שישה מבני העם הלוחם הזה, עוד שישה, ילדי חטיבת עץ הזית נפלו על אדמת עצי הארז הארורה. המילים נגמרות, הנשימה נעתקת, הכאב מועך ומפלח. ואתה מרכין ראש מול השמות, הפנים.
צעירים, מלאי חיים. כל אחד והחיוך שאלוהים ברא במיוחד בשבילו. כל אחד, ביום שבו נולד, הוא המתנה היקרה מכל שקיבלה משפחתו. ועוד מעט, כולנו יודעים, יישמע סיפור הקרב. ואז יבואו הלוויות. וההספדים.
רק שנהיה ראויים, נהוג לומר ברגעים הללו. רק שנהיה ראויים.
סרן איתי מרקוביץ, סמ"ר שריה אלבוים, סמ"ר דרור חן, סמ"ר ניר גופר, סמל שלו יצחק סגרון וסמל יואב דניאל. כולם מגדוד 51 של גולני. גדוד שתפס בחלקו קו בעוטף בבוקר 7 באוקטובר, ואז נלחם בעזה ועכשיו נלחם בלבנון. ובכל מקום הוא מהראשונים להוביל ומהראשונים לשלם. והנה אתמול עוד שישה מגדוד האמיצים הזה.
רק אחרי שהם נופלים, הם כמו פושטים מדים, ואנחנו זוכים להכיר אותם כצעירים. ולכל אחד העולם שלו, שהיה לו. האוכל שהכי אהב. המילים שהשאיר. הטיול הגדול שחלם על לאחרי הצבא.
צעירים, מלאי חיים. כל אחד והחיוך שאלוהים ברא במיוחד בשבילו. כל אחד, ביום שבו נולד, הוא המתנה היקרה מכל שקיבלה משפחתו. ועוד מעט, כולנו יודעים, יישמע סיפור הקרב. ואז יבואו הלוויות. וההספדים
רק שנהיה ראויים, נהוג לומר ברגעים הללו. רק שנהיה ראויים.
רק השבוע אמר שר הביטחון החדש שניצחנו שם, את חיזבאללה. זה מה שמכל המילים בחר לומר, אחרי שמיהר לברך על המוגמר ולאמץ את התיק שקיבל. מראש הממשלה, ההוא שמינה אותו תחת בעל הניסיון, הציפיות הולכות ומתמעטות. הריחוק שלו מהעם הולך וגדל עד שנדמה שהוא משקיף מיבשת אחרת. ממשיך לצעוק משם בקולו הקלוש את הניצחון המוחלט שלו. אבל האם שר הביטחון ישראל כ"ץ מבין את משמעות מה שלקח על כתפיו בעת הזו? האם יש בו את האומץ למה שנכון? האם הוא מבין שמלחמה חסרת סוף היא לא תוכנית פעולה, ושאת הישגי הלוחמים צריך לסיים בהסכמים? האם הוא מבין שהוא וחבריו בממשלה הזו צריכים להיות ראויים?
רק שנהיה ראויים, נהוג לומר ברגעים הללו. רק שנהיה ראויים.
מתישהו בתחילת המלחמה פגשתי מתנדב. איש מבוגר, מראשון-לציון, שבא לעזור בקטיף עגבניות. זה היה באחת מחממות העוטף המוזנחות. מעבר למחיצת החממה אפשר היה לשמוע את שאון המלחמה בעזה.
ליאור בן עמיצילום: יובל חןהאיש רצה גם לתת, בזמן שאחרים נלחמים, אז בא. ואז, לפני שהלך, סיפר עוד משהו. בכל יום, גילה, הוא עובר על תמונות הנופלים, על מודעות האבל, עוצר לרגע מולן, כדי לתת כבוד. זו הדרך שלי, אמר. השנה של האיש היקר הזה לא נגמרת. הבוקר מחכים לו תמונות ושמות חדשים.
רק שנהיה ראויים, נהוג לומר ברגעים הללו. רק שנהיה ראויים.
שעון החול של המלחמה שלנו, שעון העם שלנו, שעון הצפון והדרום, שעון לוחמינו, ממשיך לתקתק אל האין-סוף. והקורבן בלתי נסבל. הלוחמים נותנים את הכל למעננו; את כל מה שיש להם לתת; למען חיינו ותקומת אדמתנו.
רק שנהיה ראויים, נהוג לומר ברגעים הללו. ובכל זאת עם שלם, חסר מילים, שואל שוב הבוקר, איך יכולה להיות דרך להיות ראויים?
פורסם לראשונה: 00:00, 14.11.24
