המלחמה הרב-זירתית, שכבר נכנסה לשנתה השנייה, דועכת לאיטה לקראת סיום. הבעיה היא שבזירה הלבנונית הדעיכה הזאת איטית כי המשא ומתן המדיני לא מתקדם, ולכן צריך להמשיך לתמרן וקורבנות נופלים בצידנו, ושברצועת עזה לא מסתמן מתווה להשבת החטופים ולהקמת ממשל אזרחי חלופי לחמאס. במצב זה, צה"ל פועל בכל אחת מהזירות הפעילות בעיקר לעיצוב "היום שאחרי" הביטחוני.
חשוב לציין שאיראן עדיין לא החליטה, כנראה בעקבות בחירת דונלד טראמפ לנשיא הבא של ארה"ב, אם ואיך להנחית עלינו מכת תגובה, ולכן מה שיקרה בזירת איראן והשלוחים האחרים עדיין פתוח - אבל בלבנון ובעזה, וגם ביהודה ושומרון, מתבהרת תמונת המצב.
בלבנון, צה"ל פועל כעת להשגת שלושה יעדים צבאיים. הראשון הוא הפעלת לחץ צבאי כדי לקדם הסדרה בנוסח החלטת האו"ם 1701 פלוס. הפלוס הוא היכולת של צה"ל לאכוף את ההסדרה בכוח אם צבא דרום לבנון ויוניפי"ל לא יעשו את מלאכתם. חיזבאללה, אותו מייצג יו"ר הפרלמנט הלבנוני נביה ברי, מנסה באמצעות מלחמת התשה שהוא מנהל כעת על העורף הישראלי למנוע מממשלת לבנון לעשות ויתורים לישראל ולרכך את העמדה הישראלית, בעיקר בשאלה אכיפת פירוז אזור המגע הסמוך לגבול ודרום לבנון בכלל עד הליטני. 80 אחוזים ממערך הרקטות והטילים של חיזבאללה הושמדו, אבל מה שיש לו מספיק עדיין כדי להריץ מיליונים מתושבי ישראל מדי יום אל המקלטים. מבחינת חיזבאללה, זה הישג שמתיש את כוח הרצון הישראלי, ועתיד לגרום להגמשת דרישות ישראל במו"מ שמתנהל באמצעות המתווך עמוס הוכשטיין.
כמו בכל פעם בשלב חדש בלחימה, בעיקר אם מדובר באזור שצה"ל לא תמרן בו קרקעית, לוחמינו משלמים מחיר גבוה יותר בנפגעים עבור שבירת הקליפה של הגנת האויב. חיזבאללה - שלמד מהתקשורת הישראלית ומהכרזות הפוליטיקאים שלצה"ל אין כוונה להיכנס לקו הכפרים השני - התבצר בקו הזה, צפה בכוחותינו, למד את שיטות הפעולה וערך את חוליות ההתנגדות שלו בבתים של הכפרים שאליהם נכנסה חטיבת גולני אתמול. כתוצאה מכך, התפתח באחד המקומות קרב בתוך קבוצת מבנים שבהם ארבו מחבלי חיזבאללה ללוחמי צה"ל, ובקרב הזה, שנמשך שעות ארוכות, נהרגו שישה מלוחמי גדוד 51 וכמה נפצעו. הקרב יתוחקר כדי להפיק לקחים, אבל אפשר כבר לראות שכתוצאה מהתקדמות כוחות צה"ל, כמות השיגורים של הרקטות קצרות הטווח פחתה.
השמדת "כפרי הזינוק"
חלק ניכר מהמאמץ הצה"לי מוקדש עכשיו לסיכול הכוונות האלו של חיזבאללה. זאת באמצעות גביית מחיר מעצימה באמצעות הפצצות חיל האוויר שהולכות ונעשות כבדות ותכופות יותר בדאחייה בביירות, ובאזורים אחרים שחשובים לעדה השיעית, ואתמול גם החל צה"ל בהנעת כוחות מקו הכפרים הלבנוניים הסמוכים לגבול צפונה ומערבה לעבר קו הכפרים השני - כדי שחיזבאללה יבין שבכל יום שעובר העדה השיעית מאבדת עוד ועוד נכסים ואנשים, וכי מלחמת ההתשה שבה חיזבאללה מפעיל את מאות הכטב"מים שנותרו לו, בסיכומו של דבר, גורמת לשיעים בלבנון לשלם מחיר יקר - פיזי ופוליטי. זה עשוי כנראה להשפיע גם על נושא ונותן נוקשה ומנוסה כמו ברי, שגילו מתקרב ל-90.
מלבד גביית המחיר מחיזבאללה, שמתעצמת והולכת, צה"ל פועל גם קרקעית ואווירית בצורה מרוכזת כדי להשמיד משגרים, בעיקר של טילים קצרי טווח, שהם הנשק העיקרי שנותר כעת בידי חיזבאללה, וגם להגברת אחוזי היירוט של הכטב"מים. הפעולה נגד המשגרים מתבצעת כעת על הקרקע בלבנון וגם מהאוויר, ואפשר להעריך שבימים הקרובים קצב השיגורים לעבר צפון ישראל עד קו חיפה וקצת מעבר לו, יפחת.
בעניין הכטב"מים, חל בימים האחרונים שיפור ניכר ביכולות הגילוי והיירוט של צה"ל. הבעיה העיקרית היא שכאשר כטב"ם מצליח לחדור לאזור המיושב בערך עד קו חדרה, חיל האוויר משתדל ליירט אותו באופן שלא ייפול ויתפוצץ בלב יישובים. ולכן, הכטב"מים, במהלך משחק התופסת הזה, מצליחים להיעלם למסוקי הקרב או מטוסי הקרב של חיל האוויר ולפגוע. אבל אחוזי היירוט של כטב"מים בימים האחרונים השתפרו מאוד ומתקרבים ל-90%. בעניין המשגרים עוד נותרה עבודה רבה לעשות.
היעד השני שצה"ל פועל להשיג הוא הכנת השטח בלבנון "ליום שאחרי", שבו צבא לבנון ויוניפי"ל אמורים למנוע נוכחות חמושה של חיזבאללה באזור שמדרום וממערב לליטני, ובפרט באזור "כפרי הזינוק" השיעיים שבצד הלבנוני של הגבול, שרובם הפכו ליעדים מבוצרים שמהם עמדו לזנק אנשי כוח רדואן לעבר שטח ישראל. אתמול הייתי בכפר כילא וראיתי כיצד במקביל לחיפוש וחשיפת פירים המוליכים לבונקרים או למחסני אמצעי לחימה, צה"ל דואג להרוס כל בית שממנו אפשר לתצפת ולצלוף ללא כל קושי לעבר מטולה הנמצאת ממש מתחת לכפר, במרחק של כמה מאות מטרים. רוב הבתים האלה, הנשקפים ומתצפתים למטולה, היו גם בסיסים של כוח רדואן. למעלה ישבו התצפיות שאספו מודיעין, ובמרתף ובמנהרה שנחפרה מתחת לבית צברו נשק ואמצעי לחימה לקראת ההסתערות הפיזית לתוך מטולה.
כפר כילא היום כבר לא נראה כפי שהוא היה עד לפני שבועות ספורים. אחד המג"דים בחטיבה 796, שרון זלינגר, איש מילואים, ציין אתמול שזאת הייתה זכות ואפילו סיפוק להגיע ולהשמיד את אותו בית ששימש עמדה שממנה חיזבאללה המטיר טילי נ"ט ואש צלפים עליו ועל הכוח שלו כשצה"ל עדיין היה בהגנה, לפני שיצא לתמרון הקרקעי בתוך לבנון. כעת, כאמור, צה"ל הורס את אותם בתים, או עמדות מבוצרות, גם כדי להבהיר לבעליהם ולשאר תושבי הכפר שלא יהיה כדאי להם בעתיד להניח לחיזבאללה לשכור את הבתים האלו ולהשתמש בהם.
להקל על המילואימניקים
לצד הפעילות הזאת, הפיקוד הבכיר ביותר של צה"ל מקדיש מאמצים גדולים מאוד כדי לשמר את המוטיבציה ואת הנחישות להילחם בקרב אנשי המילואים, שהם רוב מניינו של הכוח הקרקעי של צה"ל שנלחם כעת בדרום לבנון. הצורך במאמץ הזה הוא ברור: צה"ל, שהתכונן למלחמה בשתי חזיתות שבאחת הוא בולם ובאחת הוא תוקף, נלחם עכשיו בשבע חזיתות, מהן בשלוש מתנהלת פעילות קרקעית.
יש בעיית סד"כ, עד שהחרדים יתגייסו, וצה"ל נזקק כמעט באופן נואש לרצונם הטוב ובעיקר המוטיבציה שנובעת מערכים ומפטריוטיות אמיתית. כשאתה נפגש עם אנשי מילואים בדרום לבנון, אתה באמת מופתע לשמוע מהם עד כמה הם רוצים להשלים את המשימות שפיקוד צפון הציב ומציב להם להשגה, ועד כמה הם משוכנעים שזה נחוץ. אפשר לומר שהמוטיבציה אצל המילואימניקים שפגשתי, החל בלוחמים ועד מפקדי הגדודים והחטיבות, היא ברמה גבוהה שעולה על כל הציפיות.
איני מצטט את כל מה שנאמר לי באופן פרטי ולמפקדים בכירים של צה"ל שמסיירים בגזרה, כי הטקסטים היו מביכים אפילו אם היו מצוטטים מפי חייל סובייטי שנלחם נגד הנאצים במלחמת העולם השנייה. היו מפקדים, בעיקר מג”דים, שדחקו בקצינים הבכירים להתקדם ולתפוס לצמיתות נקודות שולטות בשטח דרום לבנון, כדי שחיזבאללה לא יוכל אפילו לחשוב על ירי לעבר מטולה. משה דיין אמר פעם שהוא מעדיף לרסן סוסים אבירים מאשר לדרבן פרדות עצלות. בדרום לבנון היום, אחרי שיחות עם המילואימניקים, דיין היה רווה נחת.
אבל הפיקוד הבכיר בצה"ל יודע שהמצב עלול להשתנות, והוא כבר משתנה. אם בתחילת המלחמה התייצבו 130 אחוזים מאנשי המילואים ביחידותיהם, היום רק 75 אחוזים מתייצבים כשהם נקראים לשירות מילואים. הנתון הזה מטעה מכיוון שהמפקדים, במטרה לא לשחוק נפשית וכלכלית את אנשיהם, מאפשרים לחלק מהמתגייסים להישאר בבתיהם בחלק מתקופת המילואים שנקראו אליה, ולהגיע כדי להחליף חברים שלהם שהשתחררו מוקדם בהמשך תקופת המילואים.
האמצעי הזה למנוע שחיקה הוא יעיל מאוד, אבל לא מספיק. אותם אנשי מילואים חדורי מוטיבציה שפגשתי, ציינו שלושה גורמים שעלולים לכרסם במוכנותם וברצונם לשרת במילואים בהמשך. האחד הוא חוסר ודאות ביחס למשך התקופה שבה הם ישרתו. אנשי אחד הגדודים שפגשתי אתמול בכפר כילא עמדו להשתחרר ביום רביעי שעבר והם כבר התכוננו ובישרו בבית, ואז נאמר להם שהשחרור בוטל. המצב הזה הוצג גם לקצינים בכירים מאוד בצה"ל כגורם העיקרי לשחיקת המוטיבציה של אנשי המילואים.
הגורם השני בחשיבותו, אולי אפילו הראשון, הוא קשיי משפחות אנשי המילואים שגורמים, לעיתים קרובות מדי, לפירוד במשפחה, למריבות, לעומס בלתי נסבל על האישה ולמצוקה כלכלית. אם חוסר הוודאות מעיק נפשית, מצוקת המשפחות היא מוחשית ופיזית ומתבטאת בהרבה תחומי חיים שיעבור זמן רב עד שניתן יהיה לשקמם, כולל היחסים עם הילדים. הפגיעה השלישית באנשי המילואים היא בעיקר בעצמאים שעסקיהם נהרסים והם מאבדים את פרנסתם ופרנסת משפחותיהם להרבה זמן. המג"ד שרון זלינגר הציג את עצמו אתמול ואמר ש"הייתי לשעבר עורך דין ומזה התפרנסתי", ואז הסביר: "מאז שקראו לי למילואים אני לא מתפקד יותר כעורך דין. שנה זה הרבה זמן במקצוע הזה".
צה"ל משתדל כעת לבוא לקראת אנשי המילואים, בעיקר לחזק את אי-הוודאות. ובקרוב יפרסם המטכ"ל למפקדי יחידות המילואים ולאנשי המילואים את מה שנקרא "גרף התעסוקה לשנת 2025", שבו צה"ל באורח מהפכני ישתדל ליצור מצב שבו איש מילואים ישרת תקופת מילואים אחת בשנה - והיא תהיה קצובה לכמה עשרות ימים ולא יותר. אם צה"ל יצליח לעמוד בהתחייבות הזאת, שפרטיה יפורסמו בקרוב, זאת תהיה הקלה עצומה ובעיקר תסלק את חוסר הוודאות אצל אנשי המילואים.
צה"ל ומשרד הביטחון גם יקדישו מאמצים רבים לסייע כלכלית ומנטלית למשפחות המתמודדות, אבל זה ידרוש תקציבים גדולים, והפתרון למצוקת אנשי המילואים ולשימור המוטיבציה שלהם היה ונשאר אחד - גיוס חרדים, וזאת עוד לפני שדיברנו על ערכים כמו סולידריות ושוויון בנשיאה בנטל.
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.24