הסיוט התחיל לפני חודש, יומיים לפני ערב חג סוכות. זו הייתה שעת ערב מוקדמת, השמש עוד לא ירדה מעבר לרכס במערב, כשהפלאחים הפלסטינים של מסאפר יטא בדרום הר חברון ראו שיירת טנדרים וג'יפים נעה על דרך עפר. ליבם לא ניבא טובות. הם כבר מכירים את התרגולת. כל אחד מכלי הרכב גרר עגלה שהובילה ציוד, כל מה שצריך כדי להקים חוות רועים: כבשים, ערימות קש, מוטות ברזל וציוד בנייה.
כשנסענו השבוע אל סוהייב אבו-עראם שגר בחירבת אל-חלאווה, עצרנו לרגע מול הגבעה שעליה הוקמה אותה חווה. יש שם כבר גדר, אוהל מרכזי שחופתו מקומרת, אוהל קטן יותר שמשמש כנראה למגורים, עוקב מים, ערימות חציר, לוחות פאנלים סולאריים, ומרחוק ספרנו שני טנדרים ושלושה בחורים שנראו עסוקים.
6 צפייה בגלריה
החווה החדשה. יש כבר גדר, אוהל מרכזי ואוהל מגורים, עוקב מים ופאנלים סולאריים
(צילום: שאול גולן)
באותו יום שבו עלו על הגבעה, נחסמה הדרך. טנדר אחד חסם אותה מכיוון מערב וטנדר נוסף ממזרח. בחורים צעירים עם פאות וכיפות צמר, חמושים ברובים ארוכים, השגיחו שאיש לא יתקרב. "ואז הם בנו אוהל", מספר אבו-עראם, "והורידו מהעגלות בערך 250 ראש כבש. והם לא באו לגבעה הזו סתם. הם לא באים אף פעם סתם. בגבעה הזו יש באר מים, זו הבאר שלנו. משמה אנחנו נותנים מים לצאן שלנו ומשמה אנחנו מביאים מים לבתים שלנו".
ומאז שהם עלו לגבעה אתם יכולים להגיע לבאר?
"מאותו יום כבר אי-אפשר. אסור לנו".
"במשטרה אמרו: 'נעדכן'"
זה אזור מרהיב ביופיו החולש על שטח עצום בחלקו הדרום-מזרחי של גב הר חברון. הוא מתחיל בהר, יורד אל המדבר ותוך כדי ירידה מרמת המדבר אל במת השוליים שלו רואים את הר קנאים, הר חולד, הר צפירה והר נמר, וגם את ערד שרובצת ככתם חום במרחב המדברי הזה. על הרכס במערב יושבות כרמל, מעון ומצפה יאיר ולצידן חוות מעון, חוות מן וחוות טליה הוותיקות שהוציאו מתוכן שלוחות פנימה, אל המדבר, עוד חוות שהשתלטו גם הן על עוד שטח.
הפלאחים הפלסטינים שחיים כאן במערות שנחצבו בסלע ובבקתות אבן ופח קוראים לאזור מסאפר יטא, על שם עיר המחוז שנמצאת מרחק שעתיים רכיבה על חמור מכאן. מרבית הישראלים לא יודעים דבר על קשיי החיים של הפלסטינים באזור הזה, על העוני המרוד והדלות. לא סתם זמני הנסיעה כאן ממקום למקום מחושבים לפי מהירות הילוכו של חמור.
6 צפייה בגלריה
מוחמד אבו-עראם (מימין) ויאסר. "הם אמרו לנו 'נבוא מכל הכיוונים ונעשה לכם מלחמה'"
(צילום: שאול גולן)
מאז פרצה המלחמה באוקטובר שעבר, הוצבו מחסומים חדשים והוקמו סוללות עפר שחסמו דרכים ומקשים על תנועת כלי רכב. כך קורה, למשל, שכדי להביא אוכל לצאן או מים בעוקבים נדרש מסע של חצי יום, הכולל החלפה של כמה כלי רכב. ולא דיברנו על קשיי הפרנסה שחלק מרכזי שלה אבד בשל האיסור לעבוד בישראל בגלל המלחמה, על הקושי לקנות מצרכי מזון בסיסיים ועל התלות ההולכת וגוברת בארגוני סיוע ובתרומות.
עוד לפני שבאו המתנחלים ניסתה המדינה לגרשם מהמקום. ישראל הכריזה על האזור כשטח אש לאחר מלחמת ששת הימים, ובשנת 99' אף פינתה את תושבי 19 הכפרים הקטנים הפזורים בשטח. הם עתרו לבג"ץ, וזה הוציא צו ביניים והורה לצבא לאפשר להם לחזור לבתיהם.
במאי 2022 נגמרה הסאגה המשפטית כשבג"ץ דחה את העתירה נגד הפינוי - אך ישראל אינה ממהרת לפנותם. אולי זה מכיוון שמדינות האיחוד האירופי והממשל האמריקני עוקבים אחר המתרחש במקום הנידח הזה ולוחצים על ישראל להימנע מפינוי הפלסטינים; ואולי זה בגלל שהמדינה לא צריכה לפעול באופן רשמי כדי לגרום לפלאחים לעזוב את בתיהם. בשביל זה יש את חוות הרועים.
כ-90 חוות רועים פועלות ברחבי יהודה ושומרון, יותר מ-20 מהן קמו רק בשנה האחרונה. הן חולשות על שטח עצום של כ-650 אלף דונם, רובם בשטחי C ומטרת-העל שעומדת מאחורי הקמתן היא גירוש הפלסטינים מחלקות המרעה והחקלאות והשתלטות על כל האזור. כ-35 קהילות רועים עזבו עד כה את בתיהן בעקבות אלימות שחוו שוב ושוב מצד הפעילים באותן חוות. האמריקנים והאירופים הכריזו על סנקציות נגד שישה בעלי חוות, אבל בשטח אף אחד לא מתרגש. להיפך.
השבוע הכריז שר האוצר בצלאל סמוטריץ' כי בעקבות חזרתו של טראמפ לבית הלבן "שנת 2025 תהיה שנת הריבונות ביהודה ושומרון". בשביל שזה יקרה צריך "לנקות" כמה שיותר את האזור.
כך שחוות הרועים הקטנה שהוקמה לפני חודש בחבל הארץ הנידח מספרת בעצם את הסיפור הגדול. מאז שהוקמה בן ליל, סובלים הפלסטינים באזור מהצקות על בסיס כמעט יומיומי. אבו-עראם אומר שהתקשר עוד באותו ערב למינהל האזרחי ולמשטרה. "אמרתי להם שמתנחלים ירדו והתיישבו בשטח חקלאי ששייך לנו. יש לנו ניירות על האדמה הזו. מהמשטרה אמרו לי 'תבוא בבוקר לתחנה בקריית ארבע ותגיש תלונה'.
"לקח לי כמה ימים לארגן את האנשים שיש להם אדמה שמה", הוא מצביע לכיוון הגבעה שבה הוקמה החווה, "והלכנו למשטרה. במשטרה אמרו לי 'נעדכן אותך'". הוא מציג את טופסי התלונה שהוגשה ב-20 באוקטובר. אין לו מושג אם המשטרה עשתה איזושהי פעולה, אותו אף אחד לא עידכן. מדוברות מחוז ש"י נמסר ש"החקירה עדיין מתנהלת". "יש שם בגבעה ובסביבה שלה 1,500 דונם שאנחנו לא יכולים להתקרב אליהם. לאבו-עסים מחירבת ג'ינבה יש שם זיתים. גם לי יש שם שלושה דונם זיתים. לא רק שלא יכולנו למסוק אותם, המתנחלים הכניסו את הכבשים שלהם שיאכלו את העצים ויהרסו אותם. אבל פה רק התחילו הצרות; ארבעה ימים אחרי שהם עלו לגבעה שמה, הם באו אלינו לבתים. קודם נכנסו אליי הביתה, כי אני הבית הראשון בכפר, והפכו אותו. הפכו ארון בגדים, לקחו מזרנים, שמיכות וכריות".
למה אתה מתכוון ב"לקחו"?
"גנבו. גנבו מזרנים, לקחו את הכריות והשמיכות של הילדים. לשכן שלי הם גנבו את החמור. תבין, חמור זה האוטו שלנו".
מאה נפשות גרות בחירבה הזו, רובן ילדים. עד לפני חודש נעזרו בשבעה חמורים. עכשיו יש רק שישה. יאסר השכן, שממנו נגנב החמור, אומר שזו אבידה-אבידה. "המתנחלים יודעים כמה חשוב לנו החמור, ובגלל זה הם גונבים חמורים. חמור עולה 1,500-2,000 שקל, תלוי בגיל שלו. אנחנו רוכבים עליו לרופא, לקניות, לכל מקום.
"החמור הזה שהם גנבו, אני קראתי לו 'פוסדוג'. הוא היה בסך הכל בן חצי שנה, כל החיים היו לפניו. חמור יכול לעבוד עד גיל שמונה, עשר, אני חשבתי ש'פוסדוג' יהיה איתנו עוד הרבה שנים. עכשיו לא רק שאין חמור, יש פחד. באותו לילה הם עברו בין הבתים, דיברו מילים לא יפות, העירו את כל הילדים והנשים, אמרו שמעכשיו 'נבוא מכל הכיוונים ונעשה לכם מלחמה'. ומאז", הוא נאנח, "הם באמת עושים לנו מלחמה. הנה למשל מוחמד, לו הם גנבו את הטלפון לפני שבועיים".
"אני חזרתי בדיוק ברגל מחירבת פח'ית", אומר מוחמד אבו-עראם, "הלכתי על הדרך הראשית, דרך העפר שכולם הולכים עליה, ובאו מולי חמישה בחורים ברגל - הם יצאו מהגבעה שמה, מהמקום החדש - והם בלי לדבר איתי ישר תקפו אותי, נתנו לי בעיטות וסטירות לפנים ולקחו לי את הטלפון. מאז אנחנו לא הולכים בדרך הזו לבד. מינימום שניים-שלושה אנשים, שנוכל לדאוג האחד לשני".
הלכו 20 באלות חציר
עיסא עיסמאיל אחמד מחירבת פח'ית סגר את החמור במערה. "סידרתי לו מקום נוח וכל יום אנחנו מוציאים אותו קצת החוצה, נותנים לו אוכל ומים ובערב מכניסים אותו פנימה. אני מפחד שיגנבו לי אותו או חס וחלילה יירו בו".
חלל השינה והמטבח נמצאים במערה. מחוצה לה יש ערוגות שבהן מגדלת אשתו פלפל, במיה, תרד, זעתר ומרווה. יש לו 450 כבשים, 29 נאקות וגמל זכר אחד, אבל מאז שצצה החווה החדשה בגבעה ממול הוא לא מוציא אותם למרעה. "אני לא זז לשום מקום מאז שהם הגיעו", הוא אומר, "מרוב פחד אני בקושי נושם. אני מפחד שהם יבואו אלינו בלילה, יהפכו את הבית ויגנבו דברים. בימים הראשונים עוד ניסינו לצאת עם העדר אבל המתנחלים ישר יצאו אלינו, זרקו אבנים על הכבשים ואיימו. מאז אני לא זז אפילו מטר, למדתי שאסור לי לצאת עם העדר".
6 צפייה בגלריה
החיים במערה. "אבות אבותינו חיו פה. זה לא שהמקום הזה שייך לנו - אנחנו שייכים אליו"
(צילום: שאול גולן)
אז מה הכבשים אוכלות?
"קניתי 20 באלות חציר, כל באלה חצי טונה. טונה חציר עולה 1,400 שקל. איך שהבאתי את הבאלות, בא משמה מתנחל עם 200 ראש כבש אולי. אחריו היה טנדר עם חמישה בחורים ועוד רכב עם שני בחורים במדים של הצבא. הבחור עם העדר חתך את הבאלות שלי אחת-אחת, פיזר את הקש על האדמה ונתן לכבשים שלו שיאכלו הכל".
מה עשית?
"הלכתי לרכב עם החיילים, חשבתי שזה הצבא ושהצבא יעזור לי. 'תראו מה הם עושים לי', אמרתי, ואחד מהם ענה 'אני לא רואה שום בעיה, הכל בסדר'. מהיום שהם הגיעו הם עושים לנו בעיות יום-יום, לילה-לילה. באים עם טנדר או טרקטורון, באים גם ברגל, עושים חראקות בין הבתים, צועקים, מקללים, עושים פרובוקציה ומחכים שנגיב, שנעשה משהו.
"ביום חמישי שעבר הגיע משמה מתנחל, פתח את הברז של מכל המים ונתן למים להישפך. לא אמרתי מילה כי פחדתי שיגיד שתקפתי אותו. זה שלוש וחצי קוב שאנחנו מביאים מיאטה ב-300 שקל על טרקטור. מספיק אולי ליומיים. זה כסף שאין לנו. אבל לעזאזל הכסף, הפחד זה העניין הגדול. הבן הקטן שלי, בדא, רק בן שבע, מפחד ללכת לבית הספר כי בדרך לשם עצרו מתנחלים מהגבעה החדשה את רכב ההסעות והפחידו את הילדים".
"שמעתי קנאק מהעצם"
נהג ההסעות נאסר עביד מחירבת תבאן תיעד את האירוע. זה קרה לפני כשבועיים בדרך חזרה מבית הספר שנמצא בפח'ית. עביד אוסף שמונה ילדים ומפזר אותם בחלאווה, תבאן ומע'ייר אל-עביד. "על הדרך עמד טנדר של מתנחלים ולידו שלושה בחורים צעירים", הוא מראה את הסרטון, "הייתי חייב לעצור. אחד היה עם נשק ארוך, ואחד אחר התקרב אליי לחלון ושאל אם יש לנו מים. אמרתי 'אין מים, יש לי באוטו רק ילדים'.
"הוא הלך לבגאז' תוך כדי שהוא מסתכל בתוך האוטו על הילדים. הם היו מבוהלים, פחדו לנשום, להוציא מילה מהפה. אחד הילדים, היה לו בקבוק מים, ולקחו לו. מהבגאז' הם לקחו תיק עם מים, גז קטן וקופסה של קפה. אותו רכב שעמד שם על הדרך וחסם אותה גם מגיע אלינו בלילות כדי להפחיד אותנו, מאיר את הבתים באורות גבוהים".
6 צפייה בגלריה
עיסא עיסמאיל אחמד ואחת הנאקות. "אני לא זז מהבית, למדתי שאסור לי לצאת עם העדר"
(צילום: שאול גולן)
אנשי הכפר מציגים סרטון שצולם במצלמת אבטחה של בית הספר בפח'ית בשבת האחרונה. רואים בו שישה בחורים צעירים, פניהם גלויות, שנכנסים ברגל למתחם בית הספר ועושים בו סיבוב. "לא היו שם ילדים באותה שעה", אומר נהג ההסעות נאסר, "אבל המסר ברור. הם כמו בעלי בית. באים ביום, לא בלילה, ובלי מסכות. מראים שהם יכולים להגיע לכל מקום, להיכנס לכל מקום, גם לבית ספר".
מנהג ההסעות המשכנו לשחאדה סלמה מחמרה מחירבת מע'ייר אל-עביד. הוא בן 60, אב לשלושה בנים ושבע בנות. בשבת בערב לפני שבועיים הגיע אל מתחם המערות של המשפחה מתנחל צעיר חמוש בנשק ארוך. הוא רכב על טרקטורון ודהר בשטח בין הדיר לבית, העלה אבק והבהיל את המשפחה. "הבנות שלי והאישה של מוסלאח, הבן הגדול שלי, ישבו פה בחוץ", הוא מצביע.
"ומהפחד הן רצו פנימה למערה. מהלחץ, האישה של מוסלאח מעדה ונפלה. בידיים היא החזיקה את התינוק שלהם, בן שמונה חודשים, שנפל וקיבל מכה בראש. חמישה ימים הוא היה בבית חולים בחברון. שילמנו קרוב ל-5,500 שקל על הטיפול והרופאים אמרו שהוא חייב לבוא למעקב, וכל ביקור שמה בבית חולים זה 300 שקל. זה פחד שקשה לתאר, פחד מכל רגע.
"תראה איך הקרסול של רגל שמאל שלי נפוח, אני בקושי עומד עליו. אתמול יצאנו עם הכבשים פה, למעלה, קרוב לבית. יש לי 200 ראש כבש ואין לי כסף לקנות להם אוכל, הם חייבים לאכול במרעה. אז יצאתי ככה פה, קרוב, ומהגבעה החדשה באו מיד עם הטנדר, ירדו מהאוטו, צילמו אותי ואת הכבשים וצעקו, איימו שנלך. הם רצו אחריי ואני רצתי על הסלעים, אני כבר לא צעיר, צעקתי לכבשים שיזדרזו, ומהלחץ נפלתי נפילה חזקה. שמעתי קנאק מהעצם".
הלכת לעשות צילום, ראית רופא?
הוא נאנח. "לא הולך מכאן לשום מקום. זה גם בגלל הכסף, איך אני יכול לשלם עכשיו אחרי מה שהיה עם התינוק? אבל זה לא רק הכסף. אני מפחד להשאיר את המשפחה לבד. אני אבא שלהם, חייב לדאוג להם. אני יושב פה ומחכה שיבואו".
בכל מקום שאלנו את האנשים מה הם יעשו. חוות הרועים הללו לא הולכות להיעלם והחיים באזור הספר הזה יהפכו יותר ויותר בלתי נסבלים. הם גם רואים מה אירע במקומות אחרים: הקהילות קמו ועזבו. נשברו אחרי רצף של התנכלויות ותקיפות, ופשוט קיפלו את מטלטליהן ואת הצאן ועברו לשטחים שבשליטת הרשות הפלסטינית.
סוהייב אבו-עראם אמר בנחישות שהם לא יתקפלו. "נשב פה לא משנה מה. זה שטח שלנו, לאן נלך? המקום הזה קיים מדורי דורות. את המערות האלה לא אנחנו חצבנו בסלע. אבות אבותינו חיו פה במערות ואנחנו נמשיך לחיות בהן. זה לא שהמקום הזה שייך לנו - אנחנו שייכים אליו".
אתם רק חודש בסיפור עם הגבעה החדשה, לא בטוח שתדבר ככה עוד חודש-חודשיים.
"שמע מילה שלי: לא יקרה פה כמו שקרה במקומות אחרים. אנחנו לא נעזוב".
ועיסא עיסמאיל אחמד מחירבת פח'ית הודה שהחיים פה נעשו קשים הרבה יותר. "לא היה פה קל לפני שהם באו", הצביע על הגבעה החדשה, "היו לנו בעיות עם התנחלויות אחרות. אבל מאז שהם פה נעשה בלתי אפשרי. אבל מה נעשה? אנחנו בוטחים באלוהים.
"הם מחכים שנעשה משהו. אפילו במילה. הכבשים שלנו לא מעניינות אותם, זו רק דרך ללחוץ עלינו, דרך הצאן. הם רוצים את האדמה שלנו, זה מה שהם רוצים, שנלך מכאן. אני אומר לצעירים, לילדים שלי ושל השכנים, 'אם מתנחלים באים, אתם ישר נכנסים הביתה. אם צריך - רק אני מדבר איתם, אתם אף מילה!' אני מיד מכניס אותם פנימה שלא יראו מה עושים המתנחלים, שלא יראו כלום, שלא תהיה להם תמונה בראש ולא יהיה להם על מה להגיב".
