שני ילדים מתוקים בשלג, עטופים היטב בבגדי חורף. הם מחבקים עמוד אקראי. יש ביניהם הפרש של ארבע שנים. הילד הגדול מחייך חיוך ביישני למצלמה, מוכן לשגר כדור שלג. הצעיר עושה פרצוף, מנופף לשלום עם כפפה צבעונית. הם קרובים כל כך, נראים אחים. הם מאושרים. מוגנים. גל ויוגב הם בני דודים. יש להם את הקשר הסודי של בני משפחה שקרובים בגיל. הם יודעים בלי מילים מה מרגיז ומה מצחיק. כמו בתוך עציץ משותף, הם נובטים זה לצד זה. קצת לחוד, הרבה ביחד. חולקים אור ומים ואדמה. מצע גידול ישראלי, ציוני, משותף. נוף ילדות.
גל איזנקוט נהרג בג'באליה ב-7 בדצמבר 2023. יוגב, בן דודו מצד אמו, נשא את האובדן של גל בכל יום. הוא חרט אותו בבשר החי, בדמות קעקוע העשוי קווי מתאר פשוטים, ללא פנים. אל הקרב הוא יצא כשעל זרועו חקוק הזיכרון של שני ילדים בשלג. שני ילדים ישראלים שהפכו ללוחמים. רק לפני שלושה חודשים כתב יוגב לבן דודו המת ברכת יום הולדת. ברכה שמלאה ברמזים ובשפה פנימית השמורה למי שחולקים יחד את ילדות המשותפת. "לעולם תישאר אחי הגדול", כתב. וחתם במילים: "איפה אתה, איפה אתה".
גל נהרג בדצמבר 2023. יומיים לאחר מכן, ב-9 בדצמבר, נפל בן דודו מצד אביו - מאור כהן. אתמול, 11 חודשים לאחר מכן, נפל יוגב פזי, בן דודו של גל מצד אמו, באותה שכונה ארורה בעזה. לשאלתו העצובה של יוגב, "איפה אתה", יש תשובה אחת שנשאו שלושה בני דודים. הם ענו: הנני. הם התייצבו למשימה בלי לשאול שאלות, במסירות ששמורה לדור שמבין את גודל השעה. השלושה הם בנו ואחייניו של הרמטכ"ל גדי איזנקוט. מי שאיבד אחים רבים לנשק, קובר כעת בפעם השלישית בן משפחה בתוך פחות משנה.
הסיפור הזה, קצר ומר כל כך, הוא עדות חיה על בית הגידול, על המצע המשותף. על האור והמים שטיפחו ילדים כאלו, שפשוט אומרים הנני. על ההורים שלהם, מערכת החינוך שלהם, החברה שבה צמחו, שהאמינה בכל ליבה בחלום הציוני. צריך כפר בשביל לגדל ילד, והכפרים הישראליים הללו לא רק גידלו ילדים, אלא העמידו דור שמתייצב ועושה את מה שצריך איפה שצריך. ילדים שגדלו להיות גברים צעירים שמחויבים לעמם ולמולדתם. לא בשם איום בכלא או בשלילת קצבה, אלא כי זה המעשה הראוי.
זהו גם סיפור אימה. סיפור על מלחמה ארוכה ללא אופק, שבה נופלים הטובים ביותר יום אחר יום. פסקול שקט של מוות, כשלא ברור מה צופן העתיד או מה התוכנית מלבד מילים סתומות כמו "ניצחון מוחלט"
זהו גם סיפור אימה. סיפור על מלחמה ארוכה ללא אופק, שבה נופלים הטובים ביותר יום אחר יום. פסקול שקט של מוות, כשלא ברור מה צופן העתיד או מה התוכנית מלבד מילים סתומות כמו "ניצחון מוחלט". מלחמה שמוביליה חייבים להתנהל בחרדת קודש, בזהירות יתרה, בידיעה ברורה איך היא צריכה להסתיים. אבל האמון בהם מועט כל כך. כמעט לא קיים.
הילדים בתמונה חפצי חיים. הלוחמים שיצאו אל הקרב - חפצי חיים. לשם כך הם נלחמו, לשם כך הם נפלו. אל לנו לכתוב בספר דברי הימים של ישראל עוד טרגדיות יווניות, עוד סיפורי איוב. אל לנו להסכים, אפילו בשתיקה, לכך שהמוות יעלה בחלוננו יום אחר יום. כפי שגל, מאור ויוגב עשו את המעשה הראוי, כעת זו המשימה שלנו. של חברה חפצת חיים. עלינו להרחיב את המערך הלוחם והתורם, לטפח את בתי הגידול הישראליים והציוניים, וגם, באותה נשימה, לחתור לסופה של המלחמה. לסופו של המוות. עכשיו עלינו להתייצב ולומר: הנני.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.11.24
