יש ימי שישי יפים מדי בשביל השנה הזו. השמיים ללא ענן או כטב"ם, החדשות לא רעות והדרך עודנה נפרסת לאורך מה שנשאר ממדינה בלי צפון ודרום. כשגולשים לכיוון עמק בית-שאן, מתחילים להזיע. בצהרי היום העמק הוא חלום, אבל בעיקר כשאתה במזגן. או ביוון.
במגרש החניה בחוף הירוק – זה שקיבוץ ניר דוד נאלץ לפתוח לכלל הציבור, לאחר מאבק ארוך ומתוקשר של חברי מחאת "משחררים את האסי", שהסתיים בפשרה – התנועה דלילה להפתיע. מפה זה מסע הצליינות הקצר בעולם: הליכה של דקה, כולל הבוטקה מטעם הקיבוץ (לא נרשמו חילופי דברים), ירידה במדרון, וזהו. מולך נהר האסי נפרס במלוא הדרו.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות רק למנויים:
זה חיזיון כמעט פורנוגרפי: המים בטורקיז ללא מגע פילטר ולנסיה. העצים הכבירים צבועים בירוק דשן. ובאופק, הרי הגלבוע. נוף שגם מי שלא ביקר בו פיזית מכיר. נוף שמזכיר מי היינו פעם. אבל עכשיו לא פעם שהאסי הוא כבר הרבה יותר מנוף. הוא אובייקט למריבות ופנטזיות. סמל לישראליות יפה, או פריבילגית, לאתוס הקיבוצי או "די לקיבוץ", תלוי במתבונן ומאיזה צד הוא של השער הצהוב.
על דבר אחד אין ויכוח: סוף-סוף השקט חזר. מחאת האסי, שהגיעה לשיא ולכותרות בקיץ 2020, מילאה את האוויר בצפירות זמבורה, צעקות ושנאה סמיכה. מצד אחד כאמור קיבוץ ניר דוד, הראשון ביישובי חומה ומגדל. על הגדה השנייה: קבוצת אקטיביסטים מעמק המעיינות, חלקם מבית-שאן, בשם "משחררים את האסי". לפי חוק המים, טענו, מקורות המים שייכים לציבור. משה ארבל, אז עדיין חבר כנסת מש"ס, פנה בעקבותיהם למשנה ליועץ המשפטי לממשלה, עו"ד ארז קמניץ, שקבע כי קיים קושי משמעותי בהתנהלות קיבוץ ניר דוד בנחל. התוצאה: סרט מלחמה, שסיפק כמה מהרגעים הכי מכוערים ואותנטיים בישראליות באדיבות שתי קבוצות שונות בישראל המפוררת.
זו לא הייתה צפייה נעימה: בדרך לפשרה היו שם אלימות. ונדליזם. גזענות. קללות. התעללות. חבלה. זקנים ארסיים וילדים אכזריים. האסי היה רק הסימפטום לפצע עמוק יותר ביחסי בית-שאן וקיבוצי העמק, שהולך דורות לאחור. וברגע שמבוע החרא שנצבר שנים משני צידי השער הצהוב פרץ החוצה, כבר אי-אפשר היה לעצור.
"תהיה כמו מים ידידי, מים יכולים לזרום או להרוס", אמר פעם ברוס לי ותימצת מבלי לדעת את מחאת האסי למשפט זן אחד. בדיעבד, אשד השנאה, האלימות והגזענות שפרץ משני הצדדים – ברשומון הישראלי הזה אין ודאות מי התחיל – הוא פרומו למפולת ההרסנית שהגיעה אחר כך: המהפכה המשטרית. 7 באוקטובר. הטבח בקיבוצים ובעיירות הפיתוח (חמאסניק לא מבחין בין אשכנזי למזרחי). המלחמה. שיח על הבוגדים שתקעו סכין בגב האומה. שנאת השמאלנים. שנאת הקיבוצים. הצבא. שב"כ. החטופים. הגזענות. האלימות. כל זה כבר היה אז במים.
הראשון לזהות הוא הבמאי אלון לוי, דוקומנטריסט ותומך נלהב בצדק חלוקתי, שליווה את המחאה מתחילתה ועד לפסק הדין. סרטו "קו המים" (שישודר ב-23 בנובמבר, אחרי "פגישה עם רוני קובן", בכאן 11 ובכאן BOX), לא מתיימר להביא את שני צידי הסכסוך, אלא בוחר צד במודע. אנשי ניר דוד מתועדים במצלמה שלו מרחוק ולא בפוקוס, כמעט דמויות גנריות של פריבילגים. במגוון סצנות הם עולבים, משפילים ונועלים מחוץ לקיבוץ את המוחים.
לוי מצידו אומר שלא רק שהיה הגון עם אנשי הקיבוץ, אלא שעשה איתם חסד. "אלה אנשים שהפיצו עליי סרטונים שאני שמאל קיצוני במסגרת המאבק במחאה, שעברו על החוק כדי לשמור אצלם משאב טבע, שיקרו, גיזלטו והתנהגו בגזענות שנים", הוא יורה. "אני בגדול קונפורמיסט. אומרים לי אל תיכנס ‑ אני לא נכנס. אבל מגיע שלב בחיים שאתה אומר אם מותר לי להיכנס, ואני רוצה להיכנס, והם משתמשים בזה שלא נעים לי, בנחמדות שלי, ברגשות האשם שלי, במניפולציות ‑ אז יכול להיות שחלק מההתבגרות שלי זה לענות: שמעתי שאתה לא רוצה שאני אהיה פה וזה לא מעניין אותי".
לוי אמר ועשה. גם עכשיו, מה שעשה מרתיח את מזכיר הקיבוץ לשעבר שלמה גלזר, איש נעים מאוד, עד שמזכירים לו את מי שהוא לא רוצה לזכור. "למה אלון לוי לא העמיד מצלמה מול שלמה גלזר או מול המזכיר הנוכחי, לביא מאירי, ושאל את כל השאלות?" הוא זועם, "למה?!"
למה, אתה חושב?
"אני אגיד לך! קל מאוד להפריך חלק גדול מהטיעונים שלהם. זה סרט חד-צדדי שמשרת את דעותיו".
ואכן, הפוקוס הבלעדי בסרט הוא על הגרעין הקשה של אנשי המחאה, שלמרות עמדות פוליטיות שונות התאגדו מאחורי הרעיון הכמעט רובין-הודי, של שחרור משאב טבע מידיים פרטיות לכלל הציבור.
בית-שאן, בית הגידול של חלק גדול מהמוחים, תמיד הייתה סיסמוגרף למתחים עדתיים בישראל. בשנה שבה נפטר דוד לוי, סמל בית-שאני למאבק חברתי, ואיש שהיה מעדיף למות מאשר לטפס על פח אשפה כדי לעבור מעל גדר של קיבוץ וגם לחטוף ולהחטיף מכות ‑ הקבוצה מייצגת מאבק חברתי מסוג חדש. בפרפרזה על גולדה, הם יצאו לדרך בידיעה שמהפכות לא עושים אנשים נחמדים. אולי לכן הם מהבודדים שהצליחו איפה שמחאות אחרות בישראל נכשלו.
אנחנו נפגשים על שפת הנחל שאותו הכירו כשדה קרב: לוי הבמאי, שלי דרעי אשת מכירות, ופרח שלמה חדד, 39, מנהלת מוביליות חברתיות בקרן רש"י, שתיהן בית-שאניות מלידה. אליהן מצטרף, רטוב, בבגד ים וכיפה, רותם לב שפירו כהן, איש עוצמה יהודית, צעיר המוחים (דרעי: "אנחנו קוראים לו העובָּר") והאיש שאחראי לפריצת המחאה ההיא. אלעד סוויסה, עו"ד פלילי ויליד בית-שאן, כיום תושב מצפה מטות, על תקן המבוגר האחראי והידען, מציג דמיון חשוד לאב"ח - אבישי בן חיים. מלבנון מצטרף לגיחות נתי וקנין, שמזוהה כפנים של מחאת האסי, שלא לומר סלב הצדק החלוקתי הראשון בישראל. בימים אלה הוא סוגר יותר מ-300 ימי מלחמה כמ"פ בגדוד מילואים של גולני בלבנון, אולי לכן הוא היחיד שמרשה לעצמו להסתכל אחורה לא בזעם, לאותם ימים יפים של 2020.
דרעי: "לא טוב לי פה. מהרגע שנכנסתי לפה בא לי לצאת, לא כיף
בכלל, מי שציפה לשמחה לאיד אל מול ניר דוד, יתבדה. חלקם לא היו בנחל מאז המחאה. מרובם המפגש המחודש מחלץ בעיקר תסיסה פנימית. דרעי למשל, נראית במצוקה. "לא טוב לי פה", היא יורה. "מהרגע שנכנסתי לפה בא לי לצאת. לא כיף לי פה בכלל".
לא הבנתי.
"אנחנו חטפנו פה הרבה. אחרי כל מחאה הייתי חוזרת הביתה, מתעלפת וישנה עד מוצ"ש. זה גמר אותי. עליתי עשרה קילו. הייתה סצנה בתחילת המחאה, שנכנסו כמה חבר'ה, ואז הגיע בחור מהקיבוץ (עושה חיקוי): 'מי אתם? טפו, לא עובדים. לא משרתים. המיץ של הזבל!'"
הבנתי.
"אותו בחור נפצע קשה במלחמה. פגיעת ראש. (משתנקת) את מבינה למה אין לי כוח?"
אפילו וקנין מודה שבשלב מסוים התקשה להירדם בלילה. "זה לחצים נפשיים אדירים", הוא אומר, "לקראת הסוף כבר הייתי מוצף לגמרי. לא דיברתי עם החברים, לא דיברתי עם המשפחה, בקושי הגעתי לעבודה. הייתי לוקח מלא חופשים ומשלים את העבודה אחר כך, בשעות הלילה. אתה מאבד את עצמך".
הבנתי שהפרסום שלך כמוביל המחאה הביא לך לא מעט דייטים.
(מת מבושה) "בקטנה, כמה דייטים, לא יותר מדי".
למרות הסטריאוטיפ הדוחה שהתקבע לאנשי המחאה, תחת הכותרת "זכות השכשוך", חדד, בחורה מבריקה ובולדוזר כשהיא מזהה אי-צדק ‑ חושפת שמעולם לא טבלה בנהר המריבה. "המים מעולם לא היו הסיפור עבורי", היא מבהירה. "הסיפור הוא שוויון, צדק ודמוקרטיה - המים הם רק הוויז'ואל לעוול".
זו הייתה תקופה טובה עבורך?
"המחאה נתנה לי פוש מטורף מבחינת לימודים. סיימתי תואר ראשון ועכשיו אני מסיימת שני, באוניברסיטת תל-אביב. אבל רגשית זה היה קשה, גם כי את חשופה, וכולם כל הזמן בודקים אותך, ואת מנסה להישאר מאופקת. זה מעצבן אותי, כי אנחנו תמיד צריכים להוכיח שאנחנו מנומסים, שאנחנו בסדר, ואנחנו לא אלימים, ואנחנו לא בבונים. להחזיק את זה מאוד-מאוד חזק.
"לעומת זאת הצד השני מעולם לא נדרש לסדר - הוא יכול היה להתנהג באלימות, לטמא את המרחב ברשת בתגובות גזעניות, ואף פעם לא עמד לדין על איזושהי אמירה. אבל אצלנו, אם הגיע טרמפיסט, או מישהו שמשהו כואב לו בבטן ויצאה לו איזו אמירה מגעילה, עקומה, שלא הייתה צריכה להיאמר ‑ זה מיד השליך על הכלל. ישר אמרו שכל המוחים גזענים, הם אלימים.
"אנחנו כל הזמן נדרשנו להוכיח את עצמנו. זה היה המיינד-סט של שלוש שנים. די, אני לא רוצה להוכיח את עצמי. וואלה, אני משכילה. שמה את כולם שם בכיס הקטן".
חדד: "אנחנו כל הזמן נדרשנו להוכיח את עצמנו. הצד השני יכול היה לטמא את המרחב ברשת בתגובות גזעניות, ואף פעם לא עמד לדין. אצלנו, אם הגיע טרמפיסט ויצאה לו איזו אמירה מגעילה, או עקומה ‑ זה מיד השליך על הכלל"
"תשמעי, בסוף כל אחד עושה מה בראש שלו", משיב גלזר, "ויש לנו, בלי סוף, סרטונים שמוכיחים את זה שהם עולים, מטפסים על גדרות, חותכים גדרות וחוסמים לנו את השערים ולא נותנים לצאת. אבל מההתחלה, כל הסיפור של האסי היה מלווה בהמון שקרים ופייק ניוז. מי שהיה אלים וגזעני זה הם".
חדד, מה את יודעת היום שלא ידעת בזמן המחאה?
"היום אני כבר לא מפחדת לומר - היה קיפוח, יש קיפוח, יש עוולות ואני לא מוכנה לקבל אותן יותר, ואני אעשה הכל כדי שהמרחב שלי יהיה שוויוני וצודק. אני מגיעה לזה ממקום של כוח ולא מתביישת שאומרים לי 'בכיינית', או 'אכלו לי שתו לי'. זה לא עושה לי כלום".
וואלה.
"חוץ מזה, לא מעניין אותי לשחות במים רעים. הם לא באמת זורמים. הם תקועים בשנות ה-50, ומים לא זורמים הם מים מזוהמים".
7 באוקטובר הוא קו פרשת מים תודעתי. מה שהיה לא ישוב עוד. סמלים שינו את מהותם. השער הצהוב, שעד אז סימן חציצה בין מי שבפנים - למי שצריך להישאר בחוץ, הפך לסמל של אסון בפתח והפקרת ההתיישבות. ההפתעה האמיתית היא שאנשי ניר דוד וחברי מחאת האסי נשארו קצת ב-6 באוקטובר. הטבח לא גרם לחשיבה מחודשת על הצד השני או לחרטה על אופן ניהול המאבק.
חדד: "אני חשבתי שאחרי 7 באוקטובר וההתגייסות המדהימה של חלקים עצומים בעם ישראל, בכל המקומות - הקיבוצים יבינו שאי-אפשר יותר להסתגר ולהתחבא מאחורי שערים בניגוד לחוק, וששוויון ושותפות הם הבסיס לחברה ישראלית מתוקנת. זה לא מוריד ולו במיל מעוצמת הכאב והעצב".
7 צפייה בגלריה
חדד. "חשבתי שאחרי 7 באוקטובר הקיבוצים יבינו שאי אפשר יותר להסתגר ולהתחבא מאחורי שערים בניגוד לחוק"
(צילום: עילית הננסון)
הייתי בטוחה שאחרי 7 באוקטובר, ברוח הפיוס, אנשים יתפסו את עצמם, משני הצדדים.
סוויסה: "לפני שבוע היה לי דיון בוועדה המחוזית לתכנון ובנייה. בקיבוץ מעגן מיכאל חוסמים את הגישה לים. אז אומרת לי נציגת המועצה האזורית, 'אני חשבתי שאחרי 7 באוקטובר אף אחד לא יעז לפנות בטענות כנגד הקיבוצים, מה, הם לא ספגו מספיק, לא נשפך מספיק דם?' זה לא שינוי תודעתי. זו מניפולציה".
וקנין: "7 באוקטובר הוא שעת רצון גדולה להבין שאפשר באמת להשאיר הכל בצד ולהעמיד פה חברה אחת אמיתית, בלי שערים צהובים, כי ראינו שהם לא עזרו ב-7 באוקטובר, ובלי חלוקה לימין ושמאל, כי ראינו שזה לא באמת הפריע לאותם מחבלים, ובלי עכשיו קרקעות שמחולקות באופן לא הגיוני או אזרחים שמודרים מיישובים כאלו ואחרים בגלל השיוך הפוליטי או האמונה הדתית שלהם, כי הם נכנסו לקיבוצים חילוניים וליישובים דתיים. המשמעות היא ששערים צהובים לא מגינים על אף אחד".
"אנחנו בתחום הזה, הרגשי, הבנו שלעולם לא ננצח אותם", מודה לביא מאירי, מזכיר הקיבוץ כיום. "כבר בשנות ה-50 וה-60, יצא האוטובוס הצהוב מבית הספר המשותף של הקיבוצים בית אלפא, ניר דוד, מסילות ורשפים, לבית-שאן, למבצע שנקרא 'ביעור הבערות', כדי ללמד את העולים החדשים לקרוא ולכתוב בעברית ולתת להם כלים לקליטה והשתלבות. אבל השם שנבחר למבצע, 'ביעור הבערות', הוא איום ונורא. בקיצור, מבצע טוב עם שם מתנשא. אנחנו צריכים בסופו של דבר לחפש איזושהי פשרה שנוכל ללמוד לחיות איתה עם כל הקשיים. אבל צריך להבין שלא מתקנים עוולה שאולי נגרמה לצד אחד, באמצעות עוולה שתיגרם בוודאות לצד השני".
היה לך איזשהו חשבון נפש בעקבות 7 באוקטובר. איפה טעיתם?
(אחרי מחשבה) "טעות שאולי עשינו במהלך המאבק היא שלא גילינו מספיק אמפתיה לרגשות הקיפוח של הצד השני, גם אם לא אנחנו גרמנו להם".
אתה נחשב למוביל קו קשוח מאוד מול אנשי המחאה. שמעתי ששלמה גלזר במובן מסוים הוזז הצידה כי הוא היה יותר מדי פשרן, כי הוא היה רך איתם. יש בזה ממש?
"שלמה לא הוזז הצידה. שלמה החליט לסיים את תפקידו. אני לא חושב שבגלל שהוא היה יותר מדי פשרן, אבל את זה צריך לשאול אותו. שלמה, כבודו במקומו מונח, עבר מאפס ל-100. אני נכנסתי כבר ל-100. לעסק שכבר חי ובועט ונושם ומתפרע".
7 צפייה בגלריה
מאירי. "אולי לא גילינו מספיק אמפתיה לרגשות הקיפוח של הצד השני, גם אם לא אנחנו גרמנו להם"
(צילום: מהאלבום הפרטי)
גלזר סירב להגיב לטענות שהוזז מתפקידו. "אגב, אחרי 7.10 משה ארבל שיזם את החקיקה עם אנשי מחאת האסי רמז שהוא מתחרט על העתירה בנושא. בראיון שנתן לפודקאסט 'הרבעון הרביעי', הוא אמר שגילה את הערבות ההדדית והגדולה של הקיבוצים, והוסיף שהוא מכה על חטא. יש לי בהחלט הערכה רבה לאיש. נכון שבשעתו היה לנו כעס גדול, אבל לזכותו ייאמר שבניגוד לרבים אחרים, הוא השקיע מאמץ, הגיע לקיבוץ, ישב איתנו ולמד את הנושא. ועכשיו יש לו את גדלות הנפש לומר את הדברים".
חדד דווקא התכתבה עם ארבל על אותה אמירה שלו. "הוא התחרט על הסטיגמות והשנאה, אבל לא על העתירה", היא מבהירה. "משה ארבל הוא היחיד שלקח את זה קדימה. כשהמחאה הייתה בשיאה, וכולנו עבדנו בזה 24/7, היינו נוסעים לכנסת ברמה של פעם בשבוע. במצע מפלגת מרצ יש צדק חלוקתי, שוויון, גישה למשאבי טבע - אבל הם לא נרתמו לעזור לנו. ומהצד השני, בית-שאן היא עיר שמאוד מזוהה עם הליכוד, יש פה בערך ממוצע של בין 55 ל-60 אחוז הצבעה לליכוד בבחירות. ואת באה, ומצפה שיבואו מהליכוד לעזור".
נו.
"ואת רואה שגם הליכוד לא בא. את יודעת, זה היה מין תפוח אדמה לוהט שכולם פחדו לגעת בו. היחיד שעשה משהו היה ארבל, עם העתירה".
שלי: "אני הצבעתי ש"ס בפעם האחרונה לא בגלל שאני מסכימה עם כל מה שהם מייצגים, פשוט הרגשתי חייבת למשה ארבל. ואחר כך אומרים לי שבבית-שאן יש ירידה בליכוד ועלייה של ש"ס, הנה, בבקשה".
לוי: "גם אנשים טובים לא הצליחו לעשות כלום. כי עכשיו גם נורא קל להגיד שיש דברים יותר דחופים, כמו מלחמה, העניין הוא שיש אינטרס לא לפתור את זה. ברור. מכל הצדדים".
בית-שאן מעולפת מחום כשחדד עושה לנו סיבוב דאווינים בעיר. אנחנו מנגד מעולפים מארוחה של שניצלים, חלה וסלטים בבית היפה שלה. חדד רצתה את החלום הבורגני-ישראלי בדמות צמוד קרקע, ומימשה. לגבי העתיד של המשפחה בעיר שבה נולדה, היא פחות בטוחה.
הסיור שלה מתרחק מקלישאות מקומיות (מרכז מסחרי, מובטלים שותים קפה שחור) לטובת מה שטוב בחיים: עוד אוכל. "זו שווארמת הכיכר", היא מצביעה, "ויש ממול גם שיפודי הכיכר. מספרים שרב חשוב קבור מתחת לשווארמת הכיכר. למה? כי הוא מרוויח יפה".
כבר שנים שאוכלוסיות חזקות עוזבות את העיר לטובת הרחבות בקיבוצים. ש"ס מתחזקת. בנחל חרוד העצוב, חדד מספרת שעגלת הקפה המיתולוגית של העיר נסגרה, לדרישת התושבים, כי פעלה בשבת. הבית-שאנים משתנים, והעיר איתם. הפצע האמיתי, אומרים בעיר, הוא לא האסי, אלא בכלל הסחנה וכל ההלאמה של המעיינות שהקיבוצים קיבלו, והבית-שאנים נשארו יבשים.
7 צפייה בגלריה
נתי וקנין, מתוך הסרט "קו המים". "החטא הקדמון מתחיל הרבה קודם לעמק המעיינות"
(צילום: באדיבות כאן 11)
"החטא הקדמון מתחיל הרבה קודם לעמק המעיינות", מסביר וקנין. "כשאבא שלי עלה לארץ ועבד בקיבוצים, במטעים, בגידולי שדה, הוא אמר שתמיד היו מורגשות התנשאות, פטרונות, אדנות. זה היה שם, זה ריחף באוויר, אבל כמו כל עולה הוא רצה להקים משפחה ולבנות את עצמו, אז הוא שם את זה בצד. ראה את המטרה בלהתיישב בבית-שאן, ולכן הוא היה מוכן לבלוע את הגלולה המרה הזאת, שנקראת היחס מהקיבוצים לתושבי הפריפריה".
וזה נגמר?
"כן. כי אין לנו תלות כלכלית בקיבוצים. אתם אומרים 'אכלו לי שתו לי'? אני אומר, אני מתקיים בזכות עצמי והבינוניים החדשים אלה אתם, הקיבוצניקים. אתם כבר לא חוד החנית של כלום - לא של הצבא, לא של האקדמיה, לא בחברה".
איפה אתה רואה את השינוי?
"במחאה של האסי. יש לי חבר שעובד כבר עשור במפעל בקיבוץ ניר דוד. הוא די מרוצה, המשכורת נכנסת בזמן והכל טוב. אבל הוא סיפר לי שכשהוא והחברים שלו היו נכנסים לאכול בחדר האוכל, הוא זיהה שמסתכלים עליהם בצורה שונה, או כשהם היו מנסים בהפסקות להגיע לאסי, היו תמיד מעקמים עליהם טיפה את האף. כשהתחיל המאבק הוא צילצל אליי. אמר לי 'אני מרגיש כאילו העליתם אותנו על נס, חבר'ה פה הלכו עם הראש למטה, ופתאום מציגים את הצד שלנו בצורה רהוטה, נכונה'".
אני מבינה שאתה לא שותף לחלום הבית-שאני הנוכחי: לעבור להרחבה בקיבוץ.
"אין סיכוי".
וקנין: "יש לי חבר שעובד כבר עשור במפעל בניר דוד. הוא די מרוצה, אבל סיפר לי שבחדר האוכל הסתכלו עליו שונה. כשהתחיל המאבק הוא אמר לי: העליתם אותנו על נס, חבר'ה פה הלכו עם הראש למטה, ופתאום מציגים את הצד שלנו בצורה רהוטה, נכונה"
אתם חושבים שהעובדה שז'קי לוי לא נבחר לראשות העירייה, קשורה לזה שהוא לא תמך במחאה שלכם?
אלעד: "אין ספק. יש לזה תרומה משמעותית. כי ברשתות החברתיות היה הרבה שיח על העניין הזה".
מה ההורים שלכם אמרו על המחאה?
חדד: "מאוד תמכו. מאוד. צריך להבין שההורים שלנו ראו מה קרה עם ההורים שלהם, זאת אומרת, הסבתא והסבא שלי, ולמרות שהם כבר די ניתקו מגע מבחינת הפרנסה שלהם מהקיבוצים, וכן יצאו החוצה ללימודים, או פתחו עסקים, או הלכו לעבוד בחוץ ‑ עדיין לא היה להם את הגיבוי מבית, לבוא ולהתקומם מול הדבר הזה. הם היו עסוקים גם בלהתפרנס, לא במאבקים חברתיים".
אגב, אתם אופטימיים? לגבי עתיד המדינה / עתיד בית-שאן?
"לא. במבחן התוצאה יש הצלחה - אסי פתוח, לעומת אסי סגור. אבל קיווינו שהמדינה תהפוך את הפרדיגמה ותחשוב לא על מי שבפנים, מעבר לשער, וכמה ייהרסו לו החיים, אלא מה המחיר שמשלם מי שבחוץ. המדינה כבר 76 שנה נכשלת בייצור שוויון הזדמנויות ברמה המעשית וברמה התודעתית. הייתה לה הזדמנות תיקון, והחמיצה אותה. לא יודעת אם תהיה לה עוד אחת".
לוי: "המלחמה, החטופים, אנחנו במציאות שבה הכל נורא, אבל בהקרנה שהייתה לי לאחרונה ניגש אליי השומר, לא רוצה להכליל, אבל הוא היה מזרחי, ורק אמר: איזה מדהים זה שהם כבר לא מפחדים. זה שגדל פה דור שיש לו אומץ לא רק במובן של בלגן, אלא במובן של התקוממות מול חוסר צדק. זו קצת נחמה בעיניי".
