איש גדול היה אלוף-משנה אחסאן דקסה ז"ל. לא רק ברוחו, גם במידותיו הפיזיות. כשהתפוצץ המטען הקטלני בג'באליה, קצין האג"ם של חטיבה 401 היה צמוד אליו. "אני, כמו שאתה רואה, בחור לא גדול, ואחסאן ממש הגן עליי בגופו. הוא ספג את רוב הרסיסים", מספר רס"ן עמיעד איילון, שנפצע באירוע וחזר ללחימה כעבור שבועיים.
אנחנו עומדים כמה עשרות מטרים מהנקודה שבה נפל המח"ט הנערץ. המקום עצמו, סמטה צרה שהפכה לגל הריסות, עדיין חשוף לאש אויב. חודש עבר מאז נפל אחסאן, ובאוויר עדיין מהדהדת המילה שהייתה שגורה על שפתיו של המפקד הדרוזי: "אודרוב". קדימה. לחתור למגע. לא לעצור. לא להסס. ומה שדרש מפקודיו, דרש גם מעצמו. וברוח זו, אומר עמיעד, ממשיכה לפעול חטיבת השריון שנלחמת ברצועת עזה מהיום הראשון.
(צילום: יואב קרן )
7 צפייה בגלריה
עשרות מטרים מהנקודה שבה נפל המח"ט הנערץ, בג'באליה עם לוחמי חטיבה 401
(צילום: יואב קרן)
אבל החתירה למגע, אומרים המפקדים, לא באה על חשבון היסודיות, וגם זה חלק ממורשתו של אחסאן. כששואלים את מפקד גדוד ההנדסה החטיבתי 601, סא"ל ישגב ישראלי, מתי המלחמה תיגמר סוף-סוף, הוא עונה: "אולי יש בחוץ תחושה של דשדוש ואני יכול להבין אותה, אבל זה נובע משיטת העבודה שלנו: בהתחלה דהרנו והתקדמנו ורצנו ועכשיו צריך לעבור בצורה איטית ויסודית – 'דאר דאר, זנגה זנגה' ('בית אחר בית, סמטה אחרי סמטה') כמו שאחסאן היה אומר. נישאר פה כמה שצריך, עד מחבל חמאס האחרון ועד הפיסה האחרונה של תשתית אויב, כדי שגם בעוד 20 שנה לא תיפול שערה מראשיהם של תושבי העוטף. למרות המחיר הכבד".
והוא כבד: מתחילת המלחמה איבדה החטיבה 38 חיילים ומפקדים, בהם המח"ט ושני מפקדי פלוגות – רס"ן ג'לאא אבראהים ז"ל ורס"ן גיא יעקב נזרי ז"ל. והודעות ה"הותר לפרסום" על נופלי עזה ולבנון ממשיכות לפלח את הלב כמעט מדי יום ביומו. בבוקר שבו נכנסתי לג'באליה נהרגו בה שני לוחמים מחטיבת כפיר. ולמרות המחיר, הם פועלים מתוך תחושת שכנוע עמוקה.
מבחינתם, דברים שרואים מכאן לא רואים משם. "התקופה הכי קשה עבורי במלחמה הם השבועיים מרגע שנפצעתי ועד שחזרתי", סיפר עמיעד. "לא בגלל הכאב הפיזי, אלא כי הרגשתי מה האזרחים בחוץ חווים. והם פשוט לא יודעים מה ההישגים המטורפים של הילדים והנכדים שלהם. כל כך רציתי לחזור כדי להיות עוד פעם אופטימי. כשאתה מגיע לפה ורואה את הדברים בעיניים, אתה מבין שאנחנו קורעים אותם. ואנחנו לא נשאיר זכר לפושעים שחדרו אלינו ב-7 באוקטובר".
הוא בן 29, גדל במושב קשת ברמת הגולן והגיע להושעיה שבגליל בעקבות אשתו כרמל. אב לאלה בת השנה וחצי. סיפורו המשפחתי יוצא דופן: הסבא-רבא שלו היה קצין בוורמאכט, צבאו של היטלר, ונהרג בחזית סטלניגרד. אמו ודודיו התגיירו ומקיימים אורח חיים דתי. "הייתי אמור לגדול כגרמני, בסוף אני עושה תפקידי סמג"ד וקצין אג"ם במלחמה לקיום עם ישראל".
הוא גדל בחטיבה 188 של השריון, אך חודשיים לפני פרוץ המלחמה החל תפקיד סמג"ד גדוד 932 של הנח"ל, במסגרת המגמה לאפשר לקציני שריון להתנסות בלחימת חי"ר. אחסאן הוא המח"ט השני שמאבד עמיעד בתוך שנה: הראשון היה מח"ט הנח"ל אל"מ יהונתן שטיינברג ז"ל, שנפל ב-7 באוקטובר.
שישה אלופי משנה נפלו במלחמה, בהם ארבעה מח"טים. "חייל שנלחם מבית לבית ורואה ממש מאחוריו את המג"ד ואת המח"ט - יודע שמה שהוא עושה זה סופר חשוב וחש הרבה יותר מחויבות ורצון לבצע את המשימה", אמר עמיעד, והוסיף: "כזה היה אחסאן. אם המפקדים לא היו מקדימה, לא היינו שורדים שנה שלמה של לחימה".
"יום שסגור בקופסה"
נכנסתי לג'באליה בהאמר של סמח"ט ב' 401, סא"ל (מיל') שלום אייזנר. כסמח"ט הבקעה תועד מכה בנשקו פעיל שמאל. הפרשה הזאת נמצאת הרחק מאחוריו. כבר יותר מ-400 יום במילואים, שהחלו בקרב על שדרות ובגיא ההריגה של הנובה ושל כביש 232. "זה יום שסגור אצלי בקופסה. נפתח אותו אחרי שנסיים את המשימה", הוא אומר.
חטיבה 401, וגדוד 601 בפרט, גם היו אלה שמצאו את ששת החטופים שנרצחו במנהרה ברפיח, ואייזנר השתתף בהוצאת הגופות. "חוץ מ-7 באוקטובר, זה היה היום הכי קשה". והמסקנה שלו: "חוץ מילדים עד גיל 10, אני לא מאמין במושג של בלתי מעורבים. בכל בתי הספר וגני הילדים יש תמונות של שהידים, תמונות של סכינים עם דם. זו אומה שלמה שיצאה עלינו באכזריות שחשבתי שעברה מן העולם".
על אחד הבתים שעדיין עומדים על תילם תלוי דגל כחול-לבן. "זה אחד התחביבים שלי, לתלות פה דגלי ישראל", אמר אייזנר. על קיר אחר כתב מישהו באנגלית: "MAZAL TOV TRUMP".
אנחנו פוגשים את עמיעד בבית המח"ט, אל"ם מאיר בידרמן, שהחליף את אחסאן אחרי נפילתו. 401 פועלת כצוות קרב חטיבתי, שתחת פיקודו שני גדודי חי"ר (50 של הנח"ל ושקד של גבעתי), גדוד השריון 52 וגדוד ההנדסה 601. משם ממשיכים למקום שבו נפל המח"ט. "כאן", מצביע קצין האג"ם, "השארנו את הטנק והלכנו ברגל". ברקע קולות מלחמה - צרורות מקלעים של טנקים ומסוקי קרב, קולות נפץ ופצצות עשן שמטילים מטוסי חיל האוויר כדי לדרבן את האזרחים לעזוב את האזור לפני ההתקפה הבאה. ההרס מוחלט. כמוהו ראיתי בכל הגזרות בעזה. מוצדקת המלחמה ככל שתהיה, לא נעים לראות צרור מזוודות מלאות וגיגית כביסה מוטלים באמצע הדרך. אתה שואל את עצמך: מיהם הפליטים שנאלצו להימלט ולא הספיקו לקחת את מעט מיטלטליהם? המפקדים מדגישים שצה"ל עושה הכל כדי לא לפגוע בחפים מפשע, ואני מאמין להם. ועדיין.
מגיעים לנקודה ועמיעד מתאר: "הגענו לפה לתצפית מפקדים - אחסאן, יהודה מג"ד 52, קצין המודיעין האוגדתי ואני. בתוך הסמטה עלינו על מטען. אני מבין מאוד מהר שהופעל מטען: אבק, עשן, דם יורד לי מהפנים. אני מגיב במכת אש, והקמ"ן מצטרף אליי ומבצע גם הוא אש. ניגשתי למג"ד והבנתי שהוא פצוע קשה. מהר מאוד הבנתי גם את מצבו של אחסאן. הקפצתי כוחות פינוי, שמתי חוסם עורקים ליהודה והמשכתי לחפות באש כדי שלא ינסו חלילה לחטוף את הגופה של המח"ט. נשארתי עם שני כדורים במחסנית האחרונה". קצין האג"ם והקמ"ן חזרו לחטיבה, המג"ד עדיין בשיקום. "בעזרת השם הוא יחזור אלינו כמה שיותר מהר", הוסיף.
"הפסיכולוג שלי - הלחימה בעזה"
מג"ד 601 הגיע לכאן עם הכוחות הראשונים. בן 33, גר בעין שריד, אבא לאריאל בת ה-7 ולאיתי בן ה-4, ועוד אחת בדרך. הוא ראה את מפקדו מוטל דומם. "יש חצי דקה של הלם ואז עושים סוויץ' בראש. בעיקר כי זה אחסאן. 'אודרוב' – זה מה שהוא היה אומר באותו רגע. 'מה אתם מקשקשים? יש פה אויב. יאללה, צאו להתקפה'. וכך היה".
זה, פחות או יותר, מה שאמר אחסאן לישגב ב-7 ביולי, כשהמ"פ ג'לאא – שאותו הוא מכנה "סופרמן" – נפל ברפיח. "לא הייתי צריך לעדכן אותו. הוא הגיע עוד לפני לזירת האירוע. הוא אמר לי: 'הפלוגה ממשיכה, יש עוד משימה ואנחנו נסיים אותה כמתוכנן. צא לדרך'".
אחסאן, הוא אומר, היה לא רק מפקד אלא גם חבר. "מאז היו לי עשרות מקרים שבהם אמרתי: 'בואנה, אני מת לספר לאחסאן על מה שקרה היום'. ממש מצאתי את עצמי בא לשלוח לו הודעה. אנשים עדיין חיים את אחסאן, וקציני המטה והמפקדים אפילו עושים חיקויים שלו. האנושיות שלו והדחיפה קדימה ליוו אותנו בחייו ומלווים אותנו גם במותו".
אני מגיע עם ישגב לנקודה שבה איתר הגדוד שלו פיר של מנהרה. אחד הלוחמים, לירן יפת, גדל בקיבוץ כרם שלום שבדרום העוטף, הצמוד לגדר הרצועה. ב-7 באוקטובר היה עדיין בהכשרה וסגר שבת, אך משפחתו התבצרה כל היום בממ"ד. "עד לפני חודש וחצי נלחמתי ברפיח, ממש ליד הבית. מאז שאני ילד מפגיזים את המקום שבו אני חי, ועכשיו אני מחסל אותם מחבלים שירו עלינו", סיפר.
אחד המילואמניקים ניגש אליי. מבקש לא להזדהות בשמו. "תרשום בכתבה שאנחנו מחזקים את ניצולי הנובה ואוהבים אותם". מתברר שהוא עצמו אחד הניצולים. "ועכשיו אני פה, יותר מ-150 יום במילואים, עושה כיף חיים. זה החזיר לי את הביטחון. יש ניצולים מהנובה שהולכים לטיפול פסיכולוגי. הפסיכולוג שלי זו הלחימה בעזה".
צור לסטר מגבעתיים הוא לוחם בחפ"ק המח"ט. זה סבב רביעי שלו במילואים. עוסק בתחום הקולינריה. "הייתי סומליה במסעדות של השפים יובל בן נריה ושרון כהן, ועכשיו אני פותח בר יין בתל-אביב עם שני חברים טובים שעושים את רוב העבודה כשאני בעזה. נקרא סורסטו, שזו לגימה קטנה באיטלקית. למדתי את המקצוע בבורגונדי ובתל-אביב". אנחנו צוחקים על זה שבבורגונדי בטח יותר נחמד מאשר בג'באליה, והוא הוסיף: "אבל מדינת ישראל היא הבית שלי, ואני כאן כדי לשמור עליו".
פורסם לראשונה: 00:00, 19.11.24
