא שם לב שלצד המכות שקיבלנו והאבידות, אנחנו מחלישים בהתמדה את אויבינו ואת מבקשי רעתנו, ולצד התבוסה האדירה שהייתה פה בשבת ההיא, אנחנו מתקדמים מאז אל עבר הכרעה של האויב האיראני ושלוחותיו, לא חוששים להתעמת עימם בכל מקום.
חזרה להלוי: בעיניי, וזה משהו שהתחדד לי היטב אחרי יום במחיצתו, הוא מסמל באופן מובהק את המיזוג הנכון של התחושות הללו. הוא מייצג את התנועה האמביוולנטית הזו שבין המקום הנמוך שבו היינו, למקום שאליו אנחנו מתקדמים. אתה ממש מרגיש בכל משפט שהוא אומר את הענווה המתבקשת ממי שבתקופתו קרה המחדל הנורא, אבל גם את עוז הרוח של מצביא שיצא מיד להתקפה ניצחת כדי להכריע את האויב. אתה מרגיש בכל תנועה שלו, בכל הנחיה למפקדים, את הביטחון שיש לו כמי שמוביל את הצבא חודשים ארוכים במלחמה שרבים לא חשבו שנהיה מסוגלים להצליח בה, וחרף המפקפקים גורף עוד ועוד הישגים. אתה מביט בהלוי וממש רואה את שני הלכי הרוח, את האורות והצללים שדרים בערבוביה.
ויש בזה משהו מרגיע. משהו מאוזן. אין מקום לאופוריה של ניצחונות מוחלטים במלחמה שהתחילה עם מכת פתיחה מוחצת כל כך של האויב; אבל גם אין טעם ואין היגיון בתבהלה משתקת שמנסה להתעלם מהאופן שבו קמנו מהלם הפתיחה - ויצאנו למלחמת אין ברירה נועזת, חזקה ועתירת הישגים. נסראללה איננו עימנו כבר, גם סינוואר לא, מעזה יוצאות רקטות בודדות בחודש וגם חיזבאללה, שעדיין יורה לא מעט, לא מצליח להוציא את ההתקפות שתיכנן להוציא, כאלה שאמורות היו להפיל על יושביהם בניינים בחיפה ובתל-אביב. בעבר טען שימשיך לירות כל עוד נמשכת הלחימה בעזה; היום הוא קרוב להפר גם את זה.
בעולם של הכל או כלום קשה לפעמים לזכור את האמת המורכבת: עוד לא השגנו הכל, אבל זה גם ממש לא כלום.
7 צפייה בגלריה
יחד עם הרמטכ"ל ומפקד פיקוד הצפון. שניהם מסכימים - אנחנו צריכים עוד חיילים, באמת
(צילום: דובר צה"ל)
8. הרבה חיילים שאנחנו עוברים בדרכם מצדיעים להלוי, והוא נכנס איתם לשיחה קצרה. מתעניין באמת. מאיפה הם, מה השאירו בבית, את מי איבדו. בנקודת המפגש אי שם באחד מצדיו של הגבול הוא מתחיל בשיחה עם אלוף פיקוד הצפון, גורדין. אני נדחף לשנייה כדי לקחת מהפירות שחתכו להם, וקושר שיחה קצרה על אתגרי הגיוס והמגזר החרדי. אלוף פיקוד הצפון מדבר בשקט. הוא מספר לי על החוויה הטובה שהייתה לו כמפקד פיקוד העורף בקורונה, עם שיתוף הפעולה המוצלח שהיה מול המגזר החרדי. מספר על הלמידה שלהם. על החיבור שהיה. גורדין הוא קיבוצניק שגדל ביטבתה, והוא מדבר בחיבה על החרדים, חיבה אמיתית, אבל לא כזו שגורמת לו להתעלם מאתגרי השעה. שניהם מסכימים: אנחנו צריכים עוד חיילים. צריכים באמת.
9. יש לי שני ילדים בקבע. יש לי כעשרה אחיינים וגיסים שהשתתפו בתמרונים השונים בעזה ובלבנון. יש לי שתי קרובות משפחה שאיבדו את בעליהן במלחמה. אני גר ביישוב שחמישה מבניו נפלו בשנה הזו. אני בקשר עם עשרות פצועי חרבות ברזל, ומלווה גם כמה משפחות שכולות. כולנו מושקעים במלחמה הזו. היא היסטורית. בעיניי זו מלחמה קיומית. וכשאני מביט על כפרי המגע בדרום לבנון, לצד הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד, מקשיב למה שמפקד האוגדה מתאר, רואה בעיניי את השלל שיוצא מהם, אני מבין שישראל משנה את המציאות הביטחונית שלה. הטיפול בכל תזזית בהר, בכל בניין מאיים - אתה רואה את זה בעין ויודע שיהיה טוב. המדינה שפועלת פה זו לא אותה מדינה שחששה להזיז אוהל, משהו בכל זאת קרה. משהו טוב. חבל שלשם כך היה צריך שיקרה קודם משהו כל כך רע.
7 באוקטובר הוא פצע שבמובן מסוים אסור שיגליד. האומה צריכה לשאת אותו כשהוא פתוח. עד שנדע שלמדנו היטב את תכולתו. את מניעיו. את מה שגרם לו. הלוי איש חזק. הוא הסתער קדימה למרות המשקל שנשא על כתפיו. וכך גם חייליו: כשאני שואל על הדרך שלהם להתמודד עם המראות, עם האבידות והחברים שאיבדו, הם מאוד ברורים: נגיע לזה. יהיה זמן להתאבל. אבל קודם נשלים את המשימה.
7 צפייה בגלריה
עם הרמטכ"ל הלוי במסוק. הפעם הקודמת הייתה מעל בית האח הגדול עם אורן זריף
(צילום: דובר צה"ל)
10. סיפרתי לרמטכ"ל שהפעם הקודמת שלי על מסוק הייתה עם אורן זריף, טסנו מעל בית "האח הגדול" לצעוק לנירו לוי לצאת. התקדמתי בחיים.
אני מבקש מהבת שלי למסור לו משהו, הזדמנות להעביר מסר למפקד הצבא. היא כותבת משהו יפה ומורכב על הקשיים לצד האמונה בדרך. ואני מראה לו. הוא קורא, ומוסר לה דרכי תשובה יפה. אני מספר לו על נופלים שהכרתי. הוא מספר על חברים שאיבד.
איש ערכי, הלוי. איש מיוחד. הוא לא יוכל ולא ינסה גם למחוק את חלקו המרכזי באסון 7 באוקטובר. אבל איש גם לא יוכל למחוק את האופן שבו הרים את המכונה הצה"לית מעפר ויצא להתקפה. גם זה יהיה חלק מהמורשת שלו.
