"לגרז, לשמן, לנקות, להחליף חוליות בפינים ובזחלים. לעשות כל מה שאפשר כדי להחזיר מהר את הטנקים לכשירות ולהקל על משרתי המילואים". כך סיפר אל"ם (במיל') ערן רותם מחטיבה 847 על היוזמה שאותה הוא מוביל, "הטנקים עלינו - המנוחה עליכם".
כטנקיסט הוא כמובן מכיר היטב את העבודה הקשה והחשובה בתחזוקת כלי המלחמה, שגוזלת לא מעט זמן ואנרגיה מלוחמי השריון. בניסיון להקל על המגויסים למילואים בחטיבות השונות, שהתייצבו כבר לסבב מספר 4 במהלך המלחמה - התלכדו כ-550 מתנדבים, רובם שריונרים או אנשי חימוש לשעבר, מלאי מוטיבציה ובעלי ידיים טובות. הם מתייצבים בימ"חים שבהם חונים הטנקים שסיימו פעילות מבצעית, ומכשירים את הכלים למשימה הבאה.
"לפני כחצי שנה זיהינו את המצוקה הגדלה של המשרתים שקורסים תחת הנטל", אמר רותם, "הם נפגעים כלכלית וגם במישורים משפחתיים ואישיים. כקצין שריון לשעבר, ידעתי שכמוני יש רבים שרוצים לתת כתף ולהקל על הלוחמים הפעילים".
התרומה של המתנדבים עבור לוחמי השריון באה לידי ביטוי למשל בראש השנה. "צוות מילואים הוקפץ בחג להכין את הטנקים לקראת התמרון הקרקעי בלבנון", רותם סיפר, "כשהגיעו הם גילו שהטנקים בהם טיפלו המתנדבים במצב מצוין. בזכות העבודה שהמתנדבים עשו, המילואימניקים שוחררו לחג בבית עם המשפחה. כולם מרוויחים: הטנקיסטים לשעבר שמחים לחזור לכלים, ומשרתי המילואים יכולים קצת לנשום בין סבב לסבב".
אחד המתנדבים במיזם הוא רביד, אחיו של תובל יעקב צנעני ז"ל, לוחם מגדוד 53 בעוצבת ברק שנהרג בדצמבר אשתקד. "תובל רצה להתגייס לשירות משמעותי ועבד קשה כדי להיות לוחם שריון מעולה", רביד שיתף, "החלום שלו היה להגן על המולדת".
ב-7 באוקטובר התייצב תובל בבסיס צאלים כדי להתחיל במלאכת הכשרת הטנקים לקרבות. כחודש לאחר פרוץ המלחמה איבד הגדוד שלו את מפקדו, סא"ל סלמאן חבקה ז"ל, שנהרג ברצועה. "תובל סבל מבצקות ברגליים, אבל סירב בתוקף להפסיק להילחם", סיפר רביד, "כדי להקל מעט על הכאב, הוא היה הולך יחף על חוף הים ובין הריסות הבתים ברצועה".
בזמן הפסקת האש, תובל יצא להתרעננות קצרה והאחים נפגשו בפעם האחרונה. "הוא הרגיש אושר וגאווה כשאבטח את שיירת החטופים ששוחררו", נזכר רביד, "אבל גם היה מודאג מהתחמשות המחבלים בשג'אעיה, הוא ידע שמשהו לא טוב יקרה".
ב-4 בדצמבר תובל נהרג מפגיעת RPG שספג הטנק שבו לחם, לצידם של סרן איתן פיש ז"ל וסמל יקיר ידידיה שנקולבסקי ז"ל. "זיהיתי את גופת אחי וסחבתי את ארון הקבורה שלו", סיפר רביד, "שמתי על המצבה פרחים, הצדעתי לו בגאווה והספדתי אותו כדוגמה ומופת לכל הלוחמים שלנו. הוא היה החבר הכי טוב שלי, היינו מדברים זה עם זה בעיניים. הערצתי אותו, על האופן שבו התבגר והתפתח. עשינו הכול יחד, הוא חסר לי יותר ויותר בכל יום שעובר".
בחייו, כתב תובל ז"ל על תפקידו כשריונר: "להיות שריונר זה יותר מסתם לנסוע בטנק, יותר מלישון על סרבל במשך שבוע שלם בלי להוריד נעליים או להחליף תחתונים, זה אפילו יותר מעוצמת האש שאתה מפעיל בלחיצת כפתור. להיות שריונר זו מקצועיות, משמעת ורעות, מילה קטנה עם משמעות גדולה.
"להיות שריונר זה לאהוב את החבר שלך בכל לבבך, להיות מוכן למות בשבילו בלי לחשוב פעמיים. זה לשמוע את הנחירות הנוראיות של השכן שלך למיטה ולא להעיר אותו, כי יש לכם בדיוק שעתיים לישון. לפתוח פחית טונה אחת ולחלוק אותה עם כל המחלקה, כי בדיוק 'נתקענו עם המנ"קים ותסתדרו עם מה שיש'. זה לדעת מה החבר שלך מרגיש רק על-פי התזוזה הקטנה שלו בגבה. זה לריב עם הצוות שלך וכמעט ללכת מכות, אבל בסוף לתת כיף וחיוך ולשכוח מהכול. כי להיות שריונר זה להיות חלק ממשפחה גדולה".
בטקס החלפת פיקוד בגדוד שנערך בעין זיוון, הוזמנה משפחת צנעני, שגילתה שהטנק שבו לחם תובל ניצב שם. "התעקשתי להיכנס לתוכו, ישבתי על כיסא התותחן והסתכלתי לתוך העינית", אמר רביד, "ברגע הזה הבנתי מה אחי עבר בשירות שלו, החיים בתוך הטנק".
רביד פועל רבות להנצחת אחיו ומקדם זכויות אחים שכולים בוועדות בכנסת. "כאח שכול אני מרגיש שקוף מבחינת המדינה, שמתנהלת כאילו חזרתי לחיי אחרי השבעה", הוא אמר, "המדינה לא יכולה להחזיר לי את אחי, אבל יכולה לתמוך בי ובעוד רבים כמוני שמרגישים מרוסקים. אני עושה הכול כדי שנפילתו של אחי לא תהיה לשווא, מנסה להמשיך את דרכו כמו שהיה חולם".
במסגרת הנצחתו של תובל, הגיע רביד ליוזמה שמקדם ערן והתנדב גם הוא לטפל בטנקים. "אני מרגיש שאני מסיים את העבודה שאחי לא השלים, שהוא שלח אותי להמשיך את הדרך שלו", הוא הוסיף, "תחזוקת הטנקים היא עבודה פיזית לא פשוטה, אבל אני תמיד מתייצב להתנדבות עם חיוך גדול ורצון אמיתי לעזור. מחויב למשימה במאת האחוזים. יחד איתי יש מגוון מדהים של מתנדבים - גברים, נשים, חרדים, חילונים, צעירים שרק השתחררו מהשירות - וגם בני 60".
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.24