האלימות נגד אוהדי מכבי תל-אביב באמסטרדם הידהדה אצל רבים תחושות של פוגרום. האלימות אכן הייתה מזעזעת והתאפיינה במוטיבים אנטישמיים. אבל השימוש במונח פוגרום אינו מדויק מבחינה היסטורית. פוגרום הוא התקפה נגד מיעוט, דתי או לאומי, שמוצא את עצמו חסר ישע משום שהשלטונות מאפשרים, ואף מעודדים, את הפרעות. במקרה הנוכחי הישראלים שהותקפו באכזריות אינם חיים כמיעוט בהולנד, והשלטונות, אף שלא ביצעו את מלאכתם כראוי, עמדו, עקרונית, לצד המותקפים.
עם זאת, לפעמים הדיוק ההיסטורי פחות רלוונטי מהתחושה האיומה שהאירוע מעורר. למעשה, גם בפוגרום קישינב ב-1903 היו יהודים שהתגוננו ותקפו בחזרה את הפורעים, אך הזיכרון הקולקטיבי התעצב אחרת. זה קרה, בין היתר, בגלל השיר "בעיר ההרגה" של חיים נחמן ביאליק, שנשלח לקישינב כדי לדווח על האירועים, אך בחר להתייחס רק לחוסר האונים והתעלם מהניסיונות להגנה עצמית. כך השתרש מיתוס הפוגרום האנטישמי נגד יהודים חסרי ישע.
בעקבות האירועים הכריז שר החוץ גדעון סער שמטרתו היא "מלחמה באנטישמיות". ואכן, האנטישמיות מרימה ראש באירופה וצריך להיאבק בה. בהקשר הזה מעניין לבחון כיצד חשבו הוגי הציונות להתמודד עם התופעה, וכיצד, לעומת זאת, מגיבה הממשלה.
לייב פינסקר, ממבשרי הציונות, חשב שהאנטישמיות – שאותה כינה "יודופוביה" – היא מחלת נפש של העולם הלא-יהודי שנובעת מכך שהיהודים הם "מת-חי" שנע באירופה ללא מקום משלו
לייב פינסקר, ממבשרי הציונות, חשב שהאנטישמיות – שאותה כינה "יודופוביה" – היא מחלת נפש של העולם הלא-יהודי שנובעת מכך שהיהודים הם "מת-חי" שנע באירופה ללא מקום משלו. לכן האמין שהשיבה לארץ ישראל תפתור את הבעיה. גם ז'בוטינסקי חשב שהאנטישמיות אינה נובעת רק מזדון, אלא מכך שמצד אחד היהודים שומרים על זהות נבדלת, ומצד שני אין להם מקום עצמאי משלהם. לכן הוא דרש עצמאות בארץ ישראל, שתאפשר, כך קיווה, גם להשתחרר מהחשדנות כלפי העולם הלא-יהודי. ואילו הרצל, כידוע, חלם על מדינה שתאפשר לנו להיות עם ככל העמים, ובכך תשקע האנטישמיות (אם כי הוא העריך שגם למדינה יהיו אויבים). מה שחשוב הוא שהוגי הציונות לא הסתפקו רק בהאשמת הגויים. הם חיפשו לברר גם כיצד היהודים יוכלו לתקן את המצב.
כיום, לעומת זאת, שר התפוצות עמיחי שיקלי, לצד שר החוץ ובוודאי לצד ראש הממשלה נתניהו, מצביעים על האנטישמיות רק כעובדה שאפשר להילחם בה רק בכוח. האמת מורכבת יותר. שנאת יהודים התקיימה ותתקיים גם בעתיד, למרבה הצער. אבל עובדה, למשל, שב-1947 רוב המדינות באו"ם תמכו בהקמת מדינה יהודית. ולכן חלק מהמאבק באנטישמיות מחייב גם אותנו לחשיבה אחרת. בהקשר זה עלינו להפנים שחלק מהמחיר של התמשכות המלחמה בעזה, ללא סוף באופק, הוא גם התפשטות האנטישמיות. כשבכל העולם מקרינים מדי יום תמונות של הרוגים בעזה, ומדגישים שישראל זוכה לתמיכה בלתי פוסקת מארה"ב - קשה לצפות שהשנאה כלפינו לא תתגבר. גם העובדה שישראל לא מציעה שום חזון לדו-קיום עתידי עם הפלסטינים, ולו מבחינה הצהרתית, מכבידה על מעמדנו.
נתניהו פנה בחוכמה לעמים בלבנון ובאיראן, והציע פיוס – לו רק יתנערו ממשטריהם. פנייה כזו גם לפלסטינים יכולה לרתום את העולם למאבק באנטישמים
לאחרונה פנה נתניהו, בחוכמה, בסרטוני יוטיוב, לעמים בלבנון ובאיראן, והציע פיוס – לו רק יתנערו מהמשטר האיראני ומחיזבאללה. אם היה נושא נאום כזה גם כלפי הפלסטינים, אפילו מבלי להתחייב לדבר קונקרטי, היה קל יותר לרתום את העולם הנאור למאבק באנטישמים, ולחשוף את האנטישמים כלוקים בטירוף חסר פשר של שנאת יהודים.
הרעיון הציוני נבע מהרצון לנורמליות, מהשאיפה להפריה בין תרבויות העולם לזו שלנו. העובדה שמקומות רבים בעולם נעשים למסוכנים דווקא כשיש לנו מדינה מעידה גם על כישלון באסטרטגיה הציונית. זו, כמובן, חובתנו להילחם במלחמה שנכפתה עלינו, ואנחנו לא אשמים באנטישמיות. אבל גם להילחם צריך בחוכמה, שמביאה בחשבון את השפעות משך המלחמה בעזה גם על מצב האנטישמיות בעולם.
פורסם לראשונה: 00:00, 15.11.24
