ב-12 בספטמבר 1990, באישון לילה, נגעו במסלול הנחיתה בישראל גלגליו של בואינג 747 של אל על, ובבטנו היסטוריה: שני מסוקי קרב ראשונים מסוג אפאצ'י, מקופלים ומפורקים, מוכנים להרכבה. למחרת בבוקר, הם היו מוכנים לטיסת הבכורה.
עוד כתבות למנויים:
חלפו 34 שנה. מסוקי האפאצ'י השתתפו בכל המלחמות ובכל המבצעים מאז, אבל הם הלכו והתבלו. במהלך השנים אמנם שופצו, שודרגו, ונוסף גם דגם מתקדם יותר (שכונה "שרף"), אבל היה נדמה שגורלו של מסוק הקרב היחיד של חיל האוויר נחרץ. אחרי שטייסות מסוקי הקוברה נסגרו, לצה"ל נותרו רק שתי טייסות מסוקי קרב פעילות, שתיהן של אפאצ'י (טייסת 190 וטייסת 113), ובשנה שעברה החלו בחיל האוויר להיערך לסגירה של אחת מהן. בצבא העדיפו מפציצים חמקניים ארוכי טווח שיכולים להגיע עד איראן, כמו F-35, ולהמשיך לחזק את מערך הכטמ"מים התוקפים. "טנק מעופף" כמו האפאצ'י נשמע קצת מיושן, משהו שמתאים למלחמות של פעם.
ואז הגיע 7 באוקטובר.
באותו בוקר, היו ארבעה מסוקי אפאצ'י בכוננות בבסיס רמת דוד. הם המריאו בסביבות שבע לכיוון העוטף, וכחצי שעה אחר כך הצטרפו אליהם עוד ועוד מסוקים שהוזנקו. האפאצ'י הוקפצו ממקום למקום – "כל חמש-שש דקות אתה מקבל הפניה לאירוע אחר", אמר לנו בראיון סא"ל ע', מפקד טייסת 113 – והשתתפו בקרבות בחלק מהקיבוצים, בהגנה על בסיסים שהותקפו, ובניסיון להדוף את גלי המחבלים והבוזזים מעזה. בחלק מהמקומות הם הכריעו את הכף. השעות הקריטיות הללו הבהירו שאין באמת תחליף ל"טנקים המעופפים" הללו, לטייסים שרואים בעין מה קורה לחי"רניקים ולשריונרים על הקרקע, ומְתַקשרים איתם ישירות. מסרטוני מחבלי נוח’בה עולה שהם לא חששו כמעט משום דבר – אבל רעש מסוק קרב העביר בהם ממש חלחלה.
מאז, האפאצ'י בשמיים כמעט ברצף. השימוש במסוק הקרב כל כך אינטנסיבי, כולל בתמרון בלבנון, עד שבחיל האוויר החלו להחזיר באופן חריג לשירות טייסי אפאצ'י שכבר פרשו, ועכשיו מצויים באמצע העשור השישי לחייהם. לסגור טייסת? מסוק מיושן? אם המלחמה הזו הוכיחה משהו - זה שבכלל צריך עוד אפאצ'י.
אבל כאן החלה הבעיה. במשרד הביטחון פנו לאמריקאים וביקשו לרכוש בדחיפות עוד מסוקי אפאצ'י. אפשר גם משומשים, העיקר שיגיעו. האמריקאים הסכימו, אבל אמרו: רוצים אפאצ'י? קחו פתק מהיצרנית בואינג, וחכו בתור. יש לכם כמה שנים. בצה"ל ניסו לברר אם יש בכל זאת מה לעשות כדי להקדים, אולי לשחרר כמה מסוקי אפאצ'י ממה שמכונה "סְלוֹטִים" – הזמנות בקווי ייצור ייעודיים למדינה מסוימת. במילים אחרות: לסדר שמדינה אחרת תמתין קצת, וצה"ל יקבל במקומה את מה שהיא הזמינה, בגלל הדחיפות. התברר שבבואינג יש 300 אפאצ'י בשלבי ייצור שונים שמייעדים לצבא ארה"ב, אבל ראש המטות המשולבים הנוכחי, הגנרל צ'רלס בראון, דחה את הבקשות להעביר לצה"ל את המסוקים. פולין, למשל, שהזמינה לפני 7 באוקטובר, תקבל 90 מסוקי אפאצ'י חדשים. אבל לחיל האוויר הישראלי לא יהיו כאלו בקרוב.
גורם במערכת הביטחון: "אנחנו מגיעים למדינות שלא תאמין שרגל ישראלית דרכה בהן. כאלו שאין לנו שום קשר דיפלומטי איתן, כולל מדינות מוסלמיות ומדינות בכל היבשות"
המרדף אחרי האפאצ'י הוא רק דוגמה אחת. אחרי שנה וחודש של מלחמה עצימה, לישראל יש צורך כמעט בַּכל: מפגזים לטנקים ועד לפצצת הטונה של ה-F-15. אחרי כולם מתנהל מרוץ חובק עולם, בניסיון להשיג כמה שיותר חימוש, כמה שיותר מהר, בכמה שפחות כסף. רק שכל זה מאוד, מאוד לא פשוט: יש מדינות שהטילו על ישראל אמברגו, יש יצרנים שמבקשים מחירים מופרכים, ויש גם את התחרות העזה מול סכסוכים אחרים בעולם, ובראשם המלחמה באוקראינה.
קחו למשל את הצורך המשווע של צה"ל בפגזי ארטילריה ובטנקים. בתחילת התמרון הקרקעי בעזה, הטנקיסטים והתותחנים ירו כמעט בלי חשבון. יש מטרה חשודה? דפוק.
אלא שמהר מאוד, כבר באזור דצמבר, התחילו בזרוע היבשה להקפיד על מחסני המְּלָאים, ששמורים גם למערכה קרקעית מלאה בלבנון. ישראל פנתה אז לארה"ב לקבל פגזים אמריקאיים, נעתרה בחיוב, והמשלוח הגיע בחלוף מספר שבועות. במקביל, כדי לבנות מלאי, במערכת הביטחון פנו גם למדינה בבלקן, וביקשו לרכוש ממנה, מעכשיו לעכשיו, אלפי פגזים. "הם נתנו לנו מחיר גבוה, ואז כשחזרנו אליהם בתקווה להתמקח מהר, הם הקפיצו את המחיר ב-50 אחוז, לאזור ה-4,500 דולר לפגז בודד של טנק ול-6,000 דולר לפגז של תותח. אלו מחירים גבוהים מאוד", מספר בכיר במערכת הביטחון שהיה מעורב במהלך, "והם גם דרשו מקדמה. חזרנו הביתה כדי להתלבט ולבדוק את האפשרות הזו, ואז קיבלנו מהם טלפון: פיספסתם – אוקראינה שילמה וקנתה את הכמות הזו לפניכם".
וכך, משלהי השנה שעברה עד עתה, יוצאים קציני צה"ל ונציגי משרד הביטחון למסעות רכש נשק בכל רחבי הגלובוס. על פי פרסומים שונים, חלק ממדינות אלו מיודדות עם רוסיה, כמו סרביה, שהפכה לספקית נשק מרכזית לישראל בשנה החולפת, וכנראה תעדיף לספק לישראל, ולא לאוקראינה. אחרות עושות זאת למרות קשיים פנימיים. הודו, למשל, מדינה שמקיימת קשרים עם איראן ומאות מיליונים מתושביה מוסלמים, הפכה לפי פרסומים זרים, לספקית חומרי נפץ מרכזית לצה"ל, עם מאות אלפי טונות שמכרה לכוחות ההנדסה של צה"ל. אגב, הפרסומים הללו יצאו בספרד, שלא מהססת לנסות לפגוע בכל דרך בישראל. וזו עוד דוגמה לכמה כל המרוץ הזה מונע על ידי שני דברים: פוליטיקה – וכסף. לאו דווקא בסדר הזה. "אנחנו מגיעים למדינות שלא תאמין שרגל ישראלית דרכה בהן", אומר גורם במערכת הביטחון, "כאלו שאין לנו שום קשר דיפלומטי איתן, כולל מדינות מוסלמיות ומדינות בכל היבשות. לא תאמין מי הסכימו למכור לנו אבל בתנאי מרכזי אחד".
שהוא?
"שלא נחשוף את זהותן".
יש מדינות שלא מתעקשות רק על חשאיות מוחלטת, או דורשות מחיר שערורייתי. הן מנצלות את המצוקה של ישראל, כדי לדרוש תמורה שבעבר ספק גדול אם היו מקבלות: מכירת גומלין של אמצעי בוטיק מתקדמים וטכנולוגיים מהתעשיות הביטחוניות הישראליות. מדינת עולם שלישי, ולא משנה מאיזו יבשת ואם שפתה הלאומית נכתבת באותיות קיריליות או בערבית, דרשה וקיבלה טכנולוגיות צבאיות, שיכולות לכלול כטמ"מים מתקדמים, מערכות לחימה ממוחשבות וכו', בתמורה לצרכים הכי בסיסיים - חומרי נפץ, פגזים, מטענים ושאר לואו-טק צבאי. לפי גורמים ששוחחו עם "ידיעות אחרונות", חלק מאותן עסקאות לא היו פורמליות על מלא, כמעט מתחת לשולחן: אמנם תחת אישור של גורמי הפיקוח במשרד הביטחון, אך במהלכי בזק מהירים.
כי ככה זה במרוץ החימוש החדש של ישראל, שהפך למלחמה בפני עצמה: הנשק מקדש את האמצעים להשיגו, גם אם זה דרך מאכערים מפוקפקים, גם אם ממדינות נידחות. העיקר שיהיה מה לירות.
בשבוע שלאחר 7 באוקטובר פתחו קציני צה"ל את מחסני הציוד, הימ"חים, של שתי אוגדות המילואים המרכזיות של פיקוד הצפון והדרום (146 ו-252, בהתאמה) וחשכו עיניהם, תרתי משמע. מלבד חוסרים בציוד כמו מכשירי קשר, אפודים קרמיים, אמצעי לחימה ומאות טנקים ונגמ"שים שאינם כשירים לשימוש, הם הבחינו שלמפקדים רבים, בהיקף של כ-50 אחוז ואף יותר, לא יהיו בתמרון שבפתח אמצעים לראיית לילה (אמר"לים), כלי קריטי ללחימה קרקעית בכל צבא מודרני, כזה שכבר קיים בחמאס ובחיזבאללה.
יש רק כמה חברות בודדות בעולם שיודעות לייצר אמר"לים תקניים בסטנדרט צבאי. "אחת מהחברות הללו היא אלביט, וידענו שיש לה עסקה שכבר ממומשת באותם ימים לספק לצבא האמריקאי 10,000 אמר"לים חדשים, מסוג עידו, חד ודו-עיני", מספר קצין בכיר שהיה מעורב במהלך. "אז פנינו לצבא האמריקאי בבהילות, הם הסכימו לסובב לנו את העסקה הזו, אבל הזכירו שרק בצו נשיאותי ניתן לשחרר אמצעים כאלה, שכבר היו במחסנים של הצבא באמריקה. שילמנו על האמר"לים האלה 127 מיליון דולר, השגנו את הצו הנשיאותי, והטסנו אותם בחזרה לישראל ישירות לקצינים בעזה, כי קלטנו כבר בימים הראשונים שאנחנו הולכים למלחמה ארוכה. זה היה רק מהלך אחד מסובך מני רבים לציוד הצבא, שחיכו לנו במעלה הדרך".
וזה בדיוק שורש הבעיה: המלחמה הארוכה. בצה"ל התכוננו כל השנים למלחמות קצרות, של כמה שבועות. "כתפיסה, מלחמה קצרה הייתה צורך לאומי", מסביר קצין בכיר, "כי המשק הישראלי לא יכיל ועלול להתרסק כתוצאה ממלחמה ארוכה. גם הציבור הישראלי, שעל ליבתו האזרחית-ציונית מתבסס כוחו של צה"ל כצבא מילואים, יישָׁחק בהתאם. כך גם הדרג המדיני הנחה את צה"ל להתכונן: למלחמה קצרה, קטלנית, עם מהלומות פתיחה עוצמתיות, כמעט זבנג וגמרנו. כמו לבנון השנייה, כמו צוק איתן".
וכשזו הנחת העבודה, אפשר היה להסתמך על יבוא של חימוש ונשק ממדינות אחרות. "בדיעבד, פיתחנו תלות קיומית-ביטחונית של ממש בארה"ב ובמדינות כמו גרמניה בבניין הכוח, שנשען על תוצרת חוץ בתמהיל מאוד מסוכן", אומר גורם ביטחוני בכיר. "זה חייב להשתנות, גם אם העלות תהיה גבוהה".
אבל המלחמה הנוכחית הלכה והתארכה, והחימוש הלך והצטמצם. בלית ברירה, צה"ל נאלץ לעבור לכלכלת חימושים, ויש לזה מחיר. הכוחות שפועלים כבר כמה שבועות בג'באליה, למשל, מקבלים פחות שעות של כטמ"מים אוספים ותוקפים. הטנקים שם יוצאים למשימה עם מגבלת פגזים. יש להם גם פחות דחפורי D-9. לאחר שחלק מהכלים הועברו ללבנון, אחרים נשחקו ונפגעו בעזה. יש גם פחות שימוש בנשק מדויק, כמו רחפנים מתאבדים או המרגמות המדויקות מונחות הלייזר עוקץ פלדה. בשטח, טוענים שבינתיים אין ממש הבדל. "אני אישית חושב שאש סטטיסטית, כמו ארטילריה וגם טנקים בכינון ישיר, יעילה יותר מחימושים מדויקים ויקרים", אומר אחד הקצינים שמובילים את הלחימה בצפון הרצועה. "היום זה נחשב 'מקצועי' יותר להרוג מחבל עם פגז טנק או מירי צלף שלנו, ולא עם טיל שנורה מכטמ"ם".
אלא שגם את מלאי חומרי נפץ בתצורות השונות מנהלים בצה"ל בקפידה. "רק בחודש שעבר פוצצו כוחות צה"ל 100 טונות של חומר נפץ על מנהרת חיזבאללה אחת מני רבות בצפון, וזה אחרי שהקרסנו מאות קילומטרים של מנהרות ברצועת עזה, ועדיין לא הגענו לחצי מהן", מסביר קצין בכיר. "מאיפה אתה חושב שיש לנו כל כך הרבה חומר נפץ?"
התשובה לשאלה הזו היא אחת: מאיפה שאפשר, וכמה שיותר מהר. במערכת הביטחון נאלצים לסגור "בארטרים" עם צבאות זרים, ולזרז בדיקות חימוש שבעבר היו דורשות חודשים ארוכים. באחד המקרים הגיע באישון לילה משלוח גדול של אמצעים נפיצים לטובת כוחות היבשה, ממדינה שבה התקינה היא לא מהידועות לטובה בעולם. במקום הליך בדיקה סדור וארוך, האמצעים הללו הועברו מהספינה ישירות לשטח הניסויים בבסיס מטווח 24 שליד חופי ראשון-לציון. קציני אט"ל (אגף טכנולוגיה ולוגיסטיקה) ירו כמה מאות מאותם אמצעים בשטח הבדיקה, בחנו שהם תקינים גם בצילומי רנטגן מיוחדים, ושלחו אותם מיד לשדה הקרב, ללוחמים שהמתינו להם בקוצר רוח. כך הוטמעו במהירות אלפי אמצעי לחימה שונים שהגיעו לצה"ל מחו"ל בשנה האחרונה, ו"כן", מודים בצבא, "בגלל החופזה, גם עם חלקם נפלנו בניסויים המקדימים ולא שלחנו לחיילים, אבל רוב רובו של הנשק שקנינו, כולל חימושים אוויריים מתקדמים שקיבלנו ממדינות שקשה להאמין שהסכימו למכור לנו, היה תקין. הגענו למקומות דמיוניים בעולם כדי לחמש את צה"ל".
בצוק העיתים, במערכת הביטחון לא בחלו באמצעים, ופנו בחודשים האחרונים גם ל"ג'וברים", סוכני נשק עולמיים שמומחים בעסקאות תיווך סיבוביות. "כולם עושים את זה בשנים כאלו, של מרוץ עולמי", מודים במערכת הביטחון, "לא כל הג'וברים מהימנים, אבל לפעמים אין ברירה".
גורם בכיר בצה"ל: "יש בצבא האמריקאי כאלו שממש מאוהבים בישראל, ותומכים בנו באופן שקשה לתאר, כסחבקים"
בכיר במערכת הביטחון, שבקיא בנושא, מסביר איך זה עובד: "האוקראינים לא משלמים על חלק גדול מרכש המלחמה שלהם, מישהו קונה עבורם, כל מיני גורמים שלישיים, ויש לזה השפעה על מרוץ החימוש שלנו".
הבכיר גם נזכר בסיטואציה יוצאת דופן מהשנה האחרונה, שמדגימה את הסיכון שבעבודה עם מאכערים של נשק: צה"ל ביקש לקנות במהירות מרעום לאחד החימושים הקריטיים שלו. המרעום לא היה קיים בתעשייה הישראלית, וגורמי הרכש במערכת הביטחון בדקו בעולם עם אותם "ג'וברים". אחד מהם אמר לישראלים: יש מפעל עם מחסן במדינה מסוימת (הוא ציין שם של מדינה בעולם השלישי), שמחזיק את המרעום הזה. אבל התנאי של אותה מדינה הוא השקעה ישראלית במפעל לתקופה של 25 שנה.
אז מה עשיתם?
"שלחנו לשם מהר נציג שלנו, שבמשך יום שלם ממש חיפש את מפעל הנשק הזה, במדינה מאוד אקזוטית. הנציג שלנו פגש שם את המתווך המקומי, ואז חיפש את המפעל".
הוא מצא?
"מצא בעיקר חורבות. כשחזר לארץ אמר לנו: לא היו שם מרעומים, לא מחסנים ולא מפעל – אבל לפחות האוכל היה מעולה. חשוב להבין, אנחנו הופכים כל אבן כדי למצוא נשק לצה"ל, וחלפים וחימושים, ואנחנו חייבים לבדוק כל שמועה בשוק המטורף הזה. מדינות קונות מכל הבא ליד. היו לנו מקרים שקנינו אמצעי לחימה ואז בארץ גילינו שחלקם פגומים והחזרנו אותם".
במערכת הביטחון מדגישים כי רוב עסקאות הנשק הן של ממשלה מול ממשלה, אך בשל המרדף והלחץ הבלתי פוסק לחמש את חיילי צה"ל, היו גם מקרים בודדים של רכש מ"גורם משווק, אבל מדינתי". המשמעות בפועל: סוחר נשק מטעם הממשלה – למשל, מדינות עולם שלישי באפריקה שקנו פעם נשק מַעֲרבי ושמרו אותו במחסנים שלהן – שמציע למכור את האמל"ח הזה. ה"סחורה" מגיעה בתוך כמה שבועות לגדוד של גבעתי בג'באליה או ללוחם הנדסה במארון א-ראס. "כל 'יד' שכזו בדרך כמובן מייקרת את המוצר, והיו מקרים שדרשו מאיתנו מקדמה של 150 אחוז, כי שמעו בחדשות שעכשיו צה"ל צריך יותר נשק או יכולת כזו או אחרת", אומר גורם בכיר במערכת הביטחון שאמון על מהלכי התעצמות לצה"ל. "השוק נהיה כה מטורף, שסוכני הנשק פנו אלינו בתחילת המלחמה ואמרו לנו שהם מכירים מחסנים עם מערומי פגזים בשווייץ, למרות שבשווייץ אין חיה כזו בכלל. יש סוכני נשק, בעיקר ישראלים, שלא ימכרו לנו לוקשים, כי הם אנשי מערכת לשעבר והמוניטין שלהם חשוב להם. ויש סוכנים שימכרו גם את אמא שלהם בשביל עוד קופון שיגזרו על עסקה למכירת חמש טונות טי-אן-טי".
6 צפייה בגלריה
המלחמה באוקראינה. "יש סוכנים שימכרו גם את אמא שלהם בשביל עוד קופון שיגזרו על חמש טונות טי־אן־טי" | צילום: שאטרסטוק
אז מה עושים?
"למדנו לעבוד במקביל עם כמה סוכנים ומקורות, כדי לנסות להתגבר על התופעות האלה ולזרז עסקאות".
גורמי ביטחון שנשלחו למדינות הזרות הללו כדי לרכוש נשק לצה"ל מספרים כי חלקן היו מדינות שרשמית לא ממש בעדנו. "אלו יכולות להיות גם מדינות מוסלמיות, שמצד אחד מגנות את ישראל נחרצות או נותנות בית לארגוני טרור", אומר אחד מהם, "אבל מצד שני, מוכרות לנו אמצעי לחימה בלי למצמץ כלל. כל עוד אנחנו שומרים על דיסקרטיות".
למה חייבים לרכוש משם?
"יש לאמריקאים חימושים שמפוזרים בכל רחבי העולם, עם תוקף ארוך של עשורים. לסנטקום (פיקוד המרכז האמריקאי – י"ז) יש מחסני אמל"ח רבים, ולא פעם ולא פעמיים הם פתחו עבורנו מחסנים כאלה והוציאו לנו ציוד לחימה בשנה האחרונה. לפעמים הם גילו כך שעשו טעויות חישוב, ואין להם מספיק לעצמם – הם טוענים ש'גם הם במלחמה' – אבל בגדול, הם יוצאים מגדרם לעזור לנו באספקה. אבל לא הכל אנחנו מקבלים מארה"ב".
ועדיין, ספקית הנשק המרכזית של ישראל היא ארה"ב. אלא שהמשבר המדיני וחוסר האמון ששורר בין הממשל האמריקאי הדמוקרטי לבין ממשלת ישראל לא מקילים, בלשון המעטה, על חימושו של צה"ל בשיאה של המלחמה. לכן, לעיתים נאלצים קצינים בכירים להשתמש בקשרים האישיים שפיתחו עם עמיתיהם בצבא ארה"ב כדי לקבל סיוע בהתחמשות. חלק מאותו סיוע הוא על גבול השנור. כך, למשל, נשארה בחודשים האחרונים נושאת מטוסים אמריקאית במזרח התיכון רק בזכות בקשה אישית של קצין בכיר בצה"ל ממפקד סנטקום, הגנרל מייקל קורילה, שנחשב לקשוב מאוד לצרכים של ישראל. קצינים בכירים מספרים על שיחות וואטסאפ חברותיות עם מקבילים אמריקאים, שבסופן מועברים לצה"ל ארגזים שלמים עם חומרי נפץ מגואם (אי באוקיינוס השקט ששליש ממנו בשליטה צבאית אמריקאית) או מטייוואן, מעצמת ייצור חומר נפץ, שיועדו לכוחות אמריקאיים. "איפה שקציני סנטקום יכולים לשחרר לנו, הם משחררים", אומר גורם בכיר בצה"ל. "הם גם מסייעים בשינועים בין איים ויבשות, ומזרזים תהליכים ברכבות הימיות והאוויריות לפה. זה אירוע גלובלי במובנים רבים. יש בצבא האמריקאי כאלו שממש מאוהבים בישראל, ותומכים בנו באופן שקשה לתאר, כסחבקים".
אחד מהסחבקים האלו הוא בראד קופר, אדמירל שלושה כוכבים וסגן מפקד סנטקום. "קופר מקבל כמעט בכל שבוע רשימות בקשות לסיוע מצה"ל, יוצר קשר עם חבריו בצבא ארה"ב ושולח הודעות לקצינים בכירים אמריקאים ברחבי העולם, כדי לבדוק מי יכול, למשל, להעביר לצה"ל בתוך ימים אחדים משלוח נשק מסוים, מהימ"חים האמריקאיים שפזורים בעולם".
אבל באותה נשימה, בצה"ל גם סופגים ריקושטים מהמשבר הפוליטי בין ירושלים לוושינגטון, והווטו של הנשיא ביידן נגד חלק מהמשלוחים. בתחילת השנה, למשל, היה אמור להגיע משלוח שגרתי של 3,000 פצצות ג'יי-דאם לחיל האוויר. הג'יי-דאם הוא מעין קיט שמורכב על פצצה "טיפשה", כזו שפשוט מושלכת מהאוויר במסלול בליסטי – והופך אותה לפצצה "חכמה", כזו שיכולה לְנַהֵג את עצמה למטרה שהוגדרה מראש. כמחצית מהמשלוח של הג'יי-דאם היה של פצצות במשקל חצי טונה, והיתר במשקל של טונה לפצצה. התשלום לחברה המייצרת, בואינג, היה בשקלים, ולא בדולרים מכספי הסיוע. צה"ל חכר במהירות אונייה להובלת המשלוח החשוב מנמל ליד ניו-יורק לאשדוד, אבל ברגע האחרון הבית הלבן הורה לעצור את המשלוח. בצמרת צה"ל נדהמו, ואחר שבועות של שכנוע, בעיקר מצידו של שר הביטחון הקודם יואב גלנט מול מקביליו בפנטגון, הופשר המשלוח - אבל חלקית: רק פצצות חצי הטונה נשלחו לישראל. הסיבה הרשמית: האמריקאים טענו שפצצות הטונה עלולות ליצור נזק אגבי חריג בהיקפו, והרג של אזרחים בלתי מעורבים, בעיקר בעזה. ארגזי הפצצות האלו, שמשלם המסים הישראלי שילם עבורן עשרות מיליוני שקלים, נותרו בינתיים בנמל בחוף המזרחי. כעת מחפשים בצבא להשכיר שם מחסן עבורם, כדי שלא יחלידו.
משלוח נוסף וקריטי לא פחות שתקוע בארה"ב הוא של כ-130 דחפורי D-9 לחיל ההנדסה הקרבית, שעדיין מחכה לייצור ושינוע ממפעלי קאטרפילר לישראל. המשלוח האדיר מחכה לאישור של פקידים במחלקת המדינה בארה"ב, פקק שאולי ישתחרר בקרוב. לוחמי הצמ"ה של חיל ההנדסה זקוקים בדחיפות לכלים הללו, שבמלחמה הנוכחית חשיבותם התבררה כמכרעת.
אלא שחוץ מהמשבר הפוליטי בין ארה"ב לישראל, לממשל האמריקאי יש עוד בעיה: הוא התחייב לספק גם לאוקראינה חימוש, והצרכים של צה"ל והצבא האוקראיני לא פעם מתנגשים. כולם, למשל, זקוקים לפגזי ארטילריה. אבל בדחיפות.
למעשה, זו היה נושא השיחה הראשונה שקיים שר הביטחון לשעבר גלנט עם מקבילו האמריקאי, מזכיר ההגנה לויד אוסטין, עוד בשעות הראשונות של 7 באוקטובר. גלנט הבין שישראל הולכת למערכה, וביקש מאוסטין מספר דברים דחופים. אחד החשובים שבהם עורר פליאה בבכיר האמריקאי. "50 אלף פגזי ארטילריה?" תהה, "זה מה שחסר לכם עכשיו? יש לכם המון מזה. הפגזים כבר בגרמניה, בדרכם לאוקראינה". מדובר היה ב-50 אלף פגזי ארטילריה אמריקאיים שאוחסנו במחסני החירום של צבא ארה"ב בישראל, לכל מצב חירום שיבוא. כמו מלחמה בעזה.
האמת היא שבמחסנים הללו הוחזקה כמות גדולה בהרבה, כ-250 אלף פגזים, רובם במחסנים סודיים בדרום. אלא שאי שם ב-2022 קיבלה הממשלה הקודמת פנייה דחופה לאשר את העברת הפגזים לאוקראינה. בישראל לא צפו אז עימות צבאי גדול, הרוסים כתשו את האוקראינים, ובירושלים הסכימו שהפגזים ייסעו מכאן. כ-200 אלף פגזים כבר הגיעו לאוקראינה. עוד 50 אלף כבר היו בגרמניה, רגע לפני שיישלחו גם הם. באישור האמריקאים, גלנט הצליח לעצור את המשלוח הזה, ולהחזירו לישראל.
מה יהיה הלאה עם הפגזים? שליחי משרד הביטחון מתרוצצים ברחבי העולם כדי למצוא עוד, וכבר בפברואר אלביט התבקשה להרחיב את קווי הייצור המקומיים של פגזי הארטילריה שלה. בנוסף למפעלים בצפון ובשרון, יש תהליכים להקמת פס ייצור נוסף בנגב. ועד אז? לוחמי הארטילריה של מערכת ה"דוהר" יעשו חשבון על כל פגז 155 שהם משגרים.
ארה"ב היא, כמובן, לא יצרנית הנשק היחידה בעולם, אבל גם רכישת חימוש ממדינות אחרות היא עניין מאוד-מאוד טעון פוליטית. יש, למשל, את המדינות המערביות שהכריזו על אמברגו נשק על ישראל. בחלק מהמקרים זו הצגה: קנדה, למשל, הכריזה אמברגו, אבל בפועל ממילא ספקה כמות זעומה של נשק לישראל. לעומת זאת, האמברגו הצרפתי כן פוגע במאמץ החימוש הישראלי. "גם ככה לא בנינו על הצרפתים אף פעם", אומר בכיר במערכת הביטחון, "יש בהנהגה שם שנאה יוקדת כלפי ישראל". איטליה, שבישראל חשבו שלאחר עליית ראש הממשלה מהימין ג'ורג'ה מלוני תתמוך בישראל, עצרה כבר בתחילת המלחמה את אספקת פגזי התותחים לספינות חיל הים הישראלי וחלפים לספינות אלו. ישראל רכשה את האמל"ח הזה, איך לא, מארה"ב. כחלופה לתלות הזו מנסים בישראל במשרד הביטחון להגדיל את הייצור בארץ.
גרמניה – כאמור, ספקית נשק מרכזית לצה"ל – ממשיכה לסייע לישראל, וכך גם צ'כיה והונגריה. בריטניה אמנם הפיצה רשימה שחורה של אמצעי לחימה שרישיון היצוא שלהם לישראל הוקפא, אך בפועל חלק מהאמצעים עדיין נמכר ומגיע הנה, בעיקר רכיבים למערכות אוויוניקה (מערכות אלקטרוניות מתקדמות למטוסים) וחלקים לקווי הייצור של נשק לכוחות היבשה בישראל. ואת כל השאר? ישראל, כאמור, צריכה להשיג לבד.
הנה עוד סיפור שממחיש את הבעייתיות בתלות בגורמי חוץ בתעשיית הנשק, במדינה כמו ישראל: באחת מתעשיות הנשק הישראליות הגדולות זיהו בתחילת השנה סימנים לכך שספקית חומר הגלם הנפיץ עבורה, חברה זרה, נכנעת ללחצים ועומדת לסגור את הברז. "אנחנו מדברים על עשרות טונות של חומר נפץ גולמי מסוגים שונים, שבלעדיו אנחנו לא יכולים לייצר אלפי טילים, פצצות, מיירטים, ושלל אמצעי לחימה לצה"ל, ועוד באמצע שנת מלחמה", מספר גורם שמעורה באירוע.
אז מה עשיתם?
"עוד לפני שהחרם הזה קרה בפועל, הצלחנו לפנות מהר לספק אחר ולפתוח איתו חוזה חדש, כדי שלא ניתקע עם מחסור חמור של נשק ללוחמים. אלה דברים שחייבים לזהות בזמן - ולפעול מהר, אחרת אתה בברוך גדול".
גורמים בצבא ובתעשיות הביטחוניות אומרים כי אחד הלקחים ממרוץ החימוש החדש הזה, הוא שישראל תהיה חייבת להקים מאגר לאומי ענק של חומרי נפץ לשנים קדימה, כזה שניתן לייצר ממנו מגוון חימושים לצה”ל.
גם 23 נספחי הגנה שיש לצה”ל ברחבי העולם גויסו למבצע הרכש. כבר בחודש הראשון של המלחמה הם קיבלו רשימות קניות מהקריה, והוראה: גשו למשרדי הביטחון המקומיים והפעילו את הקשרים שטיפחתם, כי עכשיו זה המאני טיים. “וככה מצאתי את עצמי מטיל פצצות ‘רב-לאומיות’”, מספר טייס בכיר, “מרעום מאסיה, קיט ג’י-פי-אס מאיזה מחסן בגרמניה והחלק המרכזי של החימוש שבא בכלל ממחסן אמריקאי ביפן”.
בחטיבת קשרי חוץ של אגף התכנון החלו לנסות לפתוח צינורות אספקה שמעולם לא היו פתוחים לארץ, כולל מדינות שרשמית מגנות את ישראל. “יש מדינה שהסכימה למכור לנו נשק מסוים, אבל רק בתנאי הובלה מסוימים”, אומר קצין בצה”ל.
אז מה עשיתם?
“נאלצנו להעביר מסעות את המשלוח, ממש עם קונקשנים בין מטוסי קרגו למשאיות תובלה וספינות שדילגו בין יעדים. חלק מהציוד הגיע אחרי ‘14 ימי עסקים’, אבל יש כזה שהפליג במשך חודשים בין יבשות רחוקות עד לטנקיסט בג’באליה”.
כל המאבק חובק העולם והסבוך הזה מנוהל על ידי שניים: סגן הרמטכ"ל, אלוף אמיר ברעם; וראש אגף התכנון ובניין הכוח, אלוף אייל הראל. החלוקה ביניהם ברורה: ברעם בעיקר מתעסק בפנים הצבא, מי צריך מה ומתי; והראל מנסה להשיג, מול צבאות זרים וממשלות. אנשי מינהל הרכש במשרד הביטחון נאבקים גם הם, גם כדי להתיר סבכים בירוקרטיים, וגם כדי להרגיע את פקידי האוצר. שם המשחק הוא בעיקר מהירות: עם כל הסכסוכים בעולם, על כל טונה של חומר נפץ - יש הרבה מאוד קופצים. "אנחנו חייבים להתעורר, כי אנחנו לא לבד בעולם", אומר בכיר בצה"ל, "קווי ייצור של תעשיות נשק נפתחים ונתפסים כהרף עין. חייבים להבין: גם אם מחר בבוקר תמומש החלטת 1701 וחיזבאללה ייסוג אל מצפון לליטני, תהיה עסקת חטופים מלאה בעזה ובמזרח התיכון תשרור הפסקת אש כוללת – אנחנו עדיין נהיה רק בתחילתו של בניין הכוח החדש של צה"ל לשנים הבאות, לעשורים הבאים. וגם ברור שזה לא יהיה אותו צה"ל של ערב 7.10".
בצה"ל מביטים בחשש, למשל, על הסחבת ברכש ספינות הסער החדשות, מסוג רשף, מתוצרת מספנות ישראל, לחיל הים, כמחליפות הנירית 4.5 העתיקות. העסקה לרכישת רכבים טקטיים מסוג JLVT – "פרא", הכלי שאמור להחליף בעיקר את נגמ”שי ה-M-113 המיושנים – מתקדמת, אבל הדאגה היא, כאמור, לחימוש הדחוף. זה כולל רכש של אלפי מיירטים לסוללות כיפת ברזל (מיירטי "תמיר"), חץ וקלע דוד. "הרי האיראנים לא סתומים", אומר בכיר בצה"ל לגבי הצורך במיירטים. "הם עושים המון תיקונים ומניפולציות אל מול מערכות ההגנה האווירית שלנו בין סבב לסבב, ולא משנה אם הוא משוגר מאיראן, או מלבנון, או מתימן, או מעיראק".
אז מה עושים?
"חייבים לשחרר רגולציה, לשנות את צורת חשיבה, כי לפנינו שנים של לחימה - וביותר מזירה אחת".
