זוהי שעת הקרנפים. הם יוצאי ממחבואם ומשתלטים על התקשורת בארץ. העיתונות של פעם, בעלת המחויבות לאמת, נחלשת. במקומה צומחת תקשורת שבה אין לעובדות חשיבות, פייק הוא אופציה לגיטימית, והדבר היחיד החשוב הוא ההצבעה בשלט. לפי הגישה הזו, לא צריך לספר לציבור מה שהוא חייב לדעת על ארצו בשעת מלחמה, צריך לשדר לו חדשות שיאהב, אחרת הוא יעביר ערוץ.
תמיד חששנו מצנזורה. פעם ראינו במנכ"ל רשות השידור קומיסר מטעם, שמפקח על השידורים ומתאים אותם לרצון הממשלה. בזנו למנכ"לים האלו וניסינו לעקוף אותם. קיווינו שיום יבוא והתקשורת תהיה חופשייה מלחצים פוליטיים. כשעלה ערוץ 2 לאוויר, נדמה היה שהיום הזה בא. אלא שמהר מאוד התברר שאת המנכ"ל הקומיסר, החליף אמצעי מסוכן יותר: הרייטינג, העדפות הקהל. השדרנים גילו שצריך לשדר סיפורים שהקהל יאהב, אחרת לא תהיה להם פרנסה.
לא ברגע אחד הפך הרייטינג לקומיסר הגדול. זה לקח שנים. בהתחלה זה בא לידי ביטוי רק בתוכניות שאינן משדרות חדשות, שם זה היה לגיטימי: לעשות תוכנית ריקודים או בישול ולחשוב על הרייטינג, זה הגיוני בערוץ מסחרי. כשזה חלחל לקצה החדשות, לחלק הקליל בסוף, זה נהיה קצת יותר בעייתי. אך כשהחדשות עצמן עוותו בזמן מלחמה לצורכי רייטינג, זה נהיה נורא. כשיש מתאם בין עמדה פוליטית לרייטינג, והמתאם הזה מכתיב את תוכן החדשות, זה משנה את כל מה שידענו על תקשורת.
מי שהוביל את התהליך היו ערוצי השלטון שם החליפו את המידע בתעמולה, וזה עבד להם מעולה. בזמן המלחמה הנוראה בתולדותינו, צופי, מאזיני וקוראי גופי התקשורת של השלטון בטוחים שאנחנו חיים בתקופה של נס, בזכות מנהיגותו של ראש הממשלה הנערץ. לא בכדי אנשי ערוץ 14 מכנים את הערוצים האחרים ערוצי התבהלה, כי בשידורים שלהם יש ארץ אחרת: קסומה, מאושרת ומופרכת.
למרבה הצער, התברר שהציבור מעדיף תעמולה שמחה על פני אמת עצובה. העיתונאים רואים את המצב ונקלעים לדילמה: להראות את זוועות המלחמה? לדבר על הפקרת החטופים?
למרבה הצער, התברר שהציבור מעדיף תעמולה שמחה על פני אמת עצובה. העיתונאים רואים את המצב ונקלעים לדילמה: להראות את זוועות המלחמה? לדבר על הפקרת החטופים? על ההרס שגרמנו בעזה? על הצעירים שעוזבים את הארץ? אם נשדר, נבריח את הצופים אל ערוץ 14, שם מחלקים בקלאוות ושרים "השם יתברך תמיד אוהב אותי, ותמיד יהיה לי רק טוב". אם לא נשדר, נבגוד בייעודנו.
גם בעלי הערוצים והמנהלים צופים ברייטינג העולה. ולא רק הם: אפילו אנחנו, העיתונאים חפצי החיים והפרנסה. זה מה שגרם לחלק מאיתנו להתיישר לפי התקשורת החדשה. שעת הקרנפים היא השעה הזו, כאמור, ואם מתברר שלשבור ימינה זו הדרך לקבל תפקיד, כך עושים. משדרים דברי הסתה מופרכים, ולמחרת בודקים את טבלאות הרייטינג.
זה תהליך מבהיל ואנחנו רחוקים מסופו. הצעת ח"כ שלום דנינו, בתמיכת השר קרעי, כי הרייטינג יופיע על המסך בזמן אמת - תדרדר את המצב עוד יותר. אני כבר רואה בדמיוני איך העורך שצופה בצניחה ברייטינג במהלך השידור דורש מהשדרן באולפן להחריף את הטון. "אנחנו מפסידים", הוא יצרח באוזנייה, "תציע לכבוש את כל לבנון".
הבסיס לתפקודה של דמוקרטיה ליברלית היא בחירה רציונלית של הציבור, וזו חייבת להיות מבוססת על מידע אמיתי. בחלק מהדמוקרטיות המערביות, המידע הזה הולך ונעלם. מנהיגים כמו טראמפ, הם התולדה הישירה של תרבות הפייק בתקשורת. מפחיד לחשוב באיזה סוג משטר ההידרדרות הזו תיעצר.
